בדקתי אם באמת המצב בהר הבית השתנה והופתעתי

לא האמנתי, בדקתי, הופתעתי לטובה || אילה בן גביר

אילה בן גביר חשבה שהסיפורים על שינוי היחס המשטרתי מוגזמים בעליל • היא החליטה לבדוק זאת בעצמה והופתעה • יש לאילה גם הצעה למשטרה איך להיות יותר נחמדה

↓ מאת: אילה בן גביר

טוב, כששמעתי את קולות השמחה על היחס של השוטרים החדשים בהר, ועד כמה העליות הפכו לנעימות יותר (חוץ מזה שאין מקדש ושעדיין מסתובבים שם ערבים), לא ממש האמנתי. הרהורי היו שבטח הכל יחסית למוטי יותר טוב, אבל עדיין זוועה.

התבדתי לשמחתי הרבה.

היחס טוב. מתייחסים לעולים כאנשים אמיתיים שזמנם חשוב, שרצונם שווה הקשבה, שרגשותיהם ראויים לתשומת לב, אפילו שהם יהודים.

כולי התרגשות מהעליה הבוקר, וזו רחוקה מלהיות עלייתי הראשונה להר.

עליתי לבד, ויודעים מה? לא ייבשו אותי שעה כדי לראות אם עוד מישהו יגיע. חיכו כחמש- עשר דקות, והעלו אותי. 

שוטרים מכל צדדי. לא דוחקים, לא מאיימים. נותנים לי לעצור. שואלים אם ארצה עוד עצירה, אם ארצה לעלות לרמה. לא מדקדקים על שפתיי האם נעות הן. אפילו צילמו אותי בשמחה.

הוואקף מבין את מקומו, או שמתעצל להידבק לכולה אחד בודד.

האוויר משובח. הרצפה קרירה ונעימה.

עוד נבנה את המקדש. זה כל כך קרוב, כל כך נחשק, כל כך אהוב.

אבל כהתחלה קטנטנה, ממש קטנטנה- דורשים להשאיר את שעות הקיץ גם בחורף! או לפתוח כל יום מ-7.30-13.30 ברציפות, אם בחורף, כשהקוקיה מצלצלת בדיוק אחת וחצי, הערבים על ההר הופכים למפלצות חסרות שיניים, ואי אפשר להעלות לשם יהודים אחרי השעה הזאת.