פסח תשע"ו – ציון דרך בדרך למקדש

המציאות משתנה || הקצב תלוי בנו

כולנו חוגגים ומציינים בצדק את עליית האלף בפסח • מדובר בהחלט בתקדים ראוי לציון חגיגי בתולדות שיבת ישראל להר הבית • מאחורי הקלעים התרחשו בחג מהלכים נוספים, הראויים לציון • המכנה המשותף לתהליך: ההכרה לאומית בנוכחות היהודית בהר הבית • מכאן והלאה שיבת ההר והמקדש לישראל הוא כבר ענין של זמן וכמות.

↓ סיכום אירועי פסח עם הפנים לעתיד

כולנו חוגגים ומציינים בצדק את עליית האלף. אלף עליות היהודים להר הבית בימי חג הפסח. זה בהחלט תקדים ראוי לציון חגיגי בתולדות שיבת ישראל להר הבית.

לצד זאת מאחורי הקלעים התרחשו החג הזה לא מעט מהלכים נוספים שגם הם ראויים לציון, שהמניע המשותף להם הוא כנראה ההכרה.

הלגיטימציה של היהודים העולים להר הבית, ולא בתור תיירים, אלא כבני המקום, חילחלה, ובתקווה שגם הוטמעה, בשדרת השלטון, במשטרה, בתקשורת, ובתודעה הלאומית. מכאן והלאה שיבת ההר והמקדש לישראל הוא כבר ענין של זמן וכמות.

הביטוי המופגן של כך נראה בשטח לעיניהם של כל העולים להר הבית בחג הזה. נציגות של ארגוני המקדש פעלה כתף אל כתף עם המשטרה בכניסה להר הבית. כרטיסי הכניסה הצבעוניים המשותפים שחילקו יחדיו שני הארגונים ששנים רבות היו צהובים זה לזה, לימדו על משהו יסודי שהשתנה. הצבע היהודי הוא כבר חלק אינטגרלי בהר הבית.

האם זה השר החדש, או שדרת הפיקוד במשטרה שהוחלפה, כמות היהודים שהתדפק על השערים שוב ושוב למרות כל התלאות מבית ומחוץ, הרבנים שהולכים ומצטרפים לתהליך, הפעילים שתופסים עמדות ומפגשים, מעמדי המקדש ההמוניים, או ההתנהלות האיסלמית הלעומתית. סביר מאוד שזה כולם יחד. סימפוניה שלימה שמכריזה עם ישראל חוזר הביתה אל ביתו הלאומי הקדוש שבראש ההר.

הקשבה לנציגי העולים מצד המשטרה

אם לכרטיסים הללו היו אינטרסים משותפים, והם באו לאחר חשיבה וסיכומים מוקדמים. מי שעקב אחר ההתנהלות היומיומית המשותפת, לא יכול היה שלא להיווכח בבקשות ובהצעות שיושמו בשטח בזו אחר זו:

הרחבת זמן השהייה של כל קבוצה בהר.
הקצאת כוח נפרד לליווי משער השלשלת עד לסעף הרחוב, בכדי לאפשר מיידית את עליית קבוצת היהודים הממתינים כבר לתורם לעלות לרגל.
הגדלה איטית של מספר היהודים בקבוצה, 
הפעלת עמדת הבידוק חצי שעה לפני הפתיחה גם בצהריים. 

כל אלו הם מקצת מן הביטויים הטכניים והחיצוניים לשפה חדשה וחיובית שזורמת בין הרשויות לבין פעילי וארגוני המקדש.

יש עוד הרבה מה לתקן

כמובן שאל לנו להתעלם ואף לא להמעיט מחרפת היחס המעשי בשטח אל היהודים שעדיין שוררת בהר הבית ובשעריו. יחס גרוע משל תיירים זרים ונכרים, שלא לומר משל שודדי המקום המוסלמים.

הקיצוב ליהודים בלבד,

ההמתנה בתורים נפרדים וארוכים,

בולמוסי המעצרים של כל יהודי שנחשד בפעולה יהודית בהר,

הקלות הבלתי נסבלת שבה מנתקים יהודים מהר בית חיינו,

גדודי שכירי הוואקף החגים סביב היהודים באיומים, עטים במכות ומפירים את הסדר כדבר שבשגרה, 

הנאצות הקולניות ומטילי האימה של מתגודדי המוראביטון והמוראביטת,

רדיפת היהודים וחרדת השוטרים, ועוד, ועוד...

כל אלו מוכיחים כמה הזנחנו את המקום החשוב והקדוש לנו ביותר. כמה כל עלייה ועלייה של יהודי חשובה וחיונית לגאולת המקום. וכמה מוטל עלינו עדיין להכריז עוד ועוד קומו ונעלה ציון אל בית א-לוהינו.

ההמשך תלוי בנו

אולם כשם שאין מצווה מכבה עבירה, כך אין עבירה מכבה מצווה.

לראשונה מאז ימי דיין הבוגדניים מרגישים פעילי המקדש שכללי המשחק מאופסים מחדש. החיילים והסוסים, הרצים והצריחים מוחזרים למקומותיהם, לתחילתו של משחק חדש שרק מתחיל.

הוא תלוי ויתקדם, עד לשיבת המקדש, בקצב ובכמות של היהודים שיעלו ויבואו יגיעו וייראו יירצו ויתקבלו כבני המקום.

הדבר כבר לא תלוי בשודדיו המוסלמים, ששוב ושוב מתבלטים כגורם האלים. מבכור הוואקף היושב על משרתו עד נערי ונערות השפחה המצווחים ודוקרים, מצחקים ודוחקים בכל עצמתם לקיים בהם כבר את גרש האומה הזו "כי לא יירש בן האמה הזו עם בני עם יצחק".