ותחזינה || חוזרים להר
הר הבית. האמת היא, שרק כאשר אנו מזכירים מקום זה, תגובתנו המיידית חייבת להיות אימה. רטט. זיע. כאשר יעקב אבינו זכה לשהות בהר הבית והשיג את גודל קדושת המקום, אמר: "מה נורא המקום הזה (!). אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמיים" (בראשית כח, יז).
↓ מאת: איתמר ססובר
אין במטרתי במאמר זה לשוב ולחזור על השאלה השכיחה ביותר בנושא, הלוא היא "האם מותרת העלייה להר הבית?"
רבים וטובים ממני עשו זאת, וניתן למצוא את את דעתם בקלות. אעסוק בנושא כאוב, אף שאיני חש את כאבו מספיק. נושא שהידע, ולו מועט, בנושא המקדש, מעניין את היהודי כקליפת השום. נושא שהלך ונשתכח לו עם השנים, אשר אני חש צורך עז להיכנס אליו כעת.
לנושא הזה קוראים: הזנחתו של הר בית ה', לידיים זרות.
כעת, נשוב שנים מספר אחורה.
התקופה היא תחילתה של המאה ה-13. בירושלים, ובחלקים נוספים של ארץ ישראל, שולט השלטון המוסלמי האיובי. האיובים, כבשו את ירושלים מידי הצלבנים, לאחר ששליטתם של האחרונים התערערה ונחלשה. כיבוש העיר, לא היה קשה עבור האיובים. הם הכניעו את הצלבנים תוך זמן קצר, מהסיבות שהוזכרו לעיל.
אך הצלבנים (שהיו כידוע נוצרים), לא יכלו להשלים עם העובדה שהעיר נכבשה מידיהם בקלות כה רבה. מקור נוצרי מאותה התקופה, כותב כך:
"מה גדול הכאב, היש עוד ככאב הזה? האם קראנו שהיהודים עזבו את קודש הקדשים בלא שנשפך דם וללא קרבות קשים? האם אי פעם מסרוהו מרצונם? יאבדו תגרנים נבזים אלה אשר מרצונם מכרו את עיר הקודש והמשיח".
מילים אלו מהדהדות בראשי. מילים, שהאירוניה העולה מהן היא כה כואבת, משום שכל אדם בר דעת הקורא פסקה זו, מבין כיצד אותן מילים ששימשו מילות ביקורת חריפות כלפי הנוצרים לפני למעלה משמונה מאות שנים, תוך שהן משבחות את העם הנבחר, מופנות כחיצים חדים הנורים מקשת, היישר אלינו, לאחר תקופה זו.
לא זו בלבד שאנו חיים ללא מקדש, המבנה המהווה את הצינור בין עם ישראל לבין יוצרו, אלא שאף הפקרנו את מקומו לידי הגרועים שבאויבנו. היש חילול שם שמיים הגדול מכך, שישמעאלים ארורים מבצעים חפירות באבן השתייה השוכנת תחת מקום קודש הקדשים, ואין פוצה פה ומצפצף?! הלנצח נאפשר את החרפה הנוראה?!
עת לפעול.
כיצד? על כך, בע"ה במאמר הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה