מניף הדגל על כיפת הסלע מגלה בספרו אנקדוטות

על הדגל, הנפתו בהר הבית והורדתו החפוזה || ספר חדש/ דני בירן

דני בירן היה בין ראשוני הפורצים להר הבית במלחמת ששת הימים ונשלח עם חבריו למשימה שנועדה להפגין ריבונות יהודית על ההר הקדוש - הנפת דגל ישראל בראש כיפת הסלע • זמן קצר אחר כך נאלץ לטפס שוב למרומי כיפת הסלע כדי להסיר את הדגל במצוות הפיקוד הצבאי הבכיר • בספרו החדש "איש על דגלו" מגולל בירן את סיפר הדגל בהר הבית ועוד סיפורים עלומים שהתרחשו ברקע מעמדים היסטוריים חשובים ומגלה כיצד בחר עם ישראל את דגלו • מתוך הכתוב בספר על משמעותו של הדגל הלאומי, מסתבר שהר הבית הוא מקומו הטבעי של הדגל עם צבע התכלת המזכיר את המשכן, את בגדי הכהן הגדול וכמובן את כל מצוות ה' • להלן מאמר מתוך כתב-העת מגזין המזרח-התיכון

↓ ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן

לרגל 50 שנה לשחרור ירושלים, הוציא הסופר ואיש התקשורת דני בירן, ספר שמתאר את שורשיו וגלגוליו השונים של דגל ישראל לאורך תולדות עם ישראל - מימי התנ"ך ועד ימינו. במלחמת ששת-הימים, נשלח בירן להניף את דגל-ישראל על כיפת-הסלע בעת כניסת הצנחנים להר הבית, לאחר שניסיון קודם להנפה כזו נכשל עקב ירי צלפים. הנפת הדגל הזו כמעט וגרמה לתקרית בינלאומית.

הספר שופע גילויים רבים וביניהם: מדוע ואיך סמל המגן-דוד הסתפח ליהדות? מדוע צבע התכלת הפך למזוהה עם יהודים עוד מימי משה רבנו? מתי לראשונה נקרא מגן הדוד "מגן דוד"? האם מגן הדוד באמת עיטר את מגנו של דוד המלך? מי הראשון שתיאר את הדגל - עשרות שנים לפני שהוא תועד בפועל? מדוע קיימת עד היום תחרות בין נס-ציונה לראשון-לציון סביב הדגל? איך נבחר הדגל לסמלה המדינה? מדוע מנחם בגין התנגד להנפתו על הר-הבית?  ועוד נושאים חשובים.

זאת עוד, בירן מתאר סיפורים רבים שנקשרו לדגל ישראל וביניהם: הנפת דגל-ישראל על הכותל המערבי במלחמת ששת-הימים, יוני 1967; הנפת הדגל מעוררת-המחלוקת על כיפת-הזהב באותה המלחמה; סריגתו של דגל-ישראל בשבי המצרי תחת אפם של השומרים; הורדת דגל-ישראל ממוצב המזח ע"י שבוי ישראלי - במעמד מביש מבחינת ישראל; הנפת דגל-ישראל על אדמת אפריקה לאחר צליחת תעלת סואץ במלחמת יום-הכיפורים והורדת הדגל הזה עם החתימה על הסכמי הפרדת הכוחות בתום המלחמה.

ה"ג'וק" של דגל-ישראל נכנס לדני בירן עוד כשהיה חייל צעיר בשירות מילואים. אז היו הוא וחבריו בין הצנחנים שכבשו את העיר העתיקה. לדבריו, התמזל מזלו להיות בין החיילים שהניפו את דגל-ישראל על הר-הבית, זמן קצר לפני שניתנה הפקודה הבהולה מאלוף הפיקוד להוריד את הדגל - מחשש לתקרית בינלאומית. מאז אותו אירוע מכונן, ניסה להבין בירן מה מקורו של דגל-ישראל, ומי בכלל החליט שזה יהיה הדגל המייצג את עם ישראל. כתוצאה מסקרנותו העזה, וממחקר ממושך אותו ערך, שהשתרע על פני מספר רב של ארצות ושנים - הוציא בירן תחת ידו ספר, ששמו "איש תחת דגלו" שיצא-לאור בהוצאת "סטימצקי".

על צבע התכלת בדגל ישראל

מדוע בעצם דגל-ישראל נראה כמו שהוא נראה? בירן מציין ש"הדגל מהווה למעשה שילוב של שני מוטיבים, שמלווים את העם היהודי במשך מאות ואלפי שנים - מגן דוד ומוטיב התכלת". לדבריו, "את תעשיית התכלת פיתחו היהודים בארץ-ישראל עוד לפני כיבוש רומי, והשתכרו מכך כסף רב. למעשה, תעשיית הצבעים של ימי קדם התקשתה להפיק את צבעי הארגמן והתכלת - ולכן הפכו הצבעים הללו לצבעים של קדושה ומלכות - שייצורם היה יקר במיוחד, ולכן, אביזרי קודש רבים צבועים בהם".

לדברי בירן, צבע התכלת הופיע במצוות ציצית (פתיל תכלת) ועל בגדי הכהן הגדול, וכן באוהל מועד. צבע התכלת הופיע גם בתרבויות אחרות - למשל על לבוש קיסרי ובגדי האצולה. הפקת הצבע הייתה משימה קשה ומורכבת. סוד הפקת הצבע היה שמור בקרב היהודים, אשר הפיקו אותו מיצור ימי קטן הנקרא "ארגמון קהה קוצים" - זהו חילזון ימי, שעדיין קיים במימי הים-התיכון. פרשני המקרא, לדבריו, מייחסים את ידע ייצור צבע התכלת לשבט זבולון.

התורה מצווה על עם-ישראל להתהדר בציצית עם פתיל תכלת, שתזכיר להם את קיום כל המצוות. "לכן מצוות הציצית משתווה לכלל המצוות גם יחד", מסביר בירן. אלא שעם הכיבוש הרומאי נאסר על היהודים להמשיך ולהפיק את צבע התכלת, במסגרת הלאמת התעשיות הרווחיות על ידי הכובש. עונש מוות הוטל על כל יהודי שניסה להמשיך להפיק תכלת, וגם על כאלה שניסו להבריח את התכלת אל מחוץ לגבולות הארץ. כך, עם הזמן, נשכח ידע הפקת התכלת. במחקרו של הרב יצחק הלוי הרצוג מתחילת המאה ה-20  - הוא מצביע על כיוונים חדשים למציאת הנוסחה העתיקה, והחל משנות ה-90 של המאה ה-20 מיוצר התכלת מארגמון במפעל "פתיל תכלת" שבכפר אדומים, לצורך קיום מצוות ציצית כהלכה.

על מגן הדוד

ומה לגבי מקורו של מגן הדוד? על פי בירן, מדובר בסמל דקורטיבי שהיה קיים בתרבויות שונות של העולם העתיק והוא שימש כקישוט, ממש כמו צלב הקרס. במשך מאות שנים לא הייתה לו שום שייכות לעם היהודי. בימי הביניים, היו יהודים באירופה שעיטרו את קבריהם במגני דוד ובסמלים דקורטיביים אחרים - וכך הפך המגן דוד לקישוט קברים פופולארי יותר ויותר בקרב יהודים - וזאת הרבה לפני שדבקה בו המשמעות הלאומית.

"רק בסביבות המאה ה-14 נעשה אימוץ רשמי ראשון של צורת המגן הדוד ביהדות", מסביר בירן. "זאת, כאשר בשנת 1354 העניק הקיסר קרל הרביעי ליהודי פראג, את הזכות להניף דגל משלהם, שהיה בצבע ארגמן ובמרכזו מגן דוד מוזהב. גרסאות חדשות של אותו דגל ניתנו בהמשך על ידי קיסרים נוספים, כשהאחרון שבהם, משנת 1716, תלוי בבית הכנסת אלטנוישול שבפראג. מגן הדוד הופיע גם על מצבות בפראג, החל מהמאה ה-15".

איכן הונף הדגל לראשונה?

מאמצע המאה ה-19, עם ההתעוררות של התנועה הציונית -  החלו היהודים לעסוק בנושא הדגל. המודל הראשון המתועד שדומה לדגל-ישראל היה בראשון-לציון, אך על הדגל היו ארבעה פסים. הפעם הראשונה בה הונף הדגל שהפך לימים לדגל מדינת-ישראל היה בנס ציונה בשנת 1891. "עד היום ניטש סכסוך בין שתי הערים, מי הייתה הראשונה להניף את דגל-ישראל", אומר בירן. 

בראשון לציון הניפו דגל בצבעי כחול-לבן ב-1885, במלאת שלוש שנים למושבה. הדגל שהוכן על ידי ישראל בלקינד ופאני מאירוביץ, נשא שני פסים כחולים בכל צד המתבססים על הטלית ומגן דוד במרכזו. הדגל נישא בתהלוכה על ידי פקיד הברון אוסביצקי, רכוב על חמור. בנס ציונה לעומת זאת הונף דגל כחול-לבן בצורת דגל הלאום של ימינו, על ידי מיכאל הלפרין, ב-1.1.1891 - כשש שנים אחר כך. באירוע נכחו כ-150 איש מהיישוב היהודי, והוא זכה לסיקור רב בעיתוני התקופה - בארץ ובחו"ל.

מאוחר יותר, בשנת 1897, הונף דגל כחול-לבן בקונגרס הציוני הראשון על אף שקודם לכן הציע הרצל בספרו "מדינת היהודים" את דגל 7 הכוכבים, אך הרעיון לא זכה לתמיכה, דבר המעורר שאלות רבות שהתשובות להן מופיעות בספר.

לדברי בירן - דגל-ישראל במתכונתו המוכרת היווה את דגלה הרשמי של ההסתדרות הציונית החל משנת 1933. עם הקמת המדינה, בתחילת יוני 1948, הוקמה ועדה פרלמנטארית לעניין הדגל והסמל. הוועדה פרסמה בקשה, להגיש הצעות לדגל ולסמל המדינה בתוך שבוע. לכנסת הגיעו 450 הצעות מ-164 מציעים, אומר בירן. 

חלק גדול מההצעות כלל מגן דוד וצבע כחול, האחרות כללו סמלים יהודיים אחרים. חברי הוועדה נטו לקבל את דגל ההסתדרות הציונית - שכלל שני פסים כחולים ומגן דוד - אך ההחלטה על כך התקבלה על ידי ועדת שרים בראשות משה שרת רק ב-28 באוקטובר 1948, לאחר מחלוקות ודיונים ממושכים, בגלל החשש שבעולם הרחב לא ידעו להבחין בין מוסדות המדינה לבין מוסדות ההסתדרות הציונית. ההצעות כולן, אגב, שמורות בארכיון המדינה.

שיר החוזה כיצד יראה הדגל העברי נכתב כבר ב-1832: עם זאת, שיר החוזה כיצד יראה הדגל העברי נכתב כבר ב-1832. זהו שירו של עזריאל יחיאל רוזאניס, שתורגם לעברית על ידי חוקר הלדינו ד"ר אבנר פרץ. השיר כולו הוא מניפסט ציוני, שכולל את כל מרכיבי תקומת עם ישראל בארצו 60 שנה לפני כתיבת הספר "מדינת היהודים" של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. הבית העוסק בדגל הוא כדלקמן: דֶגֶל יְהוּדָה נִשָּׂא נָא לְנֵס/ מָגֵן דָּוִד עַל פָּנָיו יִתְנוֹסֵס/ וּמֶלֶךְ נַמְלִיכָה, אַל נָא נְהַסֵּס/ וּמַדֵּי גְּאֻלָּה נִלְבַּשׁ נִתְעַלֵּס.

דגל ישראל על הר הבית

בירן, שהיה בין הלוחמים שכבשו את ירושלים במלחמת ששת-הימים - ואף הניף את הדגל על כיפת הזהב בהר-הבית - מגלה בספרו מספר אנקדוטות שלא היו ידועות לציבור הרחב. לדבריו, ב-7 ביוני 1967 עלו שני קציני חטיבה 55 בהוראת מפקד החטיבה דאז, מוטה גור, על כיפת הסלע כדי להניף את דגל-ישראל. הם לא הצליחו לקבע את הדגל לעמוד הסהר, בגלל ירי צלף, ובירן נקרא למשימה, יחד עם מיכאל (יבלו) יבלונובסקי. 

להנפה זו אין תיעוד רשמי מצולם, ככל הידוע לבירן. אולם קיים תצלום מטושטש, שהופק מסרט פילם שצולם באותם רגעים, ואשר מעיד על הרגע הקצר וההיסטורי ההוא, שבו הדגל היה מונף - עד שהוחלט בבהילות להורידו מחשש לתגובתן של מדינות-ערב.

בדיונים של ועדת-השרים לעניין מעמד ירושלים המאוחדת, שהתכנסה ב-12.6.67, אמר השר מנחם בגין, שר מטעם מפלגת חירות בממשלת האחדות הלאומית: "אם זה נכון שהדגל שהונף על המסגד בטעות צולם, והצילום הזה שפורסם מרגיז את המוסלמים - הרי שלא נוכל להחזיר את המצב לקדמותו". לדברי בירן, השר בגין הוסיף, כי הוא מניח שהדגל הונף ללא פקודה, "ואם מישהו צילם אותו, חבל". נציג שר הביטחון דאז, צבי צור, טען שזו הייתה תקלה. 

בהקשר הזה, קריאת הספר מעלה תהיות רבות בנוגע לפספוס מנהיגותי בנוגע להר-הבית מיד לארח מלחמת ששת- הימים.