בעקבות התיבה האבודה

מה יקרה כשיהיה אפשר לחפור? || מיטב הארכיאולוגים מתכוננים

מיטב הארכיאולוגים העוסקים בחקר הר הבית מתירים לעצמם לשגות לרגע בחלומות ובוחרים את אתר החפירה העתידי שלהם בהר, אם וכאשר יתאפשר הדבר באחרית ימים כזו או אחרת

↓ מאת: ארנון סגל

הוואקף הוא גוף חובב מקדחים ומחפרונים. קשה לו להשאיר את רצפת האבן של המתחם המקודש בעולם כפי שהיא במשך זמן רב מדי. מדי פעם צריך לנער את האבק ולהפוך את אבני הריצוף מצד לצד כדי שלא יסבלו מפצעי לחץ. כן, חפירות בהר הבית הן דבר שכיח למדי ומתבצעות כל העת. יש להניח שגם ברגעים אלו ממש. חפירות ארכיאולוגיות מסודרות, לעומת זאת, לא נערכו בהר הקודש מעולם. לכל היותר התאפשרה הצצה של איש מקצוע לתוך שוחות עמוקות שחרצו דחפורי וואקף באדמה רוויית הממצאים. יותר מזה אי אפשר לעשות במסגרת היקום הנוכחי שלנו מבלי לקבל אישור ממזכ"ל האו"ם, ואין אישור כזה. פה ושם הניחו ארכיאולוגים יד על שריד כזה או אחר והצליחו למנוע את שדידתו או את מחיקתו כלא היה – הנוהג השגרתי בתגליות שעלולות להעיב על אופיו האיסלאמי של המקום. 

ובכל זאת, לדמיין עוד מותר, וזה בדיוק מה שעשינו. ביקשנו מהמרואיינים, בכירי הארכיאולוגים בישראל העוסקים בהר הבית, להצביע על הנקודה שבה יבחרו לחפור בהר אם וכאשר יתאפשר הדבר. קיבלנו תשובות מעניינות. 

ד"ר אילת מזר היא נכדתו של פרופ' בנימין מזר ז"ל, אבי הארכיאולוגיה המקראית ומי שניהל את חפירות העופל במורדות הר הבית לאחר מלחמת ששת הימים. מזר היא גם ארכיאולוגית בזכות עצמה. היא המשיכה במפעלו של סבה בעופל, חשפה את מה שזיהתה כארמון דוד בעיר דוד, מיפתה את כותלי הר הבית ונמנית על הוועד למניעת הרס העתיקות בהר: "שאלה נחמדה", היא מגדירה את תהייתנו היכן תבחר לחפור בו כאשר יתאפשר הדבר במציאות עתידית מעורפלת כלשהי, ומודה: "האמת היא שלא חשבתי על כך מעולם. מוזר, נכון? בתודעה שלנו התקבעה גישה כל כך לא נורמאלית, עד שלא העליתי זאת על דעתי".

ובכל זאת, אחרי חשיבה קצרה מגיעה תשובה ברורה: "מכיוון שההיסטוריה של מתחם של הר הבית מחולקת על פי ידיעותינו לשלושה שלבים: בית ראשון, התקופה החשמונאית והתקופה ההרודיאנית, הייתי מבצעת בשלב ראשון חתך ממזרח למערב ברוחב של חמישים מטרים וברוחב 160 מטרים שיחל במרחק של כשלושים מטרים מדרום לשער הרחמים, ושיימתח בין החומה המזרחית של ההר ובין כיפת הסלע. כמו בכל תל ארכיאולוגי, לפני שמתחילים לחפור בכל מיני מקומות, צעד שדורש מטבע הדברים יותר כוח אדם והשקעה, מבצעים בשלב הראשון חתך שמנחה אותנו היכן לחפור ורומז לנו אלו שרידים מאלו תקופות אפשר למצוא במקום הזה.

"ולמה דווקא בנקודה הזו בחרתי לחפור? כי במזרח ההר ברור שהחתך יביא אותנו לחומה הקדומה ביותר של הר הבית, כלומר לחומה מימי הבית הראשון. אנחנו יודעים שכל יתר כותלי ההר של ימינו הם מאוחרים יחסית, והיחיד שהורדוס לא נגע בו ולא הרחיב אותו הוא הכותל המזרחי. זה יספר לא רק על הטופוגרפיה אלא גם על סוגי הבנייה השונים, מהחומה המזרחית ועד פסגת ההר בכיפת הסלע. בכיפה עצמה אין טעם לחפור כי בכל השטח שם קיים סלע חשוף. 160 מטר, זה כל מה שדרוש. ייתכן שגם פחות, כי בשלב מסויים בקירבת הכיפה כבר נתקלים בסלע ואין טעם להמשיך לחפור. 

"בנוסף הייתי שמחה לחקור את הפינה הדרום-מזרחית של ההר. בכל השנים היא מהווה מבחינתנו תעלומה, מה קורה מתחת לרצפת מבנה אורוות שלמה שהיום הוא מסגד תת קרקעי. אף אחד לא הצליח לחפור שם אבל ברור שיש מה למצוא מתחת לרצפה של המבנה הזה. זו לא רצפת סלע וחייב להיות משהו מתחתיה. מפלס הרצפה שם כיום משקף כנראה את המצב בימי בית שני, כי היא תואמת את מפלס הכניסה של השער המשולש – אחד משערי חולדה של ימי הבית. אבל ברור שיש עוד הרבה ממצאים ארכיאולוגיים מתחתיו ושיש שם חלל. המקום לא בנוי כמקשה ולא ממולא לגמרי בעפר. נו, מתי מתחילים בעבודה?".

"שרידים מהמקדש? אין סיכוי"

הארכיאולוג מאיר בן דב, מי שבין השנים 1968 ל-1986 הוביל את חפירות הכותל הדרומי, בחלקן לצד בנימין מזר, נחשב כיום סדין אדום בעיני מרבית הארכיאולוגים האחרים העוסקים בענייני ההר וסביבותיו, לאחר שבחר לא פעם לגבות את עמדת הוואקף. מעניין שדווקא בשאלה הנידונה כאן הוא יישר קו עם יריבתו הגדולה, נכדתו של מזר, ומציע – מסיבותיו שלו – לחפור כמותה במזרח ההר. 

"אין סיכוי למצוא כיום שרידים מהמקדש", מביע בן דב בנחרצות האופיינית את עמדתו שלחלוטין איננה מוסכמת על המרואיינים האחרים, "המקדש היה גבוה בבסיסו חמישה מטרים וחצי יותר מאשר מפלס רחבת כיפת הסלע של ימינו. הסלע שמתחת לכיפה איננו אבן השתיה, כי 'אבן' זה לא סלע. הוא גם גדול מדי ביחס למידות קודש הקדשים שהיה באורך של עשרים אמה על עשרים אמה, כלומר כעשרה מטרים על עשרה מטרים. אורך הסלע שלפנינו הוא 17 מטרים מצפון לדרום. ממילא נובע מכאן שכל הנסיונות לקבוע היכן עמד המקדש אינם יותר מפלפולים". 

גם מקומות אחרים בהר, הוא משוכנע, לא יגיעו בשום מצב למציאות של חפירה ארכיאולוגית: "אין כל סיכוי לקבל רישיון לחפור באורוות שלמה. זה עלול להצית תבערות נוראיות, אבל החלל שהר הבית היה מורכב ממנו בימי בית שני נמשך גם צפונה משם". ומכאן המסקנה: "אם יש מצב שחפירה ארכיאולוגית בהר יכולה להיות קרובה לריאלית – אם כי כרגע היא עדיין בגדר חלום – זה במזרח ההר, ושם הייתי רוצה לחפור, במרחב שבין שער הרחמים לבין הכניסות למסגד של אורוות שלמה. בהנחה שיהיה בארץ מצב פוליטי סביר ותהיה שלווה, זה מקום שיש מה לדבר לגביו מבחינת המוסלמים. השטח שם ברובו הוא מטע זיתים וחלקו ערמות אשפה. אין בו קדושה למוסלמים ולא צפויות התנגדויות מלבד חלקים מסויימים בשטח הזה שיש למוסלמים תביעות בעלות לגביהם. 

"הזיתים ששתלו המוסלמים באזור הזה במזרח הר הבית לא היו שם עד 67'. נטעו אותם כדי להביע בעלות על המקום. במקום הזה שממזרח לרחבה העליונה, בכ-150 המטרים שבין אורוות שלמה לשער הרחמים, קיימת אפשרות למצוא משהו מהשרידים ההרודיאניים. ככל שפונים לכיוון המדרון במזרח ההר קיימים יותר סיכויים למצוא שרידים מימי הבית. אורוות שלמה הן ברובן בניה מאוחרת אבל קיימים שם שרידים של קשת הרודיאנית. בצד המזרחי נערם עפר בגובה שלוש קומות ובהחלט ייתכן שתחתיו אפשר עדיין למצוא משהו מימי הבית. מהתקופות שקדמו להורדוס אני חושב שאין סיכוי למצוא משהו. אגב, מעניין לחפור בחומה המזרחית גם מצדה החיצוני, במקום שבו מצוי כיום בית הקברות הערבי".

פרופ' דן בהט, מי שהיה חופר מנהרות הכותל ושימש כמנהל מחוז ירושלים ברשות העתיקות, היה בוחר לחפור דווקא במדרון הדרומי של רחבת כיפת הסלע, היכן שכיום מצויים שפכי אדמה. הנימוקים: "שם קיים עוד סיכוי למצוא משהו, אולי מימי בית שני ואולי עוד קודם, שלא סולק כאשר בנו את כיפת הסלע. זה מקום עם בשר".

למה לא לחפש במורדות הרחבה האחרים? 

"צריך להכיר את הטופוגרפיה של הר המוריה בשביל להבין למה יש לחפור דווקא בצד הדרומי. פשוט, כי בכל הצדדים קיימת ירידה תלולה והעובדה שביצעו שם את כל עבודות העפר בעת בניית כיפת הסלע עלולה לגרום לכך שהרבה מהשרידים נעלמו. בדרום הירידה איננה תלולה וייתכן שהרבה מהשרידים העתיקים הושלכו דווקא שם. על הרמה עצמה אי אפשר לחפור" – בשל שכבת הקרקע הרדודה – "ולכן צריך לחפור צמוד מאוד אליה, מדרום". 

הארכיאולוג אלי שוקרון, חופר תעלת הניקוז בעיר דוד משלהי ימי הבית השני, מחליט לעומת קודמו לפנות ישר ללב העניין: "הייתי הולך קודם כל לקודש הקדשים. איזו שאלה? זו המהות והייתי מנסה לראות איפה ממוקמים קודש הקודשים והמקדש עצמו, ורק אחר כך מתעסק בשוליים. אנחנו אמנם לא יודעים בדיוק היכן ניצב קודש הקדשים. צריך לחשוב ולחקור היכן בדיוק כדאי לחפור. ברור שזה באזור שסביב כיפת הסלע, אבל ייתכן שמעט דרומה, מזרחה, צפונה או מערבה. ברגע שזה יהיה רלוונטי נצטרך לקיים מחקר בעניין, למקם את הבית השני ומשם להמשיך. נצטרך לחפור בכמה נקודות במרחק מה מהכיפה ולבדוק". 

ד"ר גבי ברקאי, מנהל מיזם סינון עפר הר הבית בעמק צורים, אותו עפר שהוואקף הוציא ב-400 משאיות עפר מההר בשנת 1999 ושפך במזבלות ברחבי ירושלים ומי שגם מצא את לוחית ברכת הכהנים מימי הבית הראשון בכתף הינום, לא נרתע אף הוא מלשאוף לחפור ברחבת כיפת הסלע עצמה: "הייתי חופר איפה שרק אפשר, אבל הדבר הראשון שהייתי עושה הוא להרים את הריצוף ברמה העליונה בהר, רחבת כיפת הסלע, ולבדוק מה יש תחתיו. זה קל מאוד כי הסלע שם גבוה ואין הרבה מה לחפור. יחד עם זאת צריך לחפור שם בעדינות רבה. קיימים גם בורות מים עתיקים ברחבה הזו אבל לצערי הרב הם אבודים מבחינה ארכיאולוגית, כי בשנות התשעים של המאה הקודמת הוואקף ניקה את כל בורות המים בהר מהתוכן המקורי, שהיה בעל ערך ארכיאולוגי אדיר. הבורות נוקו לצורך העברת מים מסעודיה, מבאר הזמזם, במטרה לשדרג את הקדושה של הר הבית מבחינה מוסלמית. בסופו של דבר זה לא קרה אבל הנזק הארכיאולוגי כבר נגרם". 

הארכיאולוג צחי דבירה, שותפו של ברקאי לניהול מיזם הסינון בעמק צורים, מסרב לעומתו להשיב לשאלה: "אני לא אגיד לך, כי קיימים בהר מקומות שאפשר לבדוק בהם את המציאות הארכיאולוגית גם בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. אם אפרסם זאת, בני דודינו שקוראים את הדברים יפעלו כדי למנוע את זה. פירסומים גרמו בעבר להרס ולהשמדה של עתיקות, או שבנו מעליהן. למה לי לנדב להם מידע? כדי להכשיל את המהלכים שלנו?".