על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול
קולו של מח"ט הצנחנים "הר הבית בידינו" עדין מהדהד באוזנינו עד היום ואיתו קול השופר בו תקע הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל • בניגוד לאחרים, מוטה גור ראה בכותל המערבי רק קיר חיצוני של הר הבית • בפינה השבועית של כפות המנעול, מובאים כמה מדבריו של מוטה גור בזמן אמת ולאחר כמה שנים
↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול
על כיבוש הר הבית בידי הצנחנים פיקד מרדכי גורבן, מוטה גור, מפקד חטיבת המילואים 55 של הצנחנים. המפקד הרגיש והנחוש היטיב לתאר את רצונו ואת געגועיו להגיע אל ירושלים של אבותיו. יחסו העמוק אל תפקידו ההיסטורי בעת המלחמה הקצרה, את חובתו לאבותיו ואת אחריותו לדורות שיבואו, וכמובן המחיר הכבד ששילמו הלוחמים בחייהם ובמותם, בא לידי ביטוי בדבריו אל חייליו ואל מפקדיו, לפני הכניסה להר הבית, בתוך ההר עצמו ואף לאחר המלחמה.
ביום רביעי, 7 ביולי 1967, כ"ח באייר תשכ"ז, בשעה 9:30 בבוקר, התקבלה בקשר הפקודה של מוטה גור אל פקודיו חטיבה 55 של הצנחנים, בעת שישבו על הר הזיתים.
חטיבת הצנחנים 55, אל מפקדי הגדודים, אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה - העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה; אנחנו נהייה ראשונים שניכנס אליה. הטנקים של איתן מתקדמים משמאל וייכנסו לשער האריות. גדוד 28 וגדוד 71 לנוע אל השער. גדוד 66 לנוע אחריהם. לנוע, לנוע אל השער. מסדר סיום יהיה על הרחבה למעלה. עד כאן. עבור!
בשעה 10:00 נשמע שוב קולו של מוטה גור בקשר:
כאן תלמיד - הר הבית בידינו. האם דווח? עבור.
- תלמיד - קבלנו. כל הכבוד! כל הכבוד!
חדל! חדל! כל הכוחות חדל! כאן מתלמיד - כל הכוחות חדל! עבור.
מסדר השחרור של הצנחנים התקיים ביום שני, 12 ביולי, ד' בסיוון, יומיים לאחר סיום המלחמה. מסדר זה נערך לאחר יום צילומים של שחזור הקרבות, ואליו הצטרפו אפילו הפצועים ששכבו בבתי החולים. במסדר זה שוב נשא מוטה גור דברים בפני פקודיו ובהם זכר את אבותיו שהורישו את ירושלים לעם ישראל, את אבותיו הלוחמים על הר הבית והמקדש ואת פקודיו שהשיבו לעם ישראל את עיר אבותיהם, אילו שעמדו עימו במסדר ואילו שנפלו בקרבות ולא זכו לראות בעיניהם:
לצנחנים כובשי ירושלים. כאשר נכבש הר הבית על ידי היונים - שחררוהו המכבים. במחריבי הבית השני נלחמו הקנאים ובר-כוכבא. כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם, הצנחנים, והחזרתם אותו לחיק האומה. הכותל המערבי אליו פועם כל לב שוב בידינו. יהודים רבים שמו נפשם בכפם לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו, על מנת להגיע לירושלים ולחיות בה. שירי געגועים לאין ספור הביעו את הכמיהה העמוקה הפועמת בלב היהודי כלפי ירושלים. במלחמת השחרור נעשו מאמצים עצומים להחזיר לאומה את ליבה - העיר העתיקה והכותל המערבי.
בידכם נפלה הזכות הגדולה להשלים את המעגל, להחזיר לעם את בירתו ומרכז קדשו. צנחנים רבים, מחברינו הותיקים והטובים ביותר נפלו במערכה הקשה. היה זה קרב עז ונמרץ בו פעלתם כגוף המועך כל אשר לפניו מבלי שים לב לפצעיו הוא. לא טענתם, לא התלוננתם, לא דיווחתם, רק קדימה חתרתם. וכבשתם. ירושלים היא שלכם לנצח.
לאחר זמן תיאר מוטה גור בספרו את הרגשותיו בזמן שחייליו ירדו מן ההר אל הכותל:
מבחינתי את מטרתי השגתי. הר הבית בידינו. הר הבית הוא גם הכותל. וכשאני נמצא בתוך הטרקלין אינני נמשך אל קירותיו החיצוניים. כאן אני מרגיש כמו בבית. גבול המאוויים. הר הבית. הר המוריה. אברהם ויצחק. בית המקדש. הקנאים. המכבים. בר כוכבא. רומאים ויוונים. הכל מתערבב יחדיו במחשבה.
אולם ההרגשה איתנה ועמוקה מן הכל: אנחנו בהר הבית! הר הבית שלנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה