מָקוֹם בַּמָּקוֹם: שתי תורים או שני בני יונה

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

יש טמאים שהתורה חייבה אותם להביא קרבנות מהעוף - תורים או בני יונה • מנין השיגו המיטהרים כמות כה גדולה של עופות ובפרט לקראת הרגלים? • על כך ועל ממצא מרתק שחיכה לנו אלפיים שנה בעיר דוד בפינה של כפות המנעול

שרידי שובך יונים בעיר דוד

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

קרבן מן העוף, 'שתי תורים או שני בני יונה', מצֻווה בפרשתנו כמה פעמים, בעניין טהרת יולדת, מצורע, זב וזבה. הקרבן בא משתי ציפורים מאותו המין, ומכונים בפי חז"ל 'קינים', מלשון קן ציפור, זאת כנראה בגלל דרכם של יונים ותורים להטיל שתי ביצים בהטלה אחת. בבית המקדש היה אדם מיוחד שהיה ממונה על ה'קינים', ובמשנה יוחדה לדיני קרבן העוף מסכת מיוחדת - מסכת קינים.

הרמב"ם מסביר במורה נבוכים (ג,מו): "ומפני שרוב בני אדם לא היו יכולים להקריב בהמה, ציוה להקריב קרבן גם כן ממין העוף, מן הנמצא בארץ ישראל יותר, ומן הנאה והקל למוצאו, והם תורים ובני יונה". 

בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ד) מתואר ענף גידול היונים סביבות ירושלים: 'שני ארזים היו בהר המשחה ... אחד היו מוציאין ממנו ארבעים סאה גוזלות בכל חדש וחדש ומהן היו מספיקין קינים לכל ישראל'.

גם בדבריו של וארו, סופר רומי מסוף תקופת הבית השני, נזכרים שובכים ענקיים לגידול יונים, ובשפתו הוא: במגדלי קולומבריום גדולים, כאשר בכל מגדל שכנו עד 5,000 יונים. שרידי קולומבאריום נמצאו בעיר דוד בירושלים ובמקומות מספר סביב לירושלים. ככל הנראה גידול היונים במגדלי קולומבריום תמך בצורך בקרבנות רבים.

בתקופת הרגלים הביקוש לקינים היה כה גדול עד שלפעמים חסרו קינים בשוק או שמחיריהם פקעו. המשנה (כריתות א, ז) מספרת על 'מעשה שעמדו קנים בירושלים בדינר זהב', ורבן שמעון בן גמליאל תיקן תקנות מיוחדות כדי למנוע את הפקעת המחירים. הצורך בקרבנות מן העוף גדל עד כדי כך, שההחלטה לעבר את השנה הושפעה גם מזמינותם של הגוזלות הראויין להקרבה בשווקים (גמרא סנהדרין יא, א). 

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו סמוך לכותל הדרומי של הר הבית נמצא ממצא מרגש השייך לקינים אלו: אבן מעובדת ועליה חרותה המילה 'קרבנ'. מתחת לכתובת חרותות שתי ציפורים מהופכות. יש שמסבירים שאבן זו היא בסיס של כלי, כדברי המשנה במסכת מעשר שני (ד, י): "המוצא כלי וכתוב עליו קרבן ...", ואולי כלי זה אף שימש להבאת קרבן העוף. אחרים זיהו את האבן כ'חותם' הנזכר במשנה במסכת שקלים (פרק ה') והיא מהווה כעין חשבונית קנייה על רכישת קרבן. כך או כך מרגש מאוד לראות בעינינו ולאחוז בידינו מסמך אשר שימש לציין את ההקרבה של קרבן מן העוף במקדש, ואשר חיכה בין החורבות כאלפיים שנה עד שנתגלה שוב לבניהם של בעלי הקרבן, ששבו לירושלים ולהר הבית בעת הזאת. 

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: אבני הריצוף של בניין הורדוס עדיין באתרן

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

על ריצוף מקורי של הר הבית ששרד במקומו יותר מאלפיים שנה • חלקו האחר של הריצוף כוסה בשנים האחרונות בריצוף חדש • ניתן לעלות להר הבית לראות ולהתרשם מהריצוף העתיק

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

רוב הממצאים הארכיאולוגיים מהר הבית נחשפים בפרויקט סינון העפר בעמק צורים שלמרגלות הר הצופים. ואולם, מתברר שישנם ממצאים ארכיאולוגיים שלא זזו ממקומם מעולם. החכם אשר עיניו בראשו יוכל לגלות את שרידי הבניין המפואר של המלך הורדוס בעת סיור בהר הבית פנימה. 

לפני כמה חודשים פרסמה פרנקי שניידר מספר הצעות לשחזור רצפת הר הבית של המלך הורדוס. בעבודה מאומצת ריפאה פרנקי את שברי אבני הריצוף שהתגלו בסינון העפר, ועל פי צבעם וצורתם הגיאומטרית הצמידה את הלוחות השונים זה לזה, והציגה כמה הצעות לשחזור הדוגמאות הגיאומטריות שהרכיבו כנראה את רצפת הסטווים שהקיפו את רחבת הר הבית, ואולי אף את לשכות המקדש בסוף ימי הבית השני. כל זה הודות לעבודתה היסודית והמאומצת של פרנקי.

בניגוד לאבנים העדינות והקטנות, שגילוין דורש מלאכת מחשבת של ניקוי, ריפוי ושחזור השברים, ישנן אבנים נוספות הנגלות לעינינו בעת הביקור בהר הבית וללא כל מאמץ, וכדי לגלותן עלינו רק לפתוח את עינינו! נראה, שרחבת הר הבית עצמה רוצפה באבני גיר לבנות ענקיות, והן נשתמרו בכמה מקומות בתוך רחבת הר הבית. 

עד לפני שנים בודדות ניתן היה למצוא שורה של אבני ריצוף ענקיות מימי המלך הורדוס בצפון הרחבה של הר הבית. בשנים האחרונות כוסו האבנים במטע של עצי זית. אבן ריצוף הרודיאנית נוספת נמצאת ברצפת רחבת כיפת הרוחות שבפינה הצפון מערבית של הרמה.

המהנדס הארכיאולוגי לין ריטמאייר, המומחה לארכיאולוגיה של הר הבית, כתב לאחרונה על אבני ריצוף הרודיאניות נוספות שנמצאות באתרן בתוך רחבת הר הבית, ברחבה שלפני שער הכותנה. ברחבה לבנה זו בולטות באורכן אבני הריצוף הענקיות המגיעות עד 4 מטרים ממזרח למערב, והן שונות משאר אבני האבנים המרצפות היום את רחבת ההר הקטנות מהן בהרבה. 

אבנים אלו, לטענתו של ריטמאייר, שרדו במקומן מהמאה הראשונה שלפני הספירה כאלפיים שנה עד ימינו אנו. אבנים אלה רחוקות מן הכותל המערבי כ-15 מטר, כרוחב הסטיו שהקיף את הר הבית. יתכן שאבני הריצוף הללו הן השורה הראשונה של אבני הריצוף שהייתה צמודה לסטיו המערבי של הר הבית. 

בפעם הבאה שתעלו להר הבית תוכלו למצוא את אבני הריצוף הענקיות שלפני שער הכותנה, וללכת על אותן אבנים אשר עליהן הלכו אבותינו בתקופת הפאר של בית המקדש.

מבנה כיפת הסלע נבנה בהשראת המקדש

כיפת הסלע כתחליף לבית המקדש? || המוסלמים מתכחשים לעצמם

ממצאים ארכיאולוגיים ותיעוד היסטורי מלמדים כי מבנה כיפת הסלע נבנה בהשראת בית המקדש היהודי • הנתונים יוצגו היום בכנסת בכינוס השדולה לעמן הר הבית.

↓ מאת: שמעון כהן/ ערוץ 7

הארכיאולוג אסף אברהם, מנהל גן לאומי סובב חומות ירושלים ברשות הטבע והגנים לשעבר הוא אורחו של כנס השקת השדולה לחיזוק הקשר היהודי למורשת הר הבית.

באירוע צפוי אברהם לחשוף נתונים ועדויות המלמדות על כך שמבנה כיפת הסלע נבנה בהשראת בית המקדש היהודי. בראיון ליומן ערוץ 7 הוא מספר על תמציתו של מחקר שיידון במהלך הכנס.

"ההרצאה היא המשך להרצאה קודמת מלפני ארבעה חודשים כשפרסמתי ממצא של כתובת מלפני אלף שנה, כתובת מוסלמית מהכפר נובה הסמוך לחברון, ובה מוזכר המונח 'סחראת בית אל מקדיס', תרגום: סלע בית המקדש, שהוא אחד הכינויים של כיפת הסלע בראשית התקופה המוסלמית", פותח אברהם ואומר.

לדבריו הכתובת הזו שנחשפה לפני חודשים אחרים "מצטרפת למספר עדויות מהספרות המוסלמית הקדומה שבהם כיפת הסלע מוגדרת כבית אל מקדס".

"אני ועמיתי, פרץ ראובן, הראנו שבראשית התקופה המוסלמית ייחסו למבנה כיפת הסלע מסורת ששאבו אותה באופן מובהק מעולם האמונה היהודי, כשהמוקד הפולחני של המבנה הוא אבן השתייה. כיוון התפילה היה אז לכיוון אבן השתייה עד לשלבים מאוד מאוחרים. ציורים מסוף המאה ה-19 מלמדים שמתפללים כורעים לכיוון האבן ולא לכיוון מכה. אין ספק שלמעשה המקור לקדושת המקום הוא בית המקדש", קובע אברהם.

כשנשאל אם להבנתו בניית כיפת הסלע בוצעה באופן מדויק על המתאם הגאוגרפי של בית המקדש משיב אברהם בנחרצות "אין ספק. כשהגיעו לכאן המוסלמים במאה השביעית לספירה, וככל הנראה עוד קודם לכן, הם ספגו את האמונות היהודיות שנכנסו לאמונה המוסלמית. רואים את זה גם בקוראן הרווי בסיפורים מקראיים. התפיסה המוסלמית ככללה היא תפיסה מונותאיסטית התואמת את האמונה היהודית והדוגמאות לכך רבות".

"גם הקמת המבנה בדיוק במקום של קודש הקודשים הייתה מכוונת לשמר את הזיכרון של קדושת המקום", אומר אברהם ומסביר כי אמונת החילוף, כלומר האמונה שדתם מחליפה את הדת היהודית, אמונה המוכרת בעיקר ביחס לנצרות, הייתה גם נחלתו של האיסלאם. "הנוצרים הראשונים ראו את עצמם כיהודים החדשים והתופעה הזו לא פסחה על המוסלמים, שראו את עצמם כממשיכי האמונה המונותאיסטית וממשיכי המקרא. מוחמד נחשב בעיניהם כמשיח ה' והם קיוו שגם היהודים ישתפו איתם פעולה. בראשית התקופה הוכרז כיוון התפילה לירושלים והצום המרכזי היה יום הכיפורים, אבל כשהיהודים לא שיתפו פעולה החליפו את כיוון התפילה לעבר מכה. זו לא הפתעה אלא חיזוק של תיאוריה מגובשת".

עוד מוסיף אברהם ומספר: "עד לתקופה המוסלמית הייתה ליהודים הגבלה חזקה מלשבת ולגור בירושלים, ובוודאי לגשת למקומות הקדושים, ולאחר הכיבוש המוסלמי נפתחה ירושלים ליהודים והשפעת היהודים לתהליך כניסת המוסלמים לירושלים הייתה עצומה. מוכר הסיפור על דמותו של כעאב אל חאבר היהודי, שהוביל את השליט עמאר איבן חטאב בסיור בירושלים ואל הר הבית, ושם כעאב אל חאבאר פרס בפניו את נושא קדושת המקום ובעקבות הדיון ביניהם הוחלט על הקמת המבנים בהר הבית. שום דבר לא מוסתר. גם מוסלמים מכירים בהשפעה היהודית על התפתחות המקום וקדושתו מאז ראשית התקופה המוסלמית".

ומה באשר לטענות מייצגי המוסלמים כיום לפיהן אין לכל הטענה היהודית על בית מקדש בהר הבית בסיס היסטורי? "ההכחשה היא די מודרנית וראשיתה בהקמת התנועה הציונית והרצון להיבדל מהשאיפה היהודית המחודשת לעצמאות לעולם האמונה המוסלמי".

אברהם מדגיש כי כל שהוא אומר וכל שיציג בהרצאתו אינם רעיונותיו שלו. "אלו לא רעיונות שגיבשתי עם עצמי, אלא דברים שנשענים על מחקרים של אנשים ידועי שם על התקופה המוסלמית. זה לא חידוש שלי. החידוש שלי הוא הכתובת מהכפר נובה שלא הייתה מוכרת למחקר המערבי. זו עדות נוספת שמחזקת את העניין הזה, כמו גם ממצאים נוספים כמטבעות מוסלמיים עם מנורת שבעת הקנים וממצאים נוספים".

על התגובה הצפויה של חברי הכנסת הערבים ואנשי דת מוסלמיים בני זמנינו, אומר אברהם: "אני לא פוליטיקאי. אני בא להציג את העובדות כפי שהן יוצאות מבטן האדמה. בנוסף, גם המורשת המוסלמית צריכה לכבד את המורשת של עצמה ולראות איך המורשת הזו מתחברת לאמונה שלהם היום, אבל כל זה עניינים חברתיים פוליטיים שפחות מעניינים אותי".

להאזנה לראיון לחץ כאן >>

ארדן: הר הבית המקום הקדוש ביותר ליהודים ורק ליהודים

המקום הקדוש ביותר רק לעם היהודי || השר ארדן והר הבית

השר לביטחון פנים גלעד ארדן הכריז שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים ורק ליהודים • השר ציין את ניסיון המוסלמי למקד את הטרור בירושלים וציין את המעשים שעשתה המשטרה למיגור הטרור בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.

↓ השר גלעד ארדן בכנס ערוץ 7

השר לביטחון פנים גלעד ארדן נאם בכנס ירושלים ה-14 של ערוץ 7 והתייחס למצב החדש שנוצר עקב הכנסו של טראמפ לבית הלבן. בין היתר דיבר ארדן על קדושתו של הר הבית לעם ישראל ועל חשיבות השמירה על הריבונות היהודית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.

לדברי השר, יש להלחם נגד ההסתה המוסלמית בהר הבית, הן בתוך ההר והן סביב ההר באמצעות האינטרנט.

השר הציע להבליט את קדושתו של הר הבת ליהודים בלבד: "לאסוף את מיטב הארכיאולוגים בעולם כולו ולהזכיר את המובן מאליו - יש היסטוריה יהודית בת אלפי שנים בירושלים. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ורק לעם היהודי''.

השר לביטחון הפנים פירט את הצעדים הרבים שנעשו למיגור הטרור הערבי בירושלים. "הביטחון מתחיל בירושלים", הכריז, "מהפכת האינטרנט שמצד אחד הנגישה את המידע והביאה דברים טובים לעולם מצד שני יצרה איום חדש - אותו טרור יחידים שהוא בהשראת הסתה בלתי פוסקת שמיליוני מוסלמים חווים רגע רגע, שעה שעה.

"היום לא צריך להגיע למסגד, אפשר להפיץ את השקרים על ידי רשת האינטרנט וזה יוצר דור חדש של צעירים שטופי שנאה שמחדירים בהם כל מיני שקרים בנוגע לעשייה של ישראל בהר הבית".

לדבריו, זו הסיבה שרוב הפיגועים היו באזור העיר העתיקה והר הבית, "שם הפלסטינים מבינים שהריבונות של מדינת ישראל תיבחן. האמונה שלנו בבעלות על ארץ ישראל נבחנת כל הזמן בנגב וביו"ש ובגליל אבל הריבונות מתחילה קודם כל כאן בירושלים בירת ישראל, כאן הכל מתחיל".

ארדן הזכיר כי מספר ארגונים איסלאמיים הוצאו מחוץ לחוץ כמו "הפלג הצפוני" ומוראביטון ומוראביטאת שהתפרעו בהר הבית. "הרחבנו את הריסת בתי המחבלים, הקלנו על אזרחים לשאת נשק כדי שתהיה תגובה מהירה לכל אירוע טרור וכמובן יש לנו היום יכולות אחרות לגמרי לניתור הרשתות החברתיות כדי לנסות ולזהות מראש את המפגע הבא ולהגיע אליו על בסיס הפוסט שפרסם או הקריאה לבצע פיגוע".

"אני אומר בגאווה - למדיניות הזאת היו תוצאות, יש היום ביטחון אישי ברמה אחרת לחלוטין כולל במזרח העיר. יש ירידה של עשרות אחוזים באירועי טרור כמו השלכת אבנים ובקתב"ים. יש עוד עבודה רבה לעשות אבל זה לא דומה למה שהיה בעבר''.

לדבריו, מאז 67' ממשלת ישראל לא מימשה את הריבונות במזרח ירושלים. "היום אנחנו פורסים נקודות משטרה במזרח העיר, בג'אבל מוכבר ובשכונות ירושלים האחרות, כדי שהתושבים יקומו בבוקר ויפגשו שוטרים ויראו ניידות מסתובבות. אלו תמונות שלא ראינו שנים רבות ואנחנו גאים על כך".

בעקבות התיבה האבודה

מה יקרה כשיהיה אפשר לחפור? || מיטב הארכיאולוגים מתכוננים

מיטב הארכיאולוגים העוסקים בחקר הר הבית מתירים לעצמם לשגות לרגע בחלומות ובוחרים את אתר החפירה העתידי שלהם בהר, אם וכאשר יתאפשר הדבר באחרית ימים כזו או אחרת

↓ מאת: ארנון סגל

הוואקף הוא גוף חובב מקדחים ומחפרונים. קשה לו להשאיר את רצפת האבן של המתחם המקודש בעולם כפי שהיא במשך זמן רב מדי. מדי פעם צריך לנער את האבק ולהפוך את אבני הריצוף מצד לצד כדי שלא יסבלו מפצעי לחץ. כן, חפירות בהר הבית הן דבר שכיח למדי ומתבצעות כל העת. יש להניח שגם ברגעים אלו ממש. חפירות ארכיאולוגיות מסודרות, לעומת זאת, לא נערכו בהר הקודש מעולם. לכל היותר התאפשרה הצצה של איש מקצוע לתוך שוחות עמוקות שחרצו דחפורי וואקף באדמה רוויית הממצאים. יותר מזה אי אפשר לעשות במסגרת היקום הנוכחי שלנו מבלי לקבל אישור ממזכ"ל האו"ם, ואין אישור כזה. פה ושם הניחו ארכיאולוגים יד על שריד כזה או אחר והצליחו למנוע את שדידתו או את מחיקתו כלא היה – הנוהג השגרתי בתגליות שעלולות להעיב על אופיו האיסלאמי של המקום. 

ובכל זאת, לדמיין עוד מותר, וזה בדיוק מה שעשינו. ביקשנו מהמרואיינים, בכירי הארכיאולוגים בישראל העוסקים בהר הבית, להצביע על הנקודה שבה יבחרו לחפור בהר אם וכאשר יתאפשר הדבר. קיבלנו תשובות מעניינות. 

ד"ר אילת מזר היא נכדתו של פרופ' בנימין מזר ז"ל, אבי הארכיאולוגיה המקראית ומי שניהל את חפירות העופל במורדות הר הבית לאחר מלחמת ששת הימים. מזר היא גם ארכיאולוגית בזכות עצמה. היא המשיכה במפעלו של סבה בעופל, חשפה את מה שזיהתה כארמון דוד בעיר דוד, מיפתה את כותלי הר הבית ונמנית על הוועד למניעת הרס העתיקות בהר: "שאלה נחמדה", היא מגדירה את תהייתנו היכן תבחר לחפור בו כאשר יתאפשר הדבר במציאות עתידית מעורפלת כלשהי, ומודה: "האמת היא שלא חשבתי על כך מעולם. מוזר, נכון? בתודעה שלנו התקבעה גישה כל כך לא נורמאלית, עד שלא העליתי זאת על דעתי".

ובכל זאת, אחרי חשיבה קצרה מגיעה תשובה ברורה: "מכיוון שההיסטוריה של מתחם של הר הבית מחולקת על פי ידיעותינו לשלושה שלבים: בית ראשון, התקופה החשמונאית והתקופה ההרודיאנית, הייתי מבצעת בשלב ראשון חתך ממזרח למערב ברוחב של חמישים מטרים וברוחב 160 מטרים שיחל במרחק של כשלושים מטרים מדרום לשער הרחמים, ושיימתח בין החומה המזרחית של ההר ובין כיפת הסלע. כמו בכל תל ארכיאולוגי, לפני שמתחילים לחפור בכל מיני מקומות, צעד שדורש מטבע הדברים יותר כוח אדם והשקעה, מבצעים בשלב הראשון חתך שמנחה אותנו היכן לחפור ורומז לנו אלו שרידים מאלו תקופות אפשר למצוא במקום הזה.

"ולמה דווקא בנקודה הזו בחרתי לחפור? כי במזרח ההר ברור שהחתך יביא אותנו לחומה הקדומה ביותר של הר הבית, כלומר לחומה מימי הבית הראשון. אנחנו יודעים שכל יתר כותלי ההר של ימינו הם מאוחרים יחסית, והיחיד שהורדוס לא נגע בו ולא הרחיב אותו הוא הכותל המזרחי. זה יספר לא רק על הטופוגרפיה אלא גם על סוגי הבנייה השונים, מהחומה המזרחית ועד פסגת ההר בכיפת הסלע. בכיפה עצמה אין טעם לחפור כי בכל השטח שם קיים סלע חשוף. 160 מטר, זה כל מה שדרוש. ייתכן שגם פחות, כי בשלב מסויים בקירבת הכיפה כבר נתקלים בסלע ואין טעם להמשיך לחפור. 

"בנוסף הייתי שמחה לחקור את הפינה הדרום-מזרחית של ההר. בכל השנים היא מהווה מבחינתנו תעלומה, מה קורה מתחת לרצפת מבנה אורוות שלמה שהיום הוא מסגד תת קרקעי. אף אחד לא הצליח לחפור שם אבל ברור שיש מה למצוא מתחת לרצפה של המבנה הזה. זו לא רצפת סלע וחייב להיות משהו מתחתיה. מפלס הרצפה שם כיום משקף כנראה את המצב בימי בית שני, כי היא תואמת את מפלס הכניסה של השער המשולש – אחד משערי חולדה של ימי הבית. אבל ברור שיש עוד הרבה ממצאים ארכיאולוגיים מתחתיו ושיש שם חלל. המקום לא בנוי כמקשה ולא ממולא לגמרי בעפר. נו, מתי מתחילים בעבודה?".

"שרידים מהמקדש? אין סיכוי"

הארכיאולוג מאיר בן דב, מי שבין השנים 1968 ל-1986 הוביל את חפירות הכותל הדרומי, בחלקן לצד בנימין מזר, נחשב כיום סדין אדום בעיני מרבית הארכיאולוגים האחרים העוסקים בענייני ההר וסביבותיו, לאחר שבחר לא פעם לגבות את עמדת הוואקף. מעניין שדווקא בשאלה הנידונה כאן הוא יישר קו עם יריבתו הגדולה, נכדתו של מזר, ומציע – מסיבותיו שלו – לחפור כמותה במזרח ההר. 

"אין סיכוי למצוא כיום שרידים מהמקדש", מביע בן דב בנחרצות האופיינית את עמדתו שלחלוטין איננה מוסכמת על המרואיינים האחרים, "המקדש היה גבוה בבסיסו חמישה מטרים וחצי יותר מאשר מפלס רחבת כיפת הסלע של ימינו. הסלע שמתחת לכיפה איננו אבן השתיה, כי 'אבן' זה לא סלע. הוא גם גדול מדי ביחס למידות קודש הקדשים שהיה באורך של עשרים אמה על עשרים אמה, כלומר כעשרה מטרים על עשרה מטרים. אורך הסלע שלפנינו הוא 17 מטרים מצפון לדרום. ממילא נובע מכאן שכל הנסיונות לקבוע היכן עמד המקדש אינם יותר מפלפולים". 

גם מקומות אחרים בהר, הוא משוכנע, לא יגיעו בשום מצב למציאות של חפירה ארכיאולוגית: "אין כל סיכוי לקבל רישיון לחפור באורוות שלמה. זה עלול להצית תבערות נוראיות, אבל החלל שהר הבית היה מורכב ממנו בימי בית שני נמשך גם צפונה משם". ומכאן המסקנה: "אם יש מצב שחפירה ארכיאולוגית בהר יכולה להיות קרובה לריאלית – אם כי כרגע היא עדיין בגדר חלום – זה במזרח ההר, ושם הייתי רוצה לחפור, במרחב שבין שער הרחמים לבין הכניסות למסגד של אורוות שלמה. בהנחה שיהיה בארץ מצב פוליטי סביר ותהיה שלווה, זה מקום שיש מה לדבר לגביו מבחינת המוסלמים. השטח שם ברובו הוא מטע זיתים וחלקו ערמות אשפה. אין בו קדושה למוסלמים ולא צפויות התנגדויות מלבד חלקים מסויימים בשטח הזה שיש למוסלמים תביעות בעלות לגביהם. 

"הזיתים ששתלו המוסלמים באזור הזה במזרח הר הבית לא היו שם עד 67'. נטעו אותם כדי להביע בעלות על המקום. במקום הזה שממזרח לרחבה העליונה, בכ-150 המטרים שבין אורוות שלמה לשער הרחמים, קיימת אפשרות למצוא משהו מהשרידים ההרודיאניים. ככל שפונים לכיוון המדרון במזרח ההר קיימים יותר סיכויים למצוא שרידים מימי הבית. אורוות שלמה הן ברובן בניה מאוחרת אבל קיימים שם שרידים של קשת הרודיאנית. בצד המזרחי נערם עפר בגובה שלוש קומות ובהחלט ייתכן שתחתיו אפשר עדיין למצוא משהו מימי הבית. מהתקופות שקדמו להורדוס אני חושב שאין סיכוי למצוא משהו. אגב, מעניין לחפור בחומה המזרחית גם מצדה החיצוני, במקום שבו מצוי כיום בית הקברות הערבי".

פרופ' דן בהט, מי שהיה חופר מנהרות הכותל ושימש כמנהל מחוז ירושלים ברשות העתיקות, היה בוחר לחפור דווקא במדרון הדרומי של רחבת כיפת הסלע, היכן שכיום מצויים שפכי אדמה. הנימוקים: "שם קיים עוד סיכוי למצוא משהו, אולי מימי בית שני ואולי עוד קודם, שלא סולק כאשר בנו את כיפת הסלע. זה מקום עם בשר".

למה לא לחפש במורדות הרחבה האחרים? 

"צריך להכיר את הטופוגרפיה של הר המוריה בשביל להבין למה יש לחפור דווקא בצד הדרומי. פשוט, כי בכל הצדדים קיימת ירידה תלולה והעובדה שביצעו שם את כל עבודות העפר בעת בניית כיפת הסלע עלולה לגרום לכך שהרבה מהשרידים נעלמו. בדרום הירידה איננה תלולה וייתכן שהרבה מהשרידים העתיקים הושלכו דווקא שם. על הרמה עצמה אי אפשר לחפור" – בשל שכבת הקרקע הרדודה – "ולכן צריך לחפור צמוד מאוד אליה, מדרום". 

הארכיאולוג אלי שוקרון, חופר תעלת הניקוז בעיר דוד משלהי ימי הבית השני, מחליט לעומת קודמו לפנות ישר ללב העניין: "הייתי הולך קודם כל לקודש הקדשים. איזו שאלה? זו המהות והייתי מנסה לראות איפה ממוקמים קודש הקודשים והמקדש עצמו, ורק אחר כך מתעסק בשוליים. אנחנו אמנם לא יודעים בדיוק היכן ניצב קודש הקדשים. צריך לחשוב ולחקור היכן בדיוק כדאי לחפור. ברור שזה באזור שסביב כיפת הסלע, אבל ייתכן שמעט דרומה, מזרחה, צפונה או מערבה. ברגע שזה יהיה רלוונטי נצטרך לקיים מחקר בעניין, למקם את הבית השני ומשם להמשיך. נצטרך לחפור בכמה נקודות במרחק מה מהכיפה ולבדוק". 

ד"ר גבי ברקאי, מנהל מיזם סינון עפר הר הבית בעמק צורים, אותו עפר שהוואקף הוציא ב-400 משאיות עפר מההר בשנת 1999 ושפך במזבלות ברחבי ירושלים ומי שגם מצא את לוחית ברכת הכהנים מימי הבית הראשון בכתף הינום, לא נרתע אף הוא מלשאוף לחפור ברחבת כיפת הסלע עצמה: "הייתי חופר איפה שרק אפשר, אבל הדבר הראשון שהייתי עושה הוא להרים את הריצוף ברמה העליונה בהר, רחבת כיפת הסלע, ולבדוק מה יש תחתיו. זה קל מאוד כי הסלע שם גבוה ואין הרבה מה לחפור. יחד עם זאת צריך לחפור שם בעדינות רבה. קיימים גם בורות מים עתיקים ברחבה הזו אבל לצערי הרב הם אבודים מבחינה ארכיאולוגית, כי בשנות התשעים של המאה הקודמת הוואקף ניקה את כל בורות המים בהר מהתוכן המקורי, שהיה בעל ערך ארכיאולוגי אדיר. הבורות נוקו לצורך העברת מים מסעודיה, מבאר הזמזם, במטרה לשדרג את הקדושה של הר הבית מבחינה מוסלמית. בסופו של דבר זה לא קרה אבל הנזק הארכיאולוגי כבר נגרם". 

הארכיאולוג צחי דבירה, שותפו של ברקאי לניהול מיזם הסינון בעמק צורים, מסרב לעומתו להשיב לשאלה: "אני לא אגיד לך, כי קיימים בהר מקומות שאפשר לבדוק בהם את המציאות הארכיאולוגית גם בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. אם אפרסם זאת, בני דודינו שקוראים את הדברים יפעלו כדי למנוע את זה. פירסומים גרמו בעבר להרס ולהשמדה של עתיקות, או שבנו מעליהן. למה לי לנדב להם מידע? כדי להכשיל את המהלכים שלנו?".

עלילות צ'ארלס בעיר הקודש

מסע המחקר הארכיאולוגי היחיד בהר הבית || צ'ארלס וורן

150 שנה ימלאו החורף להגעתו של קצין ההנדסה הבריטי האגדי צ'ארלס וורן ארצה, ולמסע המחקר הארכיאולוגי היחיד שהתקיים אי פעם במסתרי הר הבית

↓ מאת: ארנון סגל

מאה שנה בדיוק לפני הצנחנים הצה"ליים הגיע להר הבית קצין חיל ההנדסה הבריטית, צ'ארלס וורן. בשלהי חורף 1867 נחת הצעיר בן ה-26 בנמל יפו כשליח הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. נמל לא היה השם המתאים ביותר באותה עת לחוף מוכה הסלעים החדים והמסוכנים שקידם את פניו, חוף שבמחצית השניה של המאה ה-19 ספינות נטו לדלג עליו ולהמשיך צפונה לבירות. שער הכניסה היחיד אל הארץ המובטחת מדרך הים היה אז מוגף כמעט לחלוטין. 

"קורה לא פעם שמספר אוניות קיטור נאלצות בזו אחר זו לחלוף על פני יפו בלא להוריד את נוסעיהן, ולעתים קרובות הם מוחזרים לאלכסנדריה מבלי שעלה בידם לרדת אל החוף", כתב וורן בספרו 'ירושלים של מטה'. רק ברגע האחרון, כשספינתו כבר המשיכה צפונה בשל סערה לא חריגה במיוחד, נרגע לפתע הים ווורן שכנע את רב החובל לחנות בכל זאת בעיר הספר השכוחה. 

הוא הופיע בארץ הקודש כנציג אחת המעצמות החזקות בתבל באותה עת, בעידן שבו חולשת השלטון העותמאני אילצה אותו לאפשר דריסת רגל משמעותית לקונסולים הזרים בירושלים. אף על פי כן, משנגעו הדברים להר הבית, סירב הסולטן התורכי להעניק לקצין הבריטי אישורים כלשהם לחפירה בו. הכניסה לשטח ההר למי שאיננו מוסלמי אמנם התאפשרה אז באופן חופשי יחסית, אולם עבודות ארכיאולוגיות של ממש לא הותרו – אז כהיום. 

הספר מגלה שמה שהטריד את וורן לא מעט, היה רצונו להוכיח שהתיאוריה הפופולארית שרווחה באותם ימים בחוגי המחקר האנגליים לגבי מיקום המקדש היהודי, זו של ההיסטוריון ג'ון פרגוסון שסבר שמסגד אל אקצה שבדרום ההר מסמן את הנקודה שבה ניצבו הבית הראשון והשני, מוטעית מיסודה. לדעת וורן, שבניגוד לפרגוסון התבסס על עובדות שהכיר בשטח, המקדש ניצב בכיפת הסלע. קצין ההנדסה הוולשי היה מתוסכל מאוד לנוכח אי הצלחתו לשכנע בכך את עמיתיו למחקר באי הבריטי המרוחק. 

קללה רובצת על הארץ

בהעדר אישור לחפור בהר, החל וורן לחפור במרץ סביב כתלי האתר המקודש. גם זאת תוך התנכלות בלתי פוסקת של הפחה התורכי לפעולותיהם של וורן ואנשיו. האחרונים נעצרו ופועליו סבלו מאיומים. אם לא די בתורכים, עשתה הקדחת שמות בצוות החופרים שלו ואף הפילה חללים. להערכתו פרצה המחלה בעקבות השהייה הממושכת מדי של החופרים הבריטיים בחללים התת-קרקעיים באזור מנהרות הכותל, שבאותה עת היו ספוגים שפכי ביוב. כך או אחרת, בתנאים קשים וכשהכסף המובטח שמעבר לים לכיסוי הוצאותיו כאן בושש להגיע, הצליח בינתיים וורן לחולל את מה שלפניו וגם לאחריו איש לא הצליח לבצע. 

וורן מיפה את כל בורות המים בהר, חשף את אחד משערי ההר מימי הבית השני (שער וורן שבמנהרות הכותל) וסיפק בכך שירות חשוב לששת הדורות הבאים לפחות, שלא זכו כמותו לשזוף בעיניהם את החללים הנסתרים של ההר. ציירים שנלוו לוורן, כדוגמת ויליאם סימפסון, תיעדו אז חלק מהבורות, ומאז ועד היום, 150 שנה אחרי וורן וצייריו, האיורים שלהם והשרטוטים שלו הם פירורי המידע היחידים שיש לנו לגבי המרחבים התת-קרקעיים הבלתי נודעים הללו שבלב בירת ישראל. ב-38 מתוך 39 בורות המים של ההר, כך נדמה, לא צולמה אפילו תמונה אחת לרפואה בין 1870 ל-2016.

וורן היה מלא בוז לשלטון העות'מאני המושחת בעיר הקודש. "כל המנגנון מושתת על בסיס רקוב", הוא מסכם את רשמיו בסיום ספרו. "הדת המוסלמית הגיעה לשלב שבו היא בולמת כל אפשרות שגשוג של הארץ. התורכי לעולם לא ידע למשול כהלכה בארץ ישראל, ועד למועד צאתו תישאר הארץ בהכרח שוממה למחצה וכלא למחצה. הוא מעוניין להנציחה במצבה המדולדל כדי שלא תפתה ותעורר את תאוות הבצע של אומות חזקות יותר". "אין מקום לשיפור לפני הסתלקות התורכים", סיכם. 

בתורכים תולה וורן את מה שתיאר כקללה הרובצת על ארץ ישראל כולה. הוא התקשה להבין מדוע אין בארץ כל דרכים סלולות מלבד זו שבין ירושלים ליפו, הבעייתית בפני עצמה. הוא גם סירב להשלים עם מחסור המים החריף והתמידי בירושלים. וורן מאריך לתאר איך בשלהי הקיץ, כשהתרוקנו הבורות הביתיים, החלו לשאוב בירושלים מים מבורות ציבוריים. "המוסלמים", כותב וורן, "שאבו את התוספת המעטה שנדרשה להם מהמאגרים שמתחת להר הבית, ואילו היהודים קנו מים מביר איוב". ביר איוב מזוהה כעין רוגל המקראי, מעיין המצוי כיום במרחק קצר מבית יונתן שבכפר התימנים. "היהודים עניים מאוד ואין ביכולתם לקנות מים", מוסיף וורן בהמשך. 

"בשלהי העונה הועסקו בממוצע 35-40 חמורים בהבאת מים מביר איוב, עשרה מסעות מדי יום, שני נאדות עור על כל אחד, שכל אחד מהם מכיל ששה גלונים לערך (גלון = כ-3.78 ליטר. א"ס). יש בכך כדי לספק מדי יום 4,200 עד 4,800 גלון".

וורן זעם על כך. הרי אל העיר ואל הר הבית הובילה עוד מימי הבית השני אמת מים מבריכות שלמה שבגוש עציון, אמה שבמצב תקין יכלה לספק ברווח את כל צרכי המים העירוניים של אותה עת, ועוד היה נשאר עודף. שלוש שנים לפני בואו אכן תיקנה הממשלה התורכית את האמה העתיקה על חשבון התושבים, אולם התיקון נעשה בסגנון התורכי האופייני, כך ששבועות ספורים בלבד אחרי השלמתה כבר נזקקה לשיפוץ. 

"הפלאחים המסכנים נאלצו להביא עמם אבנים וסיד, וכמובן העבודה נעשתה ברשלנות. התוצאה היתה שהמים זורמים בירושלים במשך שבועות ספורים בלבד בשנה. כשהמים זורמים לירושלים, הרי שמטים אותם אל הסראיה ואל המחכמה [בית המשפט המוסלמי בשערי ההר. כיום משמש כנקודת משטרה. א"ס], ואת העודף מזרימים אל 'הים הגדול' שבקצה הדרומי של הר הבית [הגדול שבבורות הר הבית, ברחבת מסגד אל אקצה. א"ס]. שם הם צונחים מגובה של שלושים רגל לערך ובסופו של דבר נאלצים שואבי מים לשאוב אותם שנית בדליים". 

באותו תסכול מתאר וורן את פגישתו הראשונה עם "הפחה הצבאי שעומד בראש הכוחות במחוז ומופקד במיוחד על הר הבית": "ביקרתי אצלו ולמדתי רבות משיחתנו", לועג וורן. "מידע שמסר לי ביחס לארצו שלו עורר בלבי ספקות בקשר ליכולתו להבין בבירור מושגים גיאוגרפיים כלשהם". "הוא התפלא מאוד על שליחותי", ממשיך וורן, "לשם מה היא נחוצה? הרי אין מה ללמוד על בית המקדש. הוא יכול לספר לי מה מצוי מתחת לכל אבן, ואז פירט את כל האגדות הידועות היטב ביחס לאבן השתיה ולהר הבית וסיים את דבריו בהכרזה הבוטחת שאלה מצויים בצמרת עץ דקל שמשורשיו נובעים כל נהרות העולם, ושכל נסיון מצד פראנקי [כינוי רווח לאירופאים במזרח התיכון של אז. א"ס] כלשהו לחקרם יסתיים בשואה נוראה". 

מחטט באבן השתיה

התעוזה של וורן מדהימה לעתים. רק לאורה אפשר להבין איך הצליח לחפור בסביבות ההר לעיני העות'מאנים העוינים ובלי אישור הסולטן. הנה תיאורו למה שנראה כשיא פעולותיו בארץ הקודש, כשערך בדיקה ארכיאולוגית באבן השתיה:

"באחד הימים, כשערכתי ביקור בתוך כיפת הסלע הבחנתי בדבר מוזר בחלקו הצפוני של הסלע. השעה היתה מוקדמת, המוסלמים האדוקים היו עסוקים בעניינים אחרים. וידאתי שאיש אינו מסתכל לעברי וניצלתי את שעת הכושר לדלג מעל לגדר הגבוהה הסוגרת על פיסת גן העדן הזאת ובחנתי את הסלע. זהו משטח גדול, אבל אני מיקדתי את תשומת לבי במיוחד בנקודה אחת שבה גיליתי שני שיירי מרצפות הפונות צפונה ודרומה, בהמשך סדק מוכר במשטח. במקום מסויים יכולתי להשחיל את ידיי בתוך הסדק וגיליתי שהיה שם חלל. 

"בשל כל המסורות המופלאות המיוחסות לסלע הזה אסור היה להחמיץ את שעת הכושר הזו. שכן, אף שלא יכולתי לחדור אל בור הרוחות [בור סתום בתחתית המערה שבכיפת הסלע. א"ס] מהמערה שבפנים, תהיתי אולי אצליח כאן יותר. נאמר לי שאי שם על פני הסלע מצוי פתח מוזר, היכן שלפני ששים שנה הניח מישהו צינור, ועל אף כל מאמציו לא הצליח להגיע עד לקרקעית. נאלצתי לעשות הכל בגניבה שכן הסיכון היה רב, ואפילו שומרי המסגד לא ידעו מה בדעתי לעשות". 

כמה ימים אחר כך שב וורן, חמוש במוט מתכת קטן מוסווה בשרוולו. כתמיד המתינו לו שני 'זאבטי' – מקביליהם של שומרי הוואקף של ימינו – שנתבעו לפקח על כל מעשיו. וורן התכונן לכך מראש וגייס שלוש נשים צעירות מקרב הקהילה הבריטית בעיר שהתבקשו להסיח את דעת השומרים מהעבודות שהקצין האנגלי עמד לבצע על אבן השתיה. סרן בחיל ההנדסה המלכותי, בן המשלחת של וורן, הוצב על המשמר ונדרש להזהיר את וורן על בואו של כל גורם מקומי בלתי צפוי וכן לסייע לשלוש הנשים במקרה חירום. חייל נוסף של וורן, רב טוראי אליס, צוייד בחבל ובסולם כהסוואה ונשלח לנקודה אחרת בהר כדי לבלבל את השומרים, ואילו לאדם שלישי, סמל בירטלס, הורה וורן להגיע לשער ההר באיחור כך שאחד השוטרים ייאלץ לעזוב את וורן בכדי להכניס את בירטלס.

"הזאבטי ראה שהחבל והסולם ברשותו של אליס וחשב לתומו שלא אוכל לעולל נזק כלשהו מתחת לכיפה ללא הכלים הללו, והניח שאני ממתין לאליס. האחראים למסגד וסתם הולכי בטל הדריכו את הגברות למטה אל המערה שמתחת לסלע, שעליו הייתי אמור לעבוד. משראיתי את האחרון שביניהם נבלע למטה דילגתי שוב מעבר לגדר, טיפסתי למקום הימצאות הרצפות ומתחתיהן החדרתי את המוט כדי לשלוף אותן". 

ידיד מוסלמי של וורן, שנותר אלמוני ונטול שם גם בחלוף 150 שנה, המתין בתוך מבנה הכיפה כדי להזהיר את וורן במקרה שמישהו זר יתקרב. "ידידי המוסלמי זחל מאחורי עמוד כשהוא זורק מבטים אל עבר כל הפתחים בחרדה מיוסרת, מוכן לזנק החוצה במקרה שאתגלה ולהישבע שאני מחלל את הקודש. ניסיתי את כוחו של המוט בחלקה הצפוני ביותר של המרצפת. היא היתה קבועה בסלע בעזרת טיח וברגע שניתקה פיסה אחת, דחסתי אותה בקפדנות אל תוך החור שניקבתי, כך שאם אאלץ להסתלק משם בחיפזון לא אותיר אחריי כל עקבות שיעידו על מעלליי במקום. 

"אחרי שלוש דקות בערך החלה המרצפת להשתחרר ועלה בידי להחדיר את אצבעותיי מתחתיה, אבל משקלה היה רב מדי לאדם בודד. ואף כי שרירי ידיי היו מפותחים מאוד הצלחתי אך ורק להרים את מרצפת האבן עד למחצית הדרך המובילה אל החור, ואז נקעתי את כתפי וזרועי השמאלית הידלדלה חסרת תועלת לצד גופי. במקרה פגעתי שוב באחדים מהשרירים בזרועי השמאלית שניזוקו מנפילה שנפלתי כארבע שנים קודם לכן במורד מתלול בגיברלטר. התקשיתי להרים את האבן בעזרת זרועי הימנית לבדה, וזו התנפצה בתוך הבור שמתחת – אשר התברר שעומקו שלוש רגליים בלבד (כתשעים סנטימטרים. א"ס) – ותוך כדי כך עוררה הד שזעזע את הבניין והתגלגל על פני כל השטח. 

"במשך כל אותה עת הציגו הגברות שאלות אין ספור ביחס למה שנגלה לעיניהן במערה: האם ניתן לשכנע את לשון הסלע לדבר? האם חבש מוחמד את הטורבן שלו כאשר שרבב את ראשו מבעד לגג? מדוע זה בחרו אליהו, דוד ואברהם אתרי תפילה כה סמוכים זה לזה? והאם ניתן לשמוע קולות כלשהם בבור הרוחות? שוב ושוב עמדו על כך שיחזרו באוזניהן על הסיפורים, ויש להניח שהמדריך לא נתקל מעודו בחבורה המשתוקקת כל כך ללמוד על המסורת המוסלמית. כששמעו את קול הנפץ מעליהן ואת ההד המתגלגל סביב לא הפגינו כל אות להתרגשות, אף שלא יכלו לשער מה אירע. אחת מהן, בעזרת תושייתה הנשית, הרגיעה את חשדותיו המתעוררים של המדריך מששאלה האם החלה לנשוב רוח, שהרי נשמעה טריקת הדלת". 

למעלה המשיך בינתיים וורן בקור רוח אנגלי מרשים בתהליך הבדיקה: "במשך כל אותו זמן התייסר ידידי המוסלמי בייסורי חרדה נוראיים והפציר בי להחפז. לבסוף, כששמטתי את האבן, נכנסה בו רוח עיוועים והוא הצהיר שכולנו נישחט ושעלי להסתלק מיד. הוריתי לו לשלוח אלי אדם שיעזור לי להרים שנית את האבן. בחיוך עגום על פניו אמר ידידי שהדבר לא ייתכן, שהרי אפילו הפחה רשאי להתקרב אל האבן רק פעם בשנה [כך נהגו המוסלמים באותה עת, שרק אחת לשנה הפחה התורכי – והוא לבדו – הורשה לעלות על הסלע ולנגב ממנו את האבק. א"ס]. הוא הוסיף שאם אניח לה במקומה ניתן יהיה להחזירה למצבה הקודם בלילה. שאלתי אותו אם יבקש מהפחה לעשות זאת עבורו, הצעה שלשמעה מרט את שערות ראשו והתחנן לפני לרדת משם. אבל אני רציתי אך ורק לערוך את הבדיקות אחרי שהסתכנתי בכך, וצללתי אל תוך הבור. 

"גיליתי שפיסות המרצפת הללו הסתירו סדק בסלע שרוחבו כשתי רגליים (60 סנטימטרים) ואורכו 11 רגל (3.30 מטרים) והוא פונה צפונה, שם הוא חסום בקיר בנוי בגסות. באותה עת עומקו היה שלוש רגליים, אבל קרקעיתו היתה אדמה רכה או אבק, כך שלא יכולתי לוודא את עומקו הממשי. קשה מאוד לקבוע מה היה ייעודו של המעבר הזה.

"ידידי המוסלמי דחק בי לעזוב את המקום. אחרי שנטלתי את המידות הדרושות ירדתי מהסלע ויצאתי אל הרחבה החיצונית, ורק אז נשם ידידי לרווחה. רציתי לנסות שוב להחזיר את האבן למקומה אבל הוא החל להשתולל שנית. כשביקשתי לברר מדוע, השיב: 'אם יגלו אותך על גבי הסלע ישנו רק דבר אחד עלול לקרות, אבל אם יגלו אך ורק שהאבן הוזזה ממקומה, מי יעלה בדעתו שאתה עשית זאת? א-ללה הוא שהשליך אותה למטה'". 

וורן תהה אם א-ללה מתכוון להשיב את האבן למקומה עוד הלילה, והידיד האסלאמי השיב שהוא משוכנע שכך יהיה. "לא היה עוד דבר לעשות שם", חותם הקצין הבריטי, "שכן לא יכולנו לפנות את תעלת השפכים לאור היום, ובלילה הופקדו שם שני שחורי עור שלא חדלו לחפשני בין הבאים. האם הם אלו שסייעו להחזרת האבן למקומה? את זאת לא אוכל לומר, אבל ימים ספורים אחרי כן גיליתי שהיא הושבה למקומה המקורי".

"נצטרך להסתדר בלי הר הבית עוד אלפיים שנה"

על הר הבית, על דיין ועל הרבנים || פרופ' דן בהט

פרופ' דן בהט (78), חופר מנהרות הכותל, סולד מפולחן הקיר וכועס על הזנחת ההר • "חשוב שיהודים יעלו להר הבית". • "אם אנשים יימנעו מכך – המוסלמים יגידו שזו הוכחה שהמקדש לא עמד שם מעולם" • "אסור לנו להזניח את הר הבית. פשוט אסור"

נדבק בחיידק הירושלמי בעקבות מורו הגדול. דגם הבית השני של פרופ' אבי-יונה ז"ל

↓ ארנון סגל מראיין את פרופ' דן בהט

בכנס בענייני הר הבית שהתקיים במרכז מורשת בגין לפני שלוש שנים, ירה פרופ' דן בהט בזעם לכל הכיוונים: "המשטרה היא האוייב הגדול ביותר של ירושלים ושל הר הבית", הטיח חופר מנהרות הכותל ומי שבמשך 12 שנים היה ארכיאולוג מחוז ירושלים ברשות העתיקות, בקצינים כחולי המדים שהאזינו לדבריו. הוא לעג למשטרה על החרמת ספרי הקודש בכניסה להר והזמין אותם להחרים את מכשירו הסלולרי, מכיוון שזה אוגר בתוכו את רוב מקורות היהדות. 

על הרבנות היו אז לבהט מלים קשות עוד יותר: "הכל בגלל הרבנים. מאז השלט שהרבנות תלתה בכניסה להר ואסרה את העליה אליו – אין לנו את הר הבית. הרי יהודים התאמצו לאורך כל הדורות לעלות להר וסיפרו כמה גאווה היתה להם בכך ואלו השפלות הם ספגו בשביל זה. אחד הדברים שהכי מפריעים לי הוא שאנשי הוואקף טוענים בפניי שלא ייתכן שההר קדוש ליהודים, מפני שאם אכן היה כזה, החרדים היו עולים אליו. 

"אחר כך יצא הרב גורן עם התיאוריה שקודש הקדשים היה בכלל מערבית לכיפת הסלע, והופיע גם הדוקטורט של אשר קאופמן שטען שקודש הקודשים ניצב בצפון ההר. הוואקף רואה את כל ההתדיינות הזאת ואומר לנו: 'אתם בכלל לא יודעים היכן עמד המקדש, אז מה יש לכם לחפש כאן?'. לי ברור שקודש הקדשים ניצב במקום כיפת הסלע, הנקודה הגבוהה ביותר בהר. שם זו אבן השתיה. היא מרכזה ומקור קדושתה של ירושלים". 

כעת, שלוש שנים אחרי, בהט דווקא נינוח. בימים אלו הוא שוקד בביתו שבמבשרת ציון על כתיבת ספר מקיף אודות הארכיאולוגיה וההיסטוריה של ההר. "תאר לך שאין בעברית ספר על הר הבית מלבד ספרות תורנית. קיימים הרבה מאמרים, אבל אין ספר. אתה יודע למשל למה הר הבית קדוש? ממתי זה החל?". 

מעקידת יצחק? 

"אתה מייחס זאת לימי אברהם, כלומר למאה ה-18 לפני הספירה, אבל הר הבית היה קדוש לכנענים כבר במאה ה-23 לפני הספירה. המערה שמתחת לסלע שבכיפת הסלע היא מערת קבורה מתקופת הברונזה התיכונה, 500 שנה לפני שאברהם הגיע לכאן. זה ברור לפי התוכנית שלה. ישנן עוד שתי מערות קבורה כאלו מאותה התקופה מצפון-מזרח לכיפה, והיום הן משמשות כבורות מים.

"צורת הקברים באותה עת היתה פיר שתחתיו מערה. במערה שנמצאת מתחת לכיפת הסלע רואים על פני הסלע פיר ברור שיורד לתוכה. זה קדום מאוד. באותה תקופה לא היה ברזל וחצבו בעזרת ברונזה, ולחצוב מערה כזו היתה משימה קשה מאוד. אני אומר שאם כבר עשו עבודה אדירה כל כך על ראש ההר, הקברים האלה מוכרחים להיות של נכבדים. אני מניח שעלו אליהם לרגל שהרי לא סתם כך השקיעו בהם את כל המאמץ, וכך החל ההר לשמש כאתר קדוש". 

יריה ראשונה: 2300 לפנה"ס

"קדושת ירושלים באה מקדושת הר המוריה. אמנם בתנ"ך, בסוף פרשת העקידה מנמקים את השם 'מוריה' בכך שבמקום הזה ה' ייראה גם בהמשך הדורות – 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', אבל כל מי שיודע עברית מבין שמוריה וראייה לא באות מאותו השורש. להבנתי מוריה זה מהשורש י.ר.ה, במובן של לייסד, לירות את אבן הפינה. כבר באותה תקופה ידעו שמכאן נוסד העולם ולכן קדשו את המקום. מוריה פירושה בעצם זהה לזה של אבן השתיה, כלומר התשתית. אין לי שום ספק שבאותו מקום, מעל לסלע ולמערה שמתחת לכיפת הסלע, עמדו בית המקדש הראשון וגם השני. בנוגע לאתרים מקודשים יש נטייה להמשכיות. צריך לזכור גם שעל שבי ציון שחזרו לירושלים בימי זרובבל, מסופר בספר עזרא שהיו מהם שעוד זכרו את בית המקדש הראשון ובכו. כלומר, הם ידעו את מקום המקדש ומסתמא בנו עליו גם את בית המקדש השני". 

"השיטה של פרופ' אשר קאופמן ז"ל היא שטויות במיץ עגבניות. אמרתי לו את זה עוד בחייו. הוא לא ארכיאולוג ולא היסטוריון ולא מהווה סמכות בעניין. הוא פיזיקאי. מה הוא מבין בזה? אם הוא היה מכיר את הטופוגרפיה של ירושלים הוא היה יודע שאם בית המקדש עמד בנקודה שעליה הצביע אין לו כמעט מקום פנוי, כי בצמוד לנקודה שבה מיקם את המקדש היה בעבר ואדי עמוק. על פי מסכת מידות, ככל שעולים בגובה בהר עולים גם ברמת הקדושה ולכן אך טבעי להניח שהנקודה הגבוהה בו – כיפת הסלע – היא מקום המקדש". 

בהט הוא פרופ' במכנסיים קצרים שאיננו מקפיד מאוד על תקינות פוליטית אבל מצד שני ממקם את עצמו הרחק מהקצוות. שלא כמו עמיתו הארכיאולוג מאיר בן דב שחצה את הקווים ומגבה את חפירות הוואקף בהר, בהט בפירוש בעד נוכחות ושליטה יהודיים בו, אבל מצד שני הוא גם נשמר מלמצב עצמו לצד חבריו – הטובים, חשוב לו לציין – ד"ר גבי ברקאי ואילת מזר, בחזית המאבק נגד הריק שיצרה מדינת ישראל במקום הקדוש בעולם. הוא אמנם איננו דתי אבל מעורה מאין כמותו במקורות היהודיים. 

לבהט יש מה לומר גם על החידוש הכי טרי בחקר הר הבית, החשיפה של רצפות ההר מימי מקדש הורדוס בידי הארכיאולוגים גבי ברקאי וצחי דבירה. "הריצוף הזה מכונה 'אופוס סקטילה', ואני לא מכיר אף אופוס סקטילה משטח פתוח" מסתייג בהט. "לדעתי ריצוף כזה לא יכול להיות רצפה של רחבה חיצונית כי הוא עדין מדי ולא יעמוד בגשם ובאלפי אנשים שהולכים עליו". לדעתו הובאו שברי הרצפות מחוץ להר הבית, ממבני הפאר החרבים של עשירי ירושלים משלהי הבית השני, בידי אחיינו של צלאח א-דין, אלמלכ אל מעט'ם עיסא, וזאת לצורך מילוי השטח ולשם בניית מבנה מוסלמי מעל אורוות שלמה". 

מה דעתך על השיטה של טוביה שגיב שמיקם את המקדש מדרום לכיפת הסלע?

"טוביה הוא חבר טוב מאוד שלי. בכלל, עם ישראל חייב לטוביה הרבה כי הוא יצר מערכת של קבורה בקומות שהתקבלה על דעת כל הרבנים וכך חסך לעם ישראל הרבה אדמה. אחרת ארץ ישראל היתה מלאה קברים. יחד עם זאת התיאוריה שלו בעייתית, מכיוון שהוא הניח שכל הר הבית המוכר לנו לא נבנה בידי הורדוס אלא בידי הקיסר הרומי אדריאנוס, מדכא מרד בר כוכבא, כחלק מבניית המקדש האלילי ליופיטר. זה לא ייתכן כי יש לנו גם את אתר אלוני ממרא שבנוי באותה צורה, וברור לי שאדריאנוס לא היה טורח לבנות אותו וכנראה גם לא את מערת המכפלה הבנויה באותו אופן. ומהותית מכך, בניגוד להנחה של טוביה, מקדש יופיטר לא נבנה כלל בהר אלא היכן שניצבת כיום כנסיית הקבר. הרי לא ייתכן שהרומאים שפירקו את כותלי הר הבית יבנו בו מקדש. אני אוהב את טוביה מאוד כאדם וכחוקר, אבל התיאוריה שלו דפוקה. 

"אני לומד את ירושלים משנת 1964. ירושלים עוד היתה מחולקת, אבל אז פרופ' מיכאל אבי-יונה ז"ל בנה את הדגם המפורסם של ירושלים בהולילנד. הוא היה מורה שאהבתי מאוד, ותהיתי איך הצליח לבנות דגם של ירושלים העתיקה מבלי שהיתה לו גישה באותה תקופה לעיר העתיקה. מאז התאהבתי בנושא ירושלים. את המאמר האחרון של אבי-יונה, והוא כבר על ערש דווי, הוא כתב יחד איתי וגם הודה לי על כך. הוא רצה שאקח את הדגם לרשותי ואחזיק בו, אבל אחרי שנפטר זה לא התאפשר". 

בשנת 2014 ציין בהט בחגיגה גדולה חמישים שנות עיסוק בירושלים. את הנשף לציון היובל ערכו לכבודו באופן מפתיע דווקא באיטליה, ביוזמת בישופות שעורכת מסעות סיור רבים בעיר הקודש. 

אחרי מלחמת ששת הימים החל בהט מיד להדריך קבוצות ברחבי העיר העתיקה המשוחררת. אחר כך פנה לכל מיני עיסוקים ארכיאולוגיים באתרים אחרים, עד שבשנת 1978 מונה כמנהל מחוז ירושלים באגף העתיקות, הגוף שקדם לרשות העתיקות. בתפקיד הזה שימש עד לשנת 1990, ובין השאר במסגרת הזו ניהל את חפירות מנהרת הכותל. 

לבהט חמישה בנים, מתוכם אחד מאומץ, יוצא העדה החרדית – וגם תשעה נכדים. 

הוריו עלו ארצה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, אבל באופן משונה בהט נולד דווקא בפולין. "אבי עבד בייבוש ביצות כברה שנוצרו כתוצאה מעליית נחל תנינים על גדותיו. כיום ניצבות על מקומן בריכות הדגים של קיבוץ מעיין צבי. הוא גם סלל כבישים כמו כל החלוצים. היה לי אח גדול שלא הכרתי שמת מקדחת, ולכן כשאמי עמדה ללדת אותי הרופאים הורו לה לנסוע להוריה שבפולין וללדת שם. אמי נסעה להוריה ואילו אבא שלי נשאר בארץ, ולא נכח אפילו בברית המילה שלי. אחרי חודשיים היא חזרה איתי, מכיוון שרוחות מלחמת העולם השניה כבר נשבו. הגרמנים סיפחו את אוסטריה והחלו איומים גם על צ'כוסלובקיה. סבא וסבתא שלי נשארו בפולין ונספו בשואה". 

אביר במכנסיים קצרים

סיפור אהבה נוסף של בהט, מלבד ירושלים, הוא באופן מעניין דווקא איטליה, שבהט מרבה לבקר בה ורק בשבוע שעבר שב מביקור נוסף בה. בהט היה בעבר נשיא אגודת הידידות ישראל-איטליה והוא חבר אגודת 'דנטה אליגיירי' העוסקת בהפצת השפה והתרבות האיטלקית בעולם. גם לענייני איטליה הגיע בעקבות פרופ' אבי-יונה שחשף את תלמידיו לפסיפסים של העיר רוונה. בהט נסע לאיטליה במיוחד כדי לראות אותם בעיניו והתלהב מארץ הרומאים. כיום הוא מלמד באיטלקית באוניברסיטה נוצרית שבשווייץ האיטלקית. 

רומא וירושלים כבר מסתדרות ביניהן? 

"בהחלט. באיטליה כל כך העריכו את מה שאני עושה, שהכתירו אותי כאביר בלגיון הכבוד של איטליה. תאר לך שאני אביר, עם המכנסיים הקצרים שאני לובש", בהט מתבדח על חשבונו שלו. 

מי שחוקר את מעשי הרומאים מנקודת מבטו של העם הנכבש מסוגל להפוך לאביר איטלקי?

"אני כל הזמן מטיח בהם, בצחוק כמובן, 'הרסתם את בית המקדש' – והם עונים לי בתגובה 'אנחנו לא רומאים, אנחנו איטלקים'. זה נכון. האיטלקים של היום אינם מזוהים עם העבר הרומי של ארצם. אמנם אין ספק שהנוכחות הרומית מצויה בכל מקום באיטליה, בכל עיר קיימים שרידים רומיים, אבל מבחינה מנטאלית מדובר בעם אחר לגמרי. הרומאים היו חיילים ואילו האיטלקים הם אנטי-חיילים. הם פרו-בלגניזם. הם בדיוק הפוכים ממה שהיינו מצפים מרומאים". 

מהו הר הבית בעיניך? 

"אני יהודי, וככזה הר הבית הוא בעיניי המרכז הרוחני שלנו. אין 'מקומות קדושים' – יש רק אחד. לא הכותל המערבי ולא מערת המכפלה ולא שום מקום אחר. כחופר מנהרות הכותל יכולת לחשוב שאתלהב ממנו, אבל אני לא. הוא בקושי תחליף זול. העדות הראשונה לתפילת יהודים בכותל המערבי היא משנת 1655. אגב, כשקוראים בגניזה הקהירית רואים שהכותל הדרומי קדוש לעם ישראל יותר מהכותל המערבי. אין לי קשרים כי אינני איש פוליטי, אבל אני רוצה להציע לנשות הכותל לא להתעקש על הכותל המערבי אלא לפנות לכותל הדרומי. יש שם מדרגות מבית שני, ושם הן יוכלו לפאר את הר הבית ואת בית המקדש הרבה יותר מאשר בכותל המערבי. למה להיכנס למחלוקת כשיש להן חלופה הרבה יותר טובה?". 

יש רושם שכיום רשות העתיקות היא חותמת גומי למדיניות של הרס עתיקות בהר הבית. זה נכון בעיניך? 

"מהרבה בחינות, כן. כמנהל מחוז ירושלים באגף העתיקות היו לי יחסים נפלאים עם הוואקף. עד היום. הם תמיד אמרו לי 'אתה חביב עלינו, נסתדר'. אני בטוח שאילו הייתי שם בזמן ההרס הגדול באורוות שלמה, הכל היה נראה אחרת. אגב, אף פעם לא השתמשתי בכוח החוק, אלא בכוח האישיות". 

מה לגבי קורות העץ העתיקות המושלכות בהר? נזכה לראות אותן במוזיאון? 

"הרבה מאוד מהקורות הללו הגיעו בשנות השבעים של המאה העשרים לנגר ברמאללה ונקנו על ידי יהודים מעפרה. אני חבר הוועד המנהל של מוזיאון ארצות המקרא שרצה לקבל את הקורות הללו, אבל החבר'ה מעפרה לא הסכימו להעביר לנו אותן". 

קל להאשים את רוכשי הקורות מעפרה, אבל למה שלא תדרשו מהוואקף להעביר את הקורות המוחזקות על ידו בשער הרחמים? 

"הקורות החשובות ביותר כבר נמצאות במוזיאון רוקפלר. לא כל הקורות מעניינות אותנו. אני מבין שהקורות שתוארכו לימי בית ראשון מצויות בעפרה. הקורות שבשער הרחמים הן בעיה כי כבר בשלב קדום מאוד אחרי מלחמת ששת הימים כל מיני קיצוניים תפסו את שער הרחמים ולוואקף אין על כך שליטה". 

ובכל זאת, בהט כועס על רשות העתיקות שלדעתו לא עושה את עבודתה: "היא מפקחת רק בדיעבד. אם חופרים תעלה, אנשי רשות העתיקות הולכים ומסתכלים עליה. מה יוצא מכך שהם מסתכלים על התעלה?", הוא מתוסכל. 

יצא לך להיכנס לבור הרוחות שברצפת המערה בכיפת הסלע? 

"לא. יש שם בור שאף אחד לא נכנס אליו ואף אחד לא יודע מה יש בו. אפילו לא צ'רלס וורן שבהתחלה היתה לו יד חופשית בהר. אמנם מהנדס העיר במאה ה-19, ארמטה פיירוטי, טען שנכנס אליו אבל צריך להיזהר עם פיירוטי. הוא פנטזיונר". 

קיימות טענות שארון הברית גנוז שם. 

בהט לא אוהב את השאלה: "ירמיהו כותב שבעתיד לא יוזכר עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב. בספר מכבים נכתב שירמיהו לקח את ארון הברית וטמן אותו בהר נבו. במסכת שקלים מסופר שכהן שחיפש את ארון הברית בלשכת העצים במקדש מת כתוצאה מכך, ובעיניי מוסר ההשכל הוא שאין צורך לחפש את ארון הברית". 

במסגרת יחסיך הטובים עם הוואקף יצא לך להיכנס לאחד מ-39 בורות המים של הר הבית? 

"לא. מאז שצ'רלס וורן נכנס אליהם במאה ה-19 ומיפה אותם אף אחד לא נכנס אליהם. אפילו הוואקף לא נכנס לשם, למיטב ידיעתי. אגב, הוואקף לא מתעניין כלל בהיסטוריה של הר הבית, אפילו לא בהיסטוריה המוסלמית שלו. במדריך החדש של הר הבית שהוציאו שם לאחרונה נכתב שלא היה מעולם בית מקדש. תרבות השקר היא חלק מהאיסלם. מבחינתם, לשקר זה לא פשע. הם לא מאפשרים לחפור בהר, כי לא נוח להם שייתגלו בו ממצאים מימי הבית. חוץ מזה, אתה יודע טוב כמוני שכל הסיפור של מסגד אל אקצה הוא סתם קשקוש. אל אקצה כלל לא היה שם".

דיין? אדם לא מוסרי 

לדעתך יש סיכוי שבזמן כלשהו נחזור להיות ריבונים בהר? 

"לא. אני לא רואה אפשרות כזו. המוסלמים הולכים ומקצינים. זה לא דתי אלא רק פוליטי".

מה דעתך על כך שיהודים שמתפללים בהר נעצרים בו, ובכלל על מדיניות המשטרה בהר? 

"זה נקבע על ידי משה דיין ואי אפשר לשנות זאת. קל לאסור וקשה להתיר. אילו ב-67' היו קובעים פינת תפילה ליהודים כמו במערת המכפלה, זה היה מצליח ונותר שריר וקיים עד היום, אבל משה דיין בשחצנות שלו ויתר למוסלמים לגמרי. למה מותר ליהודים לעלות רק בשער המוגרבים ולא בכל תשעת השערים האחרים? בגלל דיין. 

"זה לא היה חכם. הוא לא הבין שכל דבר שהוא עושה ייקבע לדורות, אבל למה הוא עשה זאת? בזה אני מאשים את הרבנים. הר הבית שוחרר ביום רביעי בשבוע, וכבר באותו יום ראיתי שם שלטים שהרבנות קבעה שלפי דין התורה אסור לעלות להר. כשדיין ראה את זה הוא אמר: 'מה אכפת לי? שיהיה כך'. 

"השלט הזה היה טעות גדולה. הרבנים היו צריכים לכתוב אחרת – שכל מי שעולה להר הבית יעלה בהתאם לחוקי התורה, אבל היום זה כבר מאוחר מדי, כי השלט הזה זירז את דיין לעשות את מה שעשה. כולם כל כך סמכו על דיין ולא ידעו שהוא אדם לא מוסרי. היות שהמצב כיום הוא כזה, אז כפי שחיינו אלפיים שנה בלי הר הבית, נמשיך לחיות בלי הר הבית". 

לעוד אלפיים שנה? 

"אני מפחד שכן". 

אם היו נותנים לך להיכנס לאחד הבורות בהר, לאיזה מהם היית נכנס? 

"יש בור אחד שהייתי רוצה מאוד להיכנס אליו, בור מספר 1 שנמצא מצפון לכיפת הסלע. הבור הזה הוא מה שהמשנה כינתה 'המסיבה ההולכת תחת הבירה', מחילה תת קרקעית שדרכה היה כהן שנטמא יוצא מהמקדש והולך לטבול ולהיטהר. לא ברור מהי הבירה שעליה מדובר. יש בירה שעליה כתוב במשנה שלפניה היו שורפים קרבן פסח שנפסל, ויש את הבירה שתחתיה מצויה אותה מחילה וקיימת גם הבירה המוזכרת בספר נחמיה, שהיא למעשה מצודת הבאריס שמצפון להר. שלושת הבירות הללו לא מתיישבות ביניהן מכל מיני סיבות שאפרט בספר. וורן לא חשב על כך, אבל אני הייתי הולך לחפש בצד הדרומי של הבור הזה, אולי אמצא את המדרגות שיורדות אליו או משהו דומה.

"לי חשוב שיהודים יעלו להר הבית, כי זה הקשר היחיד שנותר לנו אל ההר. אם אנשים יימנעו מכך – המוסלמים יגידו שזו הוכחה שהמקדש לא עמד שם מעולם. אסור לנו להזניח את הר הבית. פשוט אסור". 

כנס עיר דוד, המוסלמים וממצאים ארכאולוגיים מבית המקדש

הם מנסים להתכחש להרס שהביא להם אסון || טעות חייהם

הממצאים החדשים מהר הבית מכניסים את המוסלמים ללחץ • בכנס מגלי"ם יחשפו היום ממצאים חדשים • בכנס תהיה התייחסות לתגובה המוסלמית • הפשע המוסלמי פועל כבומרנג נגדם • קצת על הכנס ועל התגובה המוסלמית

↓ הממצאים הארכאולוגיים והמוסלמים

הערב (חמישי) ייערך הכנס השנתי של מכון מגלי"ם בעיר דוד. הכנס יעסוק בממצאים האחרונים בחפירות בעיר דוד ובניפוי העפר מהר הבית.

בכנס ישתתפו מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר דורי גולד, שידבר על היחס של ארגון UNESCO לנושא, ועל ההשלכות על המחקר הארכאולוגי של מדינת ישראל ופרופסור דיויד ג'ייקובסון המגיע במיוחד מאנגליה וייצג את הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF) לרגל 150 שנים להיווסדה, ויציג תמונות נדירות מימי החוקרים הראשונים של ירושלים. 

במסגרת החידושים יתאר דר' דורון בן עמי, מנהל מרחב מרכז מטעם רשות העתיקות, את התגלית המפתיעה של מצודת החקרא בחפירות חניון גבעתי. 

הארכיאולוג נחשון זנטון מרשות העתיקות ייתן מבט חדש על העיר התחתונה מימי הבית השני לאור החפירות שלו 'ברחוב עולי הרגל' בעמק הטירופויאון שבעיר דוד. 

צחי דבירה (צויג) ידבר על מגמת הכחשת המקדש והממצאים הארכיאולוגיים שנתגלו בהר הבית ובפרויקט המווהים עדויות כנגד מגמה זו. 

לאחר מכן, פרנקי שניידר תרצה על שחזור דגמי הרצפות המעוטרות שעיטרו את חצרות בית המקדש השני (ההרודיאני).

המוסלמים בלחץ

בניגוד לעבר, בשנים האחרונות המוסלמים מכחישים את עצם העובדה שבהר הבית עמד פעם בית המקדש. לטענתם כל הממצאים המעידים על כך וכל המקורות ההיסטוריים הם זיוף אחד גדול.

לדבריהם שלמה המלך היה נביא מוסלמי שהקים במקום את מסגד אל אקצא וכל רעיון אחר הוא זיוף, שנועד לנשל את המוסלמים מהמקום ולהקים תחתיו את בית המקדש.

הפשע שפעל נגד המוסלמים כבומרנג

במשך שנים המוסלמים מונעים באלימות כל מחקר ארכאולוגי בשטח הר הבית ומתנגדים ככל יכולתם למחקר ארכאולוגי בשטח מסביבו. יש להם סיבה טובה לכך.

שוד העתיקות הגדול שביצעו המוסלמים לפני כ-18, תוך כדי חפירות בדרום הר הבית, הוצאת טונות של עפר עשיר בממצאים ארכיאולוגיים מההר למזבלה והקמת מסגד ענק במקום, נועדו בין היתר להוות חלק מהכחשת המקדש ואסלום למעשה של הר הבית.

המוסלמים לא תיארו לעצמם ששוד העתיקות הגדול ישמש את החוקרים הארכאולוגים בראשות צחי דבירה (צוויג), כחיזוק מדעי להראות את פארו ואת הדרו של בית המקדש שחרב.

כרגיל, מנסים המוסלמים להפוך את הקערה על פיה, להציג את עצמם כבעלי המקום ואילו הפושעים, הזייפנים הם אלו שהצליחו להציל מקצת מן ההרס המכוון שהם זרעו.

הממצאים האחרונים מדאיגים אותם

בעקבות שחזור רצפה ממבנים בהר הבית בימי בית שני (ראה כתבה >>) מיהרו המוסלמים להגיב. בכתבה באתר Qpress, המשמש שופר של התנועה האיסלאמית שהוצאה מחוץ לחוק, נאמרו בין היתר הדברים הבאים:

"מרכז התקשורת ירושלים ואל-אקצא 'קיבורס' מציין כי ארגונים ואנשים ישראליים, המתמחים בארכיאולוגיה מחפשים כבר 12 שנים ממצאים, כדי לזייף ולייהד את האדמה שהוצאה ממסגד אל-אקצה לפני יותר מ -18 שנים. הם צובעים באצטלה מדעית, ארכיאולוגית והיסטורית דרך שיקום והתקנה של שברים של כלים וממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בעפר מאל-אקצא, דרך לזייף ולייהד את אל-אקצא. 

"הכל נעשה בפרויקט הגדול בשם "סינון עפר הר הבית" הנמצא ממזרח לאל-אקצא ומנוהל על ידי האגודה הקיצונית של המתנחלים בשם עיר דוד."

הכתבה ממשיכה לתאר את גודל הזיוף שהוצג על ידי ד"ר גבי ברקאי ואת המעשה הנורא שנעשה על ידי המתנחלים בכך שהשתמשו בממצאים מתוך העפר שהוצא מהר הבית בניצוחו של ראאד סלאח, בתיאום, בפיקוח ובניהול של הוואקף המוסלמי בירושלים.

השימוש של המתנחלים בממצאים אלו, נועדו כאמור לזייף את העבר ולייהד את הר הבית. במילים אחרות - היהודים הם הפושעים.