הכותל הנעלם || ארנון סגל עם נדב שרגאי
נדב שרגאי לרגל צאת ספרו החדש: "אני עולה להר הבית אבל רוב הציבור מנסה להתחבר לקב"ה ליד הכותל. אינך רשאי לדלג על הציבור הזה".
↓ מאת: ארנון סגל/ עולם קטן
כמו לכל מתחם בעולם, גם להר הבית יש באופן טבעי לגמרי ארבעה כתלים, ולכל אחד מהם שני צדדים, לא תאמינו.
דא עקא, נסיבות היסטוריות משונות, וזו הדרך היחידה לתאר את מה שעבר על העם היהודי באלפיים השנים האחרונות, הובילו לכך שרק אחד הכתלים – זה המערבי – זכה בכל תשומת הלב. זו הייתה גדולה כל כך, שהשכיחה אפילו את העיקר, את מה שמעבר לקיר.
אבל זה רק חלק מהסיפור שבו עוסק העיתונאי והסופר נדב שרגאי ב-35 השנים האחרונות, ושחלק נכבד ממנו הוא מביא לידיעת הציבור בספרו הטרי 'הכותל הנעלם', בהוצאת ספריית בית אל.
המשך העלילה הוא שגם בכותל המערבי עצמו בחרה מדינת ישראל לשמר חלק אחד בלבד כמוקד תפילות יהודי, זכר לימים שבהם היה המתחם כולו מכל צדדיו ברשות היהודים.
כמה קטן החלק הזה? בסך הכול משמשים כרחבת תפילה 57 מטרים מתוך כלל הכותל המערבי, ועוד 81 מטרים מדרום לרחבה משמשים גן ארכיאולוגי. ועדיין לא דיברנו על שאר כותלי ההר ועל מה שפנימה מהם.
350 המטרים הנותרים של הכותל המערבי (שבסך הכול מתפרש על פני קרוב לחצי קילומטר), נותרו מכוסים בבנייה מוסלמית, תוצאה של החלטה אסטרטגית של הממלוכים, לפני כ-750 שנה, להגביה את בתיהם כך שיסתירו את הכותל המערבי.
מדינת ישראל שקיבלה לידיה משמים את העיר העתיקה לפני 49 שנים העזה להשיב את הגלגל לאחור רק בנקודה אחת לכל אורך הכותל – במקום שבה נמצאת רחבת התפילה היום. עד לפני חמישים שנה שכנה שם שכונת המוגרבים, אבל זו נמחקה בסיוע דחפורי צה"ל בתוך שעות אחדות, עוד בעצם ימי מלחמת ששת הימים. בכל מה שמצפון לרחבה לא העזו לנגוע מסיבות של פוליטיקלי קורקט ושאר חרדות שאפשר לנמק במונחים מתחום פסיכולוגיית ההמונים.
שרגאי מנמק בספר את הסיבה שבשלה זכה קטע הרחבה הנוכחי מכל שאר חלקי הכותל המערבי לשמש מוקד התפילה המרכזי ב-400 השנים האחרונות. להבנתו זה קרה בגלל רעידת אדמה שהתרחשה בשנת 1546 ומוטטה את המבנים הממלוכיים דווקא בקטע הזה של הכותל המערבי.
שרגאי משוכנע שיהודים התפללו ליד הכותל המערבי גם לפני 1,500 שנה, ומצא עדויות היסטוריות רבות לכך, אולם מסכים שכמקום תפילה ממוסד שימש הכותל הזה, כנראה דווקא בנקודה שבה חרבו המבנים שחסמו את הגישה אליו, רק מהמאה ה-16. לדברי הארכיאולוג פרופ' דן בהט, עדות ראשונה לתפילה בציבור מצויה בידי החוקרים משנת 1625.
קרבות שליטה בשטח בנוי
כך או אחרת, מכל 350 המטרים האבודים של הכותל המערבי נותרו 16 מטרים בלבד כשהם גלויים ומסוגלים לשמש מקום תפילה יהודי – "הכותל הקטן". אי שם בלב הרובע המוסלמי, סמוך לשער הברזל המוליך אל הר הבית, בסמטה קטנה המוקפת בבתים מוסלמיים מתחבא הכותל הקטן.
שרגאי מציין שרחבת הכותל של תקופת המנדט, שלמעשה לא הייתה אז אלא סמטה צרה במפלס שגבוה בכ-2.5 מטרים מרחבת הכותל של ימינו, דמתה להפליא לזה של הכותל הקטן כיום. אבל מהותית מכך, הוא עומד בספר על הדמיון המדהים והמטריד בין התנהלות השלטון הישראלי בכותל הקטן כיום לבין זו שנהג בה שלטון המנדט בסמטת הכותל 'הגדול' בין 1918 ל-1948.
שרגאי עצמו התעורר לעיסוק בכותל הקטן אחרי שנחשף לסיפורו של תושב הרובע אליהו קליימן שנעצר בעיצומה של תפילת ראש השנה תשס"ז (2006) בכותל הקטן לאחר שתקע בו בשופר. לשרגאי זה הזכיר את מעצרם של התוקעים בשופר בכותל 'הגדול' בימי המנדט במוצאי יום הכיפורים, שנה אחרי שנה.
ראשון התוקעים היה אז הרב משה צבי סגל, שתקע בשופר בכותל במוצאי יום הכיפורים תרצ"א (1930), נעצר מיד ושוחרר רק בעקבות פניית הרב אברהם יצחק הכהן קוק לנציב הבריטי העליון.
שרגאי ממחיש בספר עד כמה דומה יחס השלטונות המנדטוריים לתפילת יהודים בכותל לזה של מדינת ישראל כיום בנוגע לכותל הקטן. הוא מביא בספר קטעים מיומנו של רב הכותל הראשון, הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, שתיעד כל אירוע בחיי הכותל בין תרפ"ט לתש"ח (שבמהלכה נהרג בהפגזה ירדנית על העיר העתיקה) – ומשווה זאת לאירועי הזמן הזה בכותל הקטן.
ובכן, כאן וכאן אסורה הצבת מחיצות וספסלים, כאן וכאן יש סטטוס קוו שמקבע במקום זבל ואשפה. ובעיקר: כאן וכאן כל נסיון יהודי לשינוי המצב מסתיים במעצר.
יש גם נקודות אור. רישות האתר במצלמות בשנים האחרונות, כתוצאה ממאבק פוליטי עז שניהלו מוקירי המקום הזה, הביאה להפסקת לכלוך המתחם בידי השכנים הערבים, אולם יריעות פח שמוסמרו לפני שנים רבות בקצה הרחבה במטרה למנוע מהשכנים הערבים להשליך את שקיות הזבל הביתי לתוך הרחבה – עדיין מכערות את המקום. מאחורי היריעות מסתתרת פסולת בניה ואשפה וכל ניסיון להזיזן מסתיים במחאות ירדניות רמות ובסערה בינלאומית.
וכל זה בנוגע לחלק הגלוי מצדו המוזנח של הכותל. אל שאר 350 המטרים הנסתרים של הקיר כמעט לא מתאפשרת גישה יהודית. אחד האתרים הגובלים בכותל המערבי מכונה 'חדר קונדר', על שם החוקר שגילה אותו לפני 150 שנה.
שרגאי מביא בספר תמונה שצולמה בחדר בסיור ארכיאולוגי שנערך מיד לאחר מלחמת ששת הימים. תמונה עדכנית יותר אין בנמצא. כלומר, הנקודה הזו – והיא כמובן איננה היחידה – אמנם מצויה בלב בירת ישראל אבל רגל יהודית לא דרכה שם כבר כמעט יובל שנים. האדם כבר הגיע מאז לירח, אבל יהודים עוד לא דרכו בחדר קונדר, וגם לא בנקודות חשובות רבות אחרות משני צדי הכותל המערבי.
המנדט עוד כאן
מי שמכיר את המציאות בהר הבית הסמוך בוודאי איננו נופל מהכיסא אחרי קריאת הדברים, בוודאי כאשר אי אפשר כלל לשבת על כיסא בכותל הקטן מפני שעצם הצבתו שם אסורה על פי הסטטוס קוו הישראלי – ובכל זאת נראה שדרוש הסבר לתופעה. איך ייתכן שהמדינה שהניסה מכאן את שלטון המנדט מעתיקה את מדיניותו כאילו לא קרה כאן כלום בשבעים השנים שחלפו?
שרגאי, כך ניכר, לא נלהב להכביר על כך מילים, ורק רומז לתשובה הנכונה לדעתו: "זו אותה פסיכולוגיה שהביאה את ברק ואולמרט לוותר על הרובע המוסלמי בשיחות שקיימו עם הפלשתינים ב-2000 וב-2008.
זו אותה פסיכולוגיה שגרסה שאנחנו חוזרים לרובע היהודי אבל לא לרובע המוסלמי, וזה אף שבסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עד מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו, התקיימה התיישבות יהודית לכל אורך רחוב הגיא (שמשתרע משער שכם עד רחבת הכותל, א"ס). זו אותה פסיכולוגיה שבגללה חזרנו לכותל המערבי לכל אורכו, אבל רק מתחת לפני הקרקע, במנהרות הכותל.
"יש דברים שלא נעשו בזמן שהיה אפשר, וחבל שלא נעשו. בהר הבית בוודאי היה אפשר להקצות מקום לתפילת יהודים מיד לאחר מלחמת ששת הימים. באזור שער השלשלת אפשר היה לחשוף את הכותל המערבי כפי שעשו בהרס שכונת המוגרבים וזה היה מתקבל באותו אופן, כלומר בלא התנגדות. אפשר היה להחזיר יהודים לרובע המוסלמי בצורה ממשלתית וממוסדת, ולא בצורה פרטית ופיראטית כפי שזה מתרחש.
"לאחר מלחמת ששת הימים המדינה מתחה קו, קו ההפקעה, שהפריד בין רחבת הכותל המערבי והרובע היהודי שהופקעו בצורה מסודרת וממלכתית לטובת האחיזה היהודית המתחדשת, לבין הרובע המוסלמי והכותל הקטן שבהם לא בוצעה הפקעה. קו ההפקעה עבר בצדו הדרומי של רחוב השלשלת (הרחוב היוצא מהרב הבית לכיוון מערב, מעט מצפון לרחבת הכותל של ימינו, א"ס).
"אגב, קיימים שם כמה בתים שהופקעו, וההפקעה שלהם לא מומשה. צפונה משם, המדינה לא עודדה התיישבות ונדרש קרב חפירות שנמשך כבר יובל שנים, ובמסגרתו עמותות פרטיות כדוגמת 'עטרה ליושנה', 'עטרת כוהנים' וארגונים נוספים, גואלים בית אחר בית. העמותות הללו נתמכו על ידי הממשלה בחלק מהשנים, למשל כאשר אריאל שרון היה בעמדת כוח, אבל בשום שלב המדינה לא עודדה או יזמה התיישבות יהודית שם.
"ההחלטה שלא להרוס עוד בתים למרגלות הכותל צפונה מהמַחכּמה (=נקודת המשטרה שמעל רחבת הכותל), ולהגדיל צפונה את רחבת התפילה נובעת מאותה מדיניות. בראשית המאה ה-20 חיו ברובע המוסלמי 5,000 יהודים והוא אף כונה אז בשל כך 'הרובע המעורב', ובכל זאת המדינה לא נהגה בו אחרי מלחמת ששת הימים כפי שנהגה ברובע היהודי.
"זו בדיוק אותה מדיניות שמתייחסת לכותל הקטן כבן חורג של הכותל המערבי הגדול ולא כחלק בלתי נפרד ממנו. אין ספק שהיחס המשטרתי לכותל הקטן היה שונה לחלוטין לו המדינה הייתה מחליטה להחזיר יהודים גם לרובע המוסלמי".
אבל אם להסתכל לרגע על הסיפור בגדול ולא רק על הכותל הקטן, האם אין בעיניך משהו לא טבעי ומשונה בעובדה שהמקום המרכזי, הר הבית, נזנח לטובת קיר התמך שלו?
"אתה מכיר את השקפותיי. אני עולה להר הבית ורוצה שרבים מאוד יעלו אליו, אבל עברו כבר כמעט חמישים שנה והמציאות היא שהציבור ברובו המכריע, וגם זה בלשון המעטה, לא עולה להר הבית. או שההר לא מעניין אותו, או שהמציאות מפחידה אותו או שהוא נשמע לפסיקת חלק מהרבנים – היום כבר לא מדובר בכל הרבנים, אבל לצערי עדיין רובם אוסר עלייה להר. במקום זה הציבור מנסה להתחבר לקב"ה ליד הכותל. אינך רשאי לדלג על הציבור הזה.
"חלילה אינני נותן גט להר הבית, אבל טבעי מאוד ללכת למקום שרוב הציבור עדיין נמצא בו. העובדה היא שהציבור היהודי בחר להתיישב ברובו לאורך קו הכותל המערבי, כך מאות בשנים. זה נעשה מתוך רצון להיות קרובים ככל האפשר למקום קודש הקודשים, ואם אפשר גם לצפות על הר הבית.
"יהודים התפללו במשך 1,500 שנים לאורך קו הכותל כולו. לאו דווקא בנקודה המדויקת שבה מתפללים היום, מה שהיה פעם סמטת הכותל והיום הוא רחבת הכותל. אני שואף לכך שרוב הציבור יעלה למעלה, להר, אבל זה לא קורה, ובעיניי אין סתירה בין העיסוק בהר לבין העיסוק בכותל".
אם נפנה את הזבל, ירדן תנתק את היחסים
בספר מובא סיפור מדהים למדי, שלפיו במסגרת הניסיונות הסיזיפיים של התנועה הציונית וגורמים אחרים בימי המנדט לקנות את הכותל המערבי, עלתה על הפרק בראשית ימי השלטון הבריטי הצעה רצינית לגמרי של המופתי הירושלמי הידוע לשמצה – לימים משתף הפעולה עם הנאצים – חאג' אמין אל חוסייני, למכור את הרחבה ליהודים תמורת 5,000 לירות.
ההצעה ירדה מהפרק דווקא מהצד היהודי, לאחר שאלו הושלו בידי הנציב העליון הבריטי (והיהודי) דאז, הרברט סמואל, שאין בכך טעם מפני שבכל אופן כוונתו היא להפוך את הכותל לגן פורח.
ועדיין יש בעיסוק בכותל כיום משהו מעט מלאכותי. זה כמו לקדש את המדרגה השביעית במערת המכפלה, מפני שעד אליה אפשרו ליהודים לעלות במשך 800 שנה. באותה מידה אפשר לקדש גם את הנקודה בהר ציון שממנה צפו לעבר הר הבית במשך 19 שנות השלטון הירדני.
"לא אני קידשתי את הכותל אלא הציבור קידש, לאורך 1,500 שנים ואולי יותר. ישנם מדרשים שאומרים שמעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי, וקיימת מחלוקת לאיזה כותל מערבי הם מתכוונים, של ההר או של בית המקדש. קיימות דעות לכאן ולכאן ואני כמובן לא אכריע בוויכוח הזה, אבל גם אם הכוונה לכותל המקדש – לימים הועתקה כוונת המדרשים לכותל של ההר, כי הוא זה שנותר קיים.
"שורה של נסיבות קידשו את המקום. זו מציאות. ואין ספק שמדובר במקום קדוש. הכותל המערבי הוא המסדרון שמוביל אל הטרקלין. אינני נוקט את שיטת חלק מאנשי הר הבית, שמתכחשים לכותל המערבי ומבטלים אותו. מבחינתי – אלו ואלו דברי א-לוהים חיים.
"יש להשוות את מעמדו של הכותל הקטן לכותל הגדול ולהסדיר את מעמדו כמקום תפילה רשמי", משוכנע שרגאי. "להציב שם ספסלים, מחיצה וגם כיור לנטילת ידיים וארון ספרי קודש. צריך להסיר את מחיצת הפח ואת הזבל שנמצא מאחוריה. אינני חושב שנכון או אפשרי בתנאים המדיניים של היום להסיר גם את רצועת הבתים החוצצת בינינו לבין רוב שטח הכותל המערבי כפי שהסירו את שכונת המוגרבים אחרי ששת הימים, אבל עדיין היחס לכותל הקטן צריך להיות שונה לגמרי
"חלק מההסבר לכך שרב הכותל שמואל רבינוביץ' לא נלחם כיום על מעמד הכותל הקטן, למרות שהוא רצה להכניס אותו תחת כנפי הקרן למורשת הכותל, זו התנגדות משרד ראש הממשלה לכך, שמאחוריה עומדים המשטרה והשב"כ.
"אלה אינם מוכנים להשמיש את הכותל הקטן כמקום תפילה מוסדר כמו הכותל הגדול. אם יש דבר ששווה בין הר הבית לבין הכותל הקטן, זו הרגישות הביטחונית. להבנתי, ההתנגדות לא מגיעה מהדרג המדיני אלא מהדרג הביטחוני. בנוגע להר הבית ולסביבתו התהפכו היוצרות והדרג הביטחוני נותן הנחיות לדרג המדיני. גם בכותל הקטן, כמו בהר הבית, נשזר ההיבט הירדני. ירדן איימה להשעות את היחסים אם תוסר מחיצת הפח והזבל שמאחוריה בכותל הקטן. עד כדי כך.
"אני שואף לכך שהר הבית יהיה נגיש למבקרים, גם יהודים, כמו עיר דוד. שיהודים יעלו לשם ויסיירו שם במספרים גדולים בהרבה. ורק מתוך זה ואחר כך אפשר יהיה לקיים שם תפילה. כרגע צריך להתנהל בו לאור מה שמתיימר להיות הסטטוס הקוו. לובי בנושא הר הבית לא צריך להיות בנושא תפילה, ואדרבה: התעקשות על תפילה תוביל וכבר מובילה לכך שגם הביקורים בו יימנעו ויצומצמו.
"בעניין הכותל הקטן אני לא חושב שיקרה משהו דרמטי מאוד אם יוציאו משם את יריעות הפח ואת הזבל. צריך לעשות את זה ולהודיע לירדן שעושים את זה.
"אני לא מבין את ההתנהלות הישראלית שם כפי שאינני מבין את הרתיעה מהירדנים בסיפור גשר המוגרבים. ההתנהלות הישראלית שם תמוהה, מוזרה ובלתי סבירה. לא רק לנו יש אינטרסים בירדן. גם לירדנים יש אינטרסים חשובים אצלנו.
"גם במסגרת הנסיבות והתנאים הקיימים אפשר להגיע לתוצאות אחרות. החטא הקדמון בעניין הר הבית היה של משה דיין ב-67', כשמסר את מפתחות ההר לווקף, אבל החטא הקדמון בעניין הכותל, שדרדר את מעמדנו גם למרגלות ההר, היה ההחלטה של אריאל שרון לתת לירדנים לשקם את הכותל המזרחי והדרומי בתחילת העשור הקודם.
"זה היה סיפוח זוחל, כי הירדנים העניקו לעניין את הפרשנות הכי מרחיבה שיש. משם הגיעה התעוזה שלהם לדרוש זכות וטו על עבודות בגשר המוגרבים וזכות וטו על כל תזוזה בכותל הקטן. דבר גרר דבר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה