אבו סעוד לא גר כאן עוד

כמעט אחיזה יהודית בהר הבית || השער הנעול

שער הברזל נעול כבר 49 שנים, כך נדמה • המדרסה בת ה-700 הזו שבהר הבית הפכה במלחמת ששת הימים למדרשת הרבנות הצבאית שעל הר הבית, אך סולקה לאחר זמן קצר ומאז הפתח סגור • לפני כן שימש המבנה גם כבית פרטי. לזמן מה התגורר בו לא אחר מאשר יאסר ערפאת

על השער נתלה שלט "מדרשת הרבנות הצבאית שעל הר הבית". שער בית אבו סעוד

↓ מאת: ארנון סגל

העלבון איננו מתקהה עם חלוף השנים, גם כאשר כמעט כל הנפשות הפועלות הלכו לעולמן. הרב גורן, איש המלחמות, נאלץ אז לראשונה בקריירה הצבאית והרבנית הארוכה שלו להרים ידיים ולקפל את הספק-לשכה-ספק-שטיבל שפתח לעצמו ולרבנות הצבאית בהר הבית. ארבעים יום החזיק שם מעמד וניסה לקבוע סדרים חדשים, לקיים תפילות ולנהל את הר הבית במקום הוואקף, אבל המאבק העיקש של הרב כנגד שר הביטחון הפופולארי משה דיין היה אבוד מלכתחילה והוכתר בכישלון. אחר כך הוכרז המבנה שטח צבאי סגור, ועם חלוף השנים שקע הכל בתהום הנשיה.

א-זאויה אל פח'ריה, זהו שמו המקורי של האתר הזה שנבנה בשנת 1330 בדרום-מערב הר הבית ונקרא על שמו של השופט פח'ר א-דין, קופטי שהתאסלם וכיהן כמפקח על הכספים במדינה הממלוכית. מדובר בשטח בן כעשרה מטרים על חמישים, שבו חצר גדולה שבצדיה חדרים, שהרחב שבהם מצוי בקצה הדרומי של המתחם ובנוי על שרידי אכסניה או מנזר מהתקופה הצלבנית. אולם כבר דורות רבים המתחם הזה לא היה שייך לוואקף האיסלמי של ההר אלא שימש כבית פרטי. גרה כאן משפחה מוסלמית אמידה בשם אבו סעוד שמוצאה מהמגרב – המערב, כלומר מרוקו. 

זו הגיעה לכאן ככל הנראה יחד עם שאר המוגרבים שעבורם ייסד בנו של צאלח א-דין את שכונת המוגרבים בשנת 1193, במקום שבו שוכנת כיום רחבת הכותל. האבו-סעודים החזיקו בכמה וכמה בתים על המתלול בכותל המערבי בואכה הר הבית, מתלול שהיה ואיננו ועל מקומו נמתח כיום גשר המוגרבים. הבית של משפחת אבו סעוד עצמה ניצב על גבי קשת רובינסון. בימי בית שני עלו מכאן המוני בית ישראל במדרגות אל ההר.

לפני כ-130 שנה העיד חוקר ששער המוגרבים, זה שדרכו נכנסים כיום למתחם ההר אלו שאינם מוסלמים, שימש אז בעיקר את בני משפחת אבו סעוד בדרך לביתם וממנו. זו הסיבה, יש להניח, שבגללה כונה בשם הזה. גם קטע עיתון בריטי מצהיב משנת 1922 מזכיר שהחלקה שבדרום-מערב הר הבית שייכת למשפחת אבו סעוד ורשומה על שמה בטאבו. בתקופה הירדנית, כך מעידים המסמכים, החזיקה המשפחה בוואקף נפרד מהוואקף המוסלמי הכללי, שנקרא 'ואקף אבו סעוד'. 

בימי הירדנים חי כאן בן המשפחה בהא א-דין אבו סעוד. הוא שימש אז כשוטר. החדר הגדול שבקצה החצר הדרומי היה באותה עת חדר האוכל של משפחתו. גירסה אחת טוענת שכאשר הגיעו לכאן הישראלים בכ"ח באייר תשכ"ז, לא הניחה לו גאוותו הלאומית לבקש דיור חלופי. רק אשתו באה לבקש את רהיטי הבית שפונה וכן דירה שתחליף את זו שהופקעה מידם בידי הרבנות הצבאית. מיד נראה שלרב שלמה גורן זצ"ל גירסה שונה לאירועי הימים ההם שאחרי המלחמה. 

אבל זהו לא כל הסיפור המסעיר של הבית הזה. יאסר ערפאת, לא פחות, טען שנולד בבית הזה בירושלים בשנת 1929. מצד שני, ייתכן מאוד שהטענה הזו שקרית, או נאמר זאת באופן מעודן יותר: קיים כאן שילוב אופייני של דמיון מפותח ופוליטיקה מזרח-תיכונית. ערפאת, מקובל להניח, נולד בכלל בקהיר. יחד עם זאת, אין ספק שרב המחבלים אכן בילה בבית הזה לא מעט בשנות ילדותו. אמו של ערפאת, זהווה אבו-סעוד, היתה אחת מבנות המשפחה שהתגוררה כאן. האם, אגב, היתה גם בת דודתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. כאשר היא מתה בקהיר ממחלת כליות בשנת 1933, ערפאת שהיה אז בן שלוש נשלח לזמן מה לבית הורי אמו שבהר הבית. 

וערפאת אמנם סיפר על זכרונותיו ממראה היהודים בכותל המערבי בימים ההם. לפי עדותו, הוא גם נהג אז לשחק עם ילדים יהודים. אחר כך נשלח למשפחת אביו אל–קידווה בעזה וגדל שם עד גיל שש. לאחר שאביהם נשא אישה שנייה הוחזרו שני הבנים לקהיר. 

ערפאת הצעיר הביט מכאן ביהודים המתפללים. חלונות בית אבו סעוד בכותל המערבי

ארבעים יום בהר

ואז באה מלחמת ששת הימים, והרב הצבאי הראשי שלמה גורן ניסה לבסס אחיזה יהודית בהר. לשם כך הוא בחר להקים דווקא בבית הזה מדרשה של הרבנות הצבאית. הכוח שהתמקם בה נועד בידי הרבצ"ר להחליף את הוואקף במשימת הפיקוח על ההר. בספרו 'הר הבית' סיפר על כך הרב גורן: "פיניתי מתושביו מרצונם הטוב בית בהר הבית בעל שתי קומות שהיה ממוקם בתוך הר הבית דרומה משער המוגרבים. דאגתי להם לדירות חלופיות בשועפט. לאחר שיפוץ וסיוד של הבית פתחנו שם מדרשה של הרבנות הצבאית הראשית על הר הבית ונערכו תפילות מסודרות בציבור בהר. המניין בא מבין קציני הרבנות הצבאית וחייליה שנמצאו לפי תפקידם הצבאי בקביעות במדרשה התורנית בהר. ערכנו שם גם ימי עיון". 

גם בביוגרפיה של הרב גורן שערך אבי רט מצוטט הרב גורן כשהוא מספר על המדרשה שהקים: "פתחנו מדרשה ליד שער המוגרבים ותליתי שלט, 'המדרשה של הרבנות הצבאית על הר הבית'. פיניתי לשועפט בית שלם שבו התגוררו ארבע משפחות. אמרתי לדיירים: אתם גרים פה בחורבות. בואו אתן לכם וילות בשועפט שהירדנים עזבו. לקחתי את המשפחות בטנדר והראיתי להן את המקום שיגורו בו. הן מאוד שמחו ונפקחו להן העיניים. התחלנו להתפלל במדרשה באופן קבוע. קראנו מספרי התורה שהיו לנו על הר הבית וכן היו לנו שם ספרי קודש. 

"מיניתי עשרה קציני הר הבית. הם שלטו שם במשך אותה התקופה, שארכה בערך ארבעים יום אחרי שחרור הר הבית, עד שדיין הלך והעביר אותו למוסלמים. יום אחד בא אליי דיין ואמר לי שאני צריך להתקפל ולצאת מהמדרשה שעל הר הבית, להוציא את הספרים ואת כל מה שיש לנו שם וכן את הקצינים, מפני שהוא מסר את השליטה בהר הבית לווקף המוסלמי". 

את שכונת המוגרבים הרס צה"ל לטובת רחבת הכותל עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים ובימים הראשונים שלאחריה. הבתים שבהם החזיקה משפחת אבו סעוד במעלה המוגרבים נותרו על עמדם שנתיים נוספות, ואז נהרסו בהחלטת ממשלת ישראל תוך מחאה בין-לאומית בלתי מבוטלת. נוהל אז משא ומתן עם בעלי הבתים שהיו בסמוך לשער וביניהם כמה מבני משפחת אבו סעוד. ב-30.3.69 קיבלה ועדת השרים לעניין המקומות הקדושים החלטה על הריסת המבנים שמחוץ להר, במורד. שלושה חודשים אחר כך, כאמור, הרסו אנשי משרד הדתות את בתי אבו סעוד. 

המבנה היחיד שנותר על עמדו מכל שכונת הבתים שייסדו האבו-סעודים בפאתי ההר היה ביתם הפרטי, שהושאר כך מכיוון שהיה מצוי בתוך תחומי הר הבית. המשפחה כבר לא שכנה אז בבית, כאמור, כי היא פונתה לשועפט בידי הרב גורן. דיין הגדיר אז את המתחם הפרטי לשעבר כשטח צבאי סגור, החלטה שכמדומה מעולם לא בוטלה. שער הכניסה המרכזי אל הבית, מצפון, בצמוד לשער המוגרבים – ננעל ונראה שלא שב ונפתח מאז. 

מחוץ להר נותרה רק סוללת חורבות גבוהה המובילה לשער, שעל גביה היו מעפילים יהודים ותיירים להר הבית. בשנת 2004, בעקבות רעידת אדמה שפקדה את הארץ, קרסה הסוללה. מאז ועד עתה משמש במקום המעלה גשר העץ הזמני הידוע. 

ובחזרה לבית האבו-סעודים עצמו, בתוך תחומי ההר. עם השנים העריכו בוואקף, בצדק, שישראל איבדה עניין בבית ולא תקפיד על אכיפת צו הסגירה הצבאי שלו. אט אט הם שבו והציגו בו דריסת רגל תוך פריצת רוב האטימות שבו, וכך סיפחו גם אותו לתחומי השליטה של הוואקף כשאר שטח ההר. הוואקף משתמש בבית אבו סעוד כיום באמצעות כניסות שיצר אליו ממסגד הנשים שמדרום לבית וממוזיאון האיסלם שממזרח לו, אולם השער הראשי לבית מצפון נותר נעול.

בית יהודי בהר הבית

אסתר אבוטבול, פעילת נאמני הר הבית שהיתה גם חברת תנועת 'התחיה' המנוחה, שמה בשנת 1985 עין על הבית הנטוש של האבו-סעודים והחליטה לנסות לרכוש אותו לטובת העם היהודי. היא הניחה שרכישת חלקה פרטית תהיה קלה יותר מאשר משא ומתן עם הוואקף הכללי לשם אותה המטרה. ובכן, היא טעתה. ובגדול. 

העיתונאי נדב שרגאי כתב על כך בכמה במות לאורך השנים, ומתוך דבריו מצוטטים כאן הפרטים הקטנים של העיסקה הזו, שלא זכתה להתממש. ובכן, אבוטבול איתרה בעזרת מתווך את בת משפחת אבו סעוד שנחשבה ליורשת החלקה. מדובר היה בקשישה שחילקה באותה עת את זמנה בין ירדן לכווית, והיא תבעה בתחילה שלושים אלף דולרים עבור הנכס. בתנועת 'התחיה' חיפשו תורם אולם צחוק הגורל היה שבדיוק אז חידש אש"ף – בראשות אותו יאסר ערפאת – את עונש המוות לסוחרי קרקעות ביו"ש. המתווך הערבי ניתק באופן מיידי מגע מהצד היהודי בעסקה, נתק שנמשך שלוש שנים. 

אחר כך חודש המשא ומתן. יואל לרנר ז"ל, פעיל ההר, הוכנס בסוד העניינים והוא גייס למהלך בעל הון בשם יוסף סילבר. לאחר שהשניים עלו להר הבית וסקרו מבחוץ את בית אבו סעוד, רשם סילבר המחאה על הסך הזה, אבל בינתיים הוקפץ המחיר בידי המתווך ל-120,000 דולר. עורך דין שעורב בנעשה מהצד היהודי ביקש לראות בתחילה את הרישום של הנכס בטאבו על שמה של הקשישה לבית אבו סעוד, אולם רק לשם כך תבע המתווך 3,000 ש"ח נוספים. הסכום הזה אכן הועבר וכן הוכנה גם קרקע חליפית תמורת הבית, באזור גבעת זאב. באביב 1990 עוד עשו שליחים את דרכם הלוך וחזור מהגברת אבו סעוד ליואל לרנר, אך לאחר שבחול המועד פסח נכנסו אנשי עטרת כהנים למתחם נאות דוד ברובע הנוצרי עלו המגעים על שרטון. כתוצאה מהכניסה לנאות דוד הקפיצו האבו-סעודים את מחיר הבית שלהם ל-250,000 דולר, מה שבמקביל לאזהרות חריפות שקיבל התורם סילבר בדבר מהומות עזות שעלולות לפרוץ בעיר אם תתממש המכירה, הביאו את הצד היהודי לסגת מהעיסקה. 

זה לא היה סוף הסיפור. אבוטבול עוד המשיכה וגיששה אחר האפשרות לרכוש את המקום מידי המשפחה המוסלמית גם עשור אחר כך. שרגאי דיווח על כך בעיתון 'הארץ' בסתיו 1999. מתווך קרקעות שב ויצא אז לירדן, הפעם בנסיון לאתר את יורשיה של אבו סעוד שהלכה לעולמה מאז הסבב הקודם של המגעים. אולם לוואקף נודע על כך, ולנוכח העובדה הזו לאבוטבול לא נותר סיכוי של ממש להשיג את מבוקשה. 

אחד מבניה של משפחת אבו סעוד שחי בירושלים רואיין אז בידי שרגאי. המדובר בעזמי אבו סעוד, איש שאיננו נמנה על חובבי ציון, בלשון המעטה. באותה עת הוא שימש כדמות מרכזית בהנהלת 'אוריינט האוס' – מעוז אש"ף בבירה שנסגר מאז בצו השלטונות הישראלים. לשאלת שרגאי הוא השיב שהקרקע המדוברת מוגדרת עדיין כוואקף משפחתי, אולם בפועל הועברה לניהול הוואקף הכללי לטובת מוזיאון האסלאם הסמוך, כך ש"גם אם באופן תיאורטי מישהו יטען שרכש זכויות יהיה לו עסק עם הוואקף הכללי ולא איתנו. היום השטח הזה הוא חלק בלתי נפרד ממסגד אל אקצה וכל יהודי או אדם אחר אשר ישלם תמורת הקרקע הזאת כסף מניח למעשה את כספו על קרן הצבי", דברי אבו סעוד בשנת 99'. 

אבוטבול ניסתה בכל זאת לעשות זאת, והוואקף הפעיל את כל כליו בכדי לסכל את היוזמה. כעבור ימים אחדים, בשלהי 1999, הגיעו מירדן ידיעות על כך שעו"ד ערבי מטירה בשם נשאת שביטה נעצר לאחר שניסה לרכוש קרקע בשליחות פעילת 'נאמני הר הבית'. גזר דין מוות ריחף מעל ראשו. ארבעה ערבים ישראלים ופלשתינים נוספים שנחשדו בשותפות במהלך לא נעצרו בידי השלטונות הירדניים, חלקם רק מפני שהצליחו להימלט בעוד מועד לתחומי ישראל. מה שהביא למעצרים היה חומר סודי שהועבר לירדנים מהשגרירות הפלשתינית ברבת עמון. בסופו של דבר נענש שביטה בשנת מאסר בכלא הירדני. אבוטבול, מכל מקום, הכחישה כל קשר לאדם או לסיפור שנקשר אליו.  

שלושת הדונמים של משפחת אבו סעוד בהר, שלושה מתוך 144 הדונמים של כלל מתחם הר הבית, לא עברו עד כה לידיים יהודיות. משא ומתן עם הבעלים לא נראה שבא עוד בחשבון. אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר כשמדובר ביהודים ובהר הבית. מדריך חדש לאתרי ירושלים העתיקה שהוציא בשנה שעברה איש משרד הביטחון ומדריך התיירים עמי מיטב, מציין שכיום הוואקף איננו עושה כל שימוש מיוחד בא-זאויה אל פח'ריה, בית אבו סעוד. 

גם לו הבלתי ייאמן היה מתרחש ויהודים היו מצליחים לשים ידם על הנכס, מותר לשער שממשלת נתניהו לא היתה מאפשרת להם גישה אליו. כל עוד זה תלוי ברשויות הנוכחיות בהר, ישראליות ומוסלמיות, מותר להעריך שזהו עוד אחד מאותם דברים שייתכנו רק באחרית הימים.