חורבן העולם במבול וחורבן הבית || פרשת נח
מוזר לחשוב, שהעולם שלנו נברא למעשה פעמיים, בפעם הראשונה, כפי שלמדנו בגן, ומתואר בראשיתו של ספר בראשית, ובפעם השניה- בפרשת נח, שם היתה בעצם מחיקה של מה שנברא יש מאין, והתחלה של יצירה חדשה מתוך הקיים.
↓ מאת: הרבנית עידית ברטוב/ נשים למען המקדש
בבריאה הראשונה נברא העולם עם "מנגנון השמדה עצמית" כאשר הבריאה חורגת מייעודה, אולם משנתבצע גזר הדין, מבטיח הקב"ה שלא יביא מבול נוסף, הדרך של "כל הרשעה כולה כעשן תכלה" תתחלף בדרך של תיקון, תשובה ומחילה. לא מיגור הרשעה אלא תיקונה, והפניית האנרגיות השליליות לכוון חיובי.
מכאן מובן, מדוע היחס לנח הוא אמביוולנטי, מצד אחד, אילו היה בדורו של אברהם, ודאי שהיה מצליח להיות טוב יותר, ומן הצד השני, אילו היה בדורו של אברהם, לא היתה מורגשת צדיקותו. מצד אחד הוא ביצע בדיוק את ההוראות שניתנו לו, אך מן הצד השני- הוא ביצע בדיוק את ההוראות שניתנו לו! והקב"ה כביכול המתין לו. הוא נתן לו מאה ועשרים שנה כדי להתווכח, כדי לשאול, כדי לבקש, אבל נח, כמו בני דורו אינו רואה את הכתובת שעל הקיר.
אצל נח העולם מסודר ומתחלק לשניים: יש יראת א-לוקים ויש חיבור לעולם, ושני אלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אצל אברהם לעומת זאת, אהבת ה' אינה פוגעת במעורבותו עם הבריות, ובאהבת האדם, אף החוטא. כשהתורה מציגה בפנינו את נח, היא מכנה אותו "צדיק תמים", אך בכניסתו לתיבה, אומר לו ה': "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", עוד בטרם כניסתו אל התיבה, אבדה לו תמימותו- שלימותו. ואולי יש בדבר רמז לכך, שבני נח אינם מקריבים שלמים, אלא רק עולות, לומר כי החיבור אינו נתפס אצלם כערך, אלא ככורח.
גם לאחר המבול, נח שלח את העורב, והמדרש מתאר ויכוח בין השניים. העורב חושש לצאת לשליחותו, מפני שאם לא יוכל לשוב לתיבה ייכחד מינו מן העולם, והוא מציע ברוב הגיון לשלוח עוף טהור, שממנו כידוע נכנסו שבעה שבעה. נח לא מתבלבל והוא משיב: מה צורך לעולם בך? לא לאכילה לא לקרבן. גישתו פונקציונלית- מה שתועלתו אינה נראית לעיני, הוא חסר חשיבות וחייו חסרי ערך. אך הקב"ה מפריך את טענתו- "קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו... עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו לו". העורבים הם אלה שעתידים לכלכל את אליהו בנחל כרית, ולאפשר בסופו של דבר את ביטול גזרת הבצורת.
גם ביציאתו, צריך נח ציווי מפורש: "צא מן התבה" מן העולם הסגור והמוגן אל החיים האמתיים, אבל נח נכשל. בדיוק מאותה הנקודה שבה הסתיים הפרק הראשון של קיום העולם, מתחיל כעת הפרק הבא. מבחינת נח, המבול היה אולי הפסקת פרסומות. המעשה הראשון שעושה נח ליישוב העולם, הוא נטיעת כרם, ומיד בסמוך לכך באים ההשתכרות וחטא העריות. האיש שלידתו בישרה תקווה גדולה: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה' ", מי ששמו נדרש כ-נוח לעליונים ונוח לתחתונים, נקרא כעת "איש האדמה", הוא יורד מדרגתו, והאתגר של חיבור הקודש והחול, נשבר.
כמו אברהם, גם משה התקומם לשמע בשורת ההשמדה מפי ה', הוא מוחה ואינו מרפה כשהקב"ה "מבקש את אישורו": "ועתה, הניחה לי... ואכלם". אולם משה עושה צעד נוסף של נכונות למסור את נפשו: "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת", אני לא מתחיל ביצירת עם חדש, בדומה לנח, אני מבקש תיקון לקיים. את האולטימטום החצוף הזה, ה' דווקא אוהב.
צעד נוסף בלקיחת האחריות על בני דורו, עשה רבי צדוק לפני חורבן הבית. גם הוא ראה את הדיכוטומיה הבלתי אפשרית בין העבודה הדתית במקדש ובין פשעי העם, גם הוא התרה בשער כנגד הפער הקיצוני שבין "עולם הקודש" ובין "עולם החול", וגם הוא ידע שנגזרה הגזרה. ארבעים שנה התענה וצם רבי צדוק למניעת החורבן, אך במבחן התוצאה הוא נכשל. בית מקדש שבו כהן רוצח את חברו על הכבש, ואבי הנרצח מנחם את חבריו, בכך שהם לא נטמאו (יומא כג, ע"א), הוא בית הרוס, גם אם קירותיו עדיין עומדים. "עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו,... אנו- על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות?
גם חורבן הבית היה מעין מבול פרטי לעם ישראל, שתוצאותיו הקשות מלוות אותנו עד היום, ודור שלא נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו. וכמו ההבטחה לנח, גם לנו מבטיח הנביא בהפטרה: "ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך, בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך" . מי-נח לא ישובו עוד וחורבן שלישי לא יהיה. ביציאתנו מן המהלך של חודש תשרי אל השנה כולה, עומד לפתחינו האתגר של חיים ארציים מתוך הקדושה, אידיאל חיינו אינו יום הכיפורים, אלא סוכות דווקא, וגם אם מידי פעם נסטה ונמעד- יש כפרה ויש תיקון, ה' מצדו מבטיח התנהלות של רחמים, ומאפשר לנו את התשובה. כשנחזור אל אותה התמימות- השלמות, נתנחם באותה המידה גם בטובות וגם במה שאיננו נראה לנו טוב: "שבטך ומשענתך- המה ינחמוני", ומי נח הזדונים יהיו למי מנוחות.
- פורסם לראשונה: http://namikdash.blogspot.co.il/2016/11/blog-post_3.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה