מָקוֹם בַּמָּקוֹם: המקוואות בתוך הר הבית

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

חכמינו זיכרונם לברכה מזכירים במקורות מימי הבית השני את מקוואות הטהרה שהתרבו בירושלים, ובהם אף מקוואות שהיו בתוך שטח הר הבית עצמו • הפינה השבועית של "כפות המנעול" עוסקת בשלושה מתוך המקוואות הרבים:

מקווה שנמצא מתחת לפתח המזרחי ביותר של מסגד אל אקצא 

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

חכמינו זיכרונם לברכה מזכירים במקורות מימי הבית השני את מקוואות הטהרה שהתרבו בירושלים, ובהם אף מקוואות שהיו בתוך שטח הר הבית עצמו. כך במסכת מדות נזכר 'בית הטבילה', אשר הגישה אליו עברה בלשכה הצפון-מערבית של בית המוקד, מצפון למקדש; בית טבילה נוסף נזכר שהיה בלשכת המצורעים שבעזרת הנשים. במסכת יומא נזכרים המקוואות של הכהן הגדול, מעל לשכת בית הפרווה שבעזרה, ומעל שער המים. 

הממצא הארכיאולוגי שסביב כותלי הר הבית הדרומי והמערבי מכיל מקוואות רבים שסבבו את הר הבית. סך הכל נתגלו סביב הר הבית כ-150 מקוואות טהרה אשר שימשו את עולי הרגלים בירושלים בימי בית המקדש השני. בין המקוואות ישנם מקוואות אשר יצאו משימוש עוד בימי הבית השני כאשר נקברו מתחת למתחם הר הבית בעת שהמלך הורדוס הרחיב את שטח ההר. נזכיר כאן שלושה מתוכם: 

1. 

מתחת לפתחו המזרחי ביותר של מסגד אל אקצא הנוכחי נמצא מקווה טהרה המתוארך לימי הבית השני. המקווה נתגלה במהלך השיפוצים שנעשו במסגד בשנים 1938 1942 בניהולו של רובורט המילטון. המקווה לא פורסם בפרסום מדעי בידי המילטון, אשר נמנע מלפרסם ממצאים שקדמו לתקופה הערבית, והוא פורסם לראשונה בשנת 2008 על ידי צחי דבירה במאמר "מידע חדש מחפירות שונות בהר הבית במאה השנים האחרונות" (בתוך: חידושים בחקר ירושלים הקובץ ה-14), שם אף הביא תצלומים של המקווה מארכיון רשות העתיקות.

שני מתקני מים שזוהו על ידי רוני רייך כמקוואות טהרה

2. 

בשני צידי הכניסה של השער הכפול (שער חולדה המערבי) ממוקמים באופן סימטרי שני מתקני מים אשר זוהו על ידי הארכיאולוג רוני רייך כמקוואות טהרה. לשני המתקנים צורת 'קמץ' (כעין - T) והם ממוספרים כבור מס' 6 ובור מס' 36 במפת בורות המים של ההר שערכו ומיספרוּ צ'ארלס וורון וצ'ארלס וילסון במאה ה 19. נראה שמקוואות אלו היו מחוץ לשער הר הבית הקדום, משני צידי השער ומעט דרומה לו. רוני רייך מניח שמקוואות אלו הותקנו בסמיכות לשערי חולדה הקדומים, לפני שהמלך הורדוס הרחיב את שטח ההר, ואשר בעת הרחבת ההר דרומה ובניין הסטיו המלכותי, מולאו המקוואות בעפר ויצאו מכלל שימוש.

3. 

למרגלות המקטע הדרומי של הכותל המערבי (היום במתחם מרכז דוידסון) נתגלו שני מקוואות טהרה אשר יצאו מכלל שימוש בעת שנבנה חלקו הדרומי ביותר של הכותל המערבי בסוף ימי הבית השני. על פי הממצאים הנוספים שנחשפו ביסודות הפינה הדרום-מערבית של מבנה הר הבית, מקוואות אלו היו חלק ממבני מגורים אשר נבנו מחוץ למתחם הר הבית החשמונאי. מבחינה טופוגראפית מבנים אלו מונחים על ירכתי הגבעה המערבית העולה להר ציון ולרובע היהודי, כאשר פינתו הדרום מערבית של הר הבית, שנבנתה לאחר התקופה החשמונאית, מיוסדת אף היא על ירכתי הר ציון. בעפר המילוי שנמצא במקוואות אלו, ביסודותיו של הכותל המערבי, נמצא בין היתר מטבע של וולריוס גראטוס, המושל הרומי מטעם הקיסר טיבריוס, והוא מתוארך לשנים 17 18 לספירה, כמובן לאחר מות המלך הורדוס בשנת 4-. נראה, שבנייתו של הכותל המערבי נשלמה לאחר מותו של המלך הורדוס, כמעט 30 שנה לאחר בניית המקדש של הורדוס, וכ-50 שנים לפני חורבנו. 

מקווה שנסתם ועליו הונחו נדבכי הכותל המערבי של הר הבית

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: קורות העצים העתיקות, עוד מימי בית המקדש

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

בתוך הר הבית, סמוך לשער הרחמים, מונחות קורות עץ מכוסות בברזנט שחור באופן חלקי, וחשופות לגשם ולשמש, והולכות ובלות עם השנים. קורות העץ עתיקות כל כך, כנראה עוד מימי בית המקדש הראשון. 

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

מסגד אל אקצא נבנה בראשית התקופה המוסלמית הקדומה סביב שנת 705, כמה שנים לאחר בניית כיפת הסלע בשנת 691. בניגוד למבנה כיפת הסלע, העומד יציב על סלע האם של ההר, מסגד אל אקצא בנוי על גבי קמרונות ומלויי אדמה שראשיתם מימיו של המלך הורדוס אשר הרחיב את מתחם הר הבית ומהתקופות שלאחריו, כאשר סלע האם נמוך מן המסגד בכמה קומות. כך, בניגוד למבנה הכיפה היציב, מבנה המסגד ניזוק קשות בעת רעידות האדמה שפקדו את ירושלים לאורך השנים. שיפוץ המסגד ובנייתו מחדש לאחר רעידות האדמה נעשו תוך שימוש משני ומשולש בחומרי הבניין שנהרס, ובהם: אבני בניין, עמודים, כותרות וקורות עץ. 

בשנים 1927 ו-1937 שוב נפגע המסגד ברעידות אדמה, ובשנים 1938 1942 שופץ מן היסוד, תחת פיקוח של מנהל מחלקת העתיקות של המנדט הבריטי, רוברט המילטון. בעת השיפוץ הוצאו מתקרת המסגד קורות עץ ארוכות ועתיקות, אשר תמכו את תקרת המסגד מצד לצד, בהן שהגיעו לאורך של כ-13 מ'. בדו"ח של המילטון הוא מציין שהקורות שהוצאו משימוש שימשו עד אז כבר בשימוש משני, ואשר עוד ניכרו עליהם סימני חריצים ובליטות מהשימוש המקורי שלהן כמו גם שרידי כתובות ביוונית. בראשית שנות השישים, תחת השלטון הירדני, הוצאו מן המסגד קורות נוספות בעת שיפוץ כיפת העופרת.

חלק מן הקורות שהוצאו מן המסגד הובאו למוזיאון רוקפלר ומשם נשלחו למכון ויצמן לבדיקת פחמן 14 המתארכת חומר אורגאני. בבדיקה זו תוארכו רוב הקורות למאה השישית לספירה (מעט קודם התקופה האסלאמית בארץ ישראל), ואולם, בין הקורות יש שתוארכו למאות שנים לפני בניית מסגד אל אקצא והן, מסתבר, שימשו במבנה קדום יותר. 

קורה אחת תוארכה למאה ה-1 לפנה"ס, ימי בית המקדש השני ושלטון המלך הורדוס. קורה נוספת תוארכה למאה ה-9 או ה-10 לפנה"ס, לפני כ-2900 שנים, ראשית ימי בית המקדש הראשון!! בין קורות העץ ישנן המעוטרות עיטורים מגולפים בצורות המאפיינות את התקופה הביזנטית, ועיטורי רימונים וגפן המאפיינים את ימי בית שני. 

קורות שאינן מעוטרות הונחו בכמה מקומות בהר, מחוץ למסגד, ולאט לאט נעלמו. יש מהקורות שנמכרו לסוחר גרוטאות מהשומרון בשם מוסא בזיאן, אשר מכר אותן לנגרים. כאשר הובא הדבר לידיעת יהודה עציון וז'אבו ארליך מעפרה, הם קנו כ-150 מן הקורות, בהן עצי ארז לבנוני וברושים. קורות אלו תוארכו אף הן לימי בית שני, ושתיים מתוכן אף לימי בית המקדש הראשון. 

בספרי מלכים ודברי הימים מסופר על עצי ארזים וברושים ששלח חירם מלך צור מן הלבנון אל שלמה לבניין המקדש: 

"וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חוּרָם מֶלֶךְ צֹר... הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי... וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל הָאֱלֹהִים. ...וּשְׁלַח לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן וְהִנֵּה עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ. וּלְהָכִין לִי עֵצִים לָרֹב כִּי הַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל וְהַפְלֵא" (דבה"י ב, ב).

גם ביסוד בית המקדש השני נשלחו לירושלים מן הלבנון עצי ארזים לבניין המקדש השני: 

"וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עֲלֵיהֶם" (עזרא ג).

לצערנו, קורות עתיקות אלו, אשר ראו את שני בתי מקדשנו ביסודם, הולכות ונשחתות בידי הוואקף. מהן נמכרות לגרוטאות, שהופקדו במוזיאון האסלאם בהר הבית מהן שהוצאו ממנו להפקר בשטח ההר, ובמרוצת השנים רובן "נעלמו", ובידינו אף תיעוד של שריפת קורות על ידי הווקף במזרח שטח הר הבית. הקורות שנשארו בתוך ההר מועברות ממקום למקום. הקורות המוכרות לנו, המונחות במתחם שער הרחמים, הן אוד מוצל מאש, ואף הן חשופות לפגעי השמש והגשם. 

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: מקום שריפת פרה אדומה

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:

בפרשת השבוע הקרובה נקרא על שריפת הפרה האדומה מחוץ למחנה, מול אוהל מועד • על המקום להיות מחוץ לירושלים המקודשת, אך מול המקדש, כך שהכהן השורף יוכל לראות את קודש הקודשים מהמקום • חז"ל מתארים את מקום שריפת הפרה בהר המשחה - הר הזיתים • האם ניתן להצביע בבירור על המקום עצמו?

מקום שריפת הפרה במבט מתוך שער המזרח בהר הבית

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

פרשת חוקת נפתחת במצוות פרה אדומה: טמא מת, אשר נגע במת או בקבר, או שהיה באהל המת, צריך להיטהר מטומאתו על ידי שמזין עליו 'מי חטאת', מים שעירבו בהם אפר משריפת פרה אדומה. שריפת הפרה וההזאה נעשות במדבר על ידי כהן מחוץ למחנה ישראל. ובבית עולמים - על הר הזיתים שמחוץ לירושלים, ממזרח לבית המקדש. מקום מעמד הכהן היה מול מקום המקדש, שם שחט את הפרה והִזה מדמה שבע פעמים מול פתח בית המקדש, אז שרפו את הפרה ב'גת' ואת אפר הפרה שמרו. 

המשנה והתוספתא למסכת פרה (פרק ג') מתארות את מקום שריפת הפרה בהר הזיתים, ושם מכונה מקום השריפה בשם 'גת', בגלל צורתו הדומה לגת לדריכת ענבים, שהיה ריבוע חצוב בסלע ובתוכו אש המערכה לשריפה. 'גת' זו נחצבה בסלע ההר, אשר מתחתיו נחפרו חללים שיפרידו את מקום שריפת הפרה מן הקברים שאולי חצובים בעומק הסלע. הכהן המזה את הדם עומד על הר הזיתים ומסתכל מערבה אל מקום המקדש ומַּזה לכיוון בית המקדש, ובלשון המשנה (מדות ב'): "מתכוין ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם". 

הגמרא (יומא טז.) מחשבת בפירוט את קו מבטו של הכהן, העומד על הר הזיתים ומביט אל כיוון פתח היכל בית המקדש. כך, מבטו של הכהן עובר דרך ארבעה שערים שעמדו בקו אחד - שער עזרת הנשים, שער העזרה (=שער ניקנור), שער האולם, פתח ההיכל. שערים אלו היו גבוהים זה מזה ככל שקרבו אל המקדש. כך משקוף שער עזרת נשים גבה רק מעט ממפלס רצפת פתח ההיכל, ואם כן אזי מפלס מקום שריפת הפרה על הר הזיתים צריך להיות בדיוק בין גובה רצפת פתח ההיכל ובין משקוף שער עזרת הנשים. 

רצפת הפסיפס המפואר של הכנסייה הביזנטית

זיהוי מקום שריפת הפרה האדומה

הארכיאולוג יונתן אדלר מציע לזהות את מקום שריפת הפרה האדומה על הר הזיתים בחצר כנסיית דומנוס פלאוויט - כנסיית הדמעה, הנמצא בקו ישיר מזרחה ובגובה אחד עם מקום פתח ההיכל בכיפת הסלע, והוא האזור היחיד בהר הזיתים בו יכול הכהן להשיר את מבטו אל תוך פתח ההיכל, דרך כל ארבעת השערים.

והנה, במהלך החפירה הארכיאולוגית בחצר הכנסייה, ואף בסקר שמעל פני השטח, נמצא לו כל הדרוש להיות מקום שריפת הפרה: חצר הכנסייה היא משטח סלעי והיא בנויה על גבי חללים ענקיים בסלע. בין החללים ישנו חלל גדול המשמש היום כבור מים תת-קרקעי. עוד בחצר זו נמצאה גת מן התקופה הביזנטית, אשר מזכירה את ה'גת' המתוארת במקום שריפת הפרה במשנה. בחפירות שנעשו במקום בשעת בניית הכנסייה בשנות ה-50 נתגלה פסיפס של כנסייה ביזנטית חשובה, המעידה על חשיבות המקום כבר בעת הקדומה. כמו כנסיות ביזנטיות רבות, ייתכן שגם זו משמרת את חשיבותו של המקום עוד קודם לבניית הכנסייה אף מימי בית המקדש. 

באותן חפירות בשנות ה-50 נמצא אף בית קברות יהודי גדול ובו מאות כוכי קבורה, קברים וגלוסקמאות מתקופת הבית השני. ושוב מתעצם הניגוד שבין שני תפקידיו של הר הזיתים: בית קברות מזה, ובית טהרה מזה, אשר טהרת עם ישראל כולו תלויה בה. וכך הם מי שריפת הפרה - מטהרים את הטמא ומטמאים את הטהור, וכמדרש חכמינו ז"ל במסכת נדה (ט.): "מי יתן טהור מִטמא, לא אחד" (איוב י"ד) - אלו מי הנידה שה(כהן ה-)מזה ו(טמא המיטהר ש-)מזין עליו - טהור, (אבל, האדם מן החוץ) ונוגע (במי הנידה) - טמא. 

גת ביזנטית בחצר הכנסייה, שרצפתה רצפת פסיפס

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: שער וורן - בית כנסת המערה

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

שער, מערה, בור מים, ובית כנסת שחרב ביום כ"ג בסיון • חורבן וטבח תחת שלטון זר • חורבן וכניעה תחת שלטון יהודי חסר עמוד שדרה

עבודות הניקיון בתוך חלל שער וורן, תשמ"א

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

בכותל המערבי של הר הבית מצפון לרחבת התפילה, בתוך מנהרות הכותל, יש שער סתום אשר במקורו הוביל אל תוך הר הבית. שער זה הוא אחד מארבעה שערים שהיו בכותל המערבי בימי הבית השני. שער זה ידוע בשם 'שער וורן' על שם החוקר הבריטי סיר צ'רלס וורן, מן הארכיאולוגים הראשונים בירושלים, שחקר את הר הבית וסביבתו בשנים 1867 עד 1871. 

מאחורי השער מבואה שאורכה כ-25 מ' וגובהה כ-10 מ', שלאחריה היו מדרגות שהעלו את הבאים בשער ממפלס הרחוב בו נמצא השער אל מפלס רחבת ההר. בימי הביניים נסתם השער והמבואה הפכה לבור אגירה למי גשם. בור זה מקוטלג כבור מספר 30 ברשימת בורות המים בהר שערך צ'ארלס וורן.

על פי דן בהט, ארכיאולוג שחקר את מנהרות הכותל, במבואת השער קבעו יהודים ירושלים בתקופת הגאונים, (=תקופה המוסלמית הקדומה) את בית הכנסת המרכזי שלהם, לאחר שגורשו ממקום תפילתם בתוך הר הבית, בגלל קרבתו של שער זה למקום קודש הקודשים. דן בהט מזהה את מערת השער עם בית הכנסת המכונה במקורות התקופה: 'המערה', כאשר בתקופה זו הכניסה לבית הכנסת עוד פנתה לרחוב, ובית הכנסת נקרא 'מערה' כנראה על שם שהיה שקוע בפנים הר הבית.

בית הכנסת נזכר, בין היתר, במקורות מן הגניזה הקהירית ואף במגילת אחימעץ (חיבור איטלקי יהודי שנכתב בשנת 1054) מסופר על רבי שמואל בן פלטיאל התורם "שמן למקדש בכותל מערבי למזבח שבפנים". בית כנסת זה שימש את יהודי ירושלים במשך כ-400 שנה עד לכיבוש ירושלים בידי הצלבנים. 

כאשר נכנסו הצלבנים לירושלים ביום כ"ג בסיון שנת ד' אלפים תתנ"ט (15 ביולי 1099) הם רצחו באכזריות את תושבי העיר היהודים והמוסלמים. טבח אכזרי במיוחד נערך בתוך הר הבית: 

"מה אירע במקדש שלמה? אם אספר לכם את האמת לא תאמינו לי. מספיק לומר כי במקדש שלמה אנשים רכבו על סוסים ודם מגיע עד לברכיים ועד למושכות" (כך בתיאורו של ריימון מאגילר, מחיילי הצלבנים). 

יהודי ירושלים ברחו אל בית הכנסת, והצלבנים שרפו אותם חיים בתוכו. ככל הנראה הצלבנים הם אלו אשר סתמו את השער, והפכו את חלל בית הכנסת לבור מים. 

סביל קאיית-ביי בהר הבית, מימיו מגיעים מהמבואה של שער וורן, בור מספר 30

בתקופה הערבית השנייה בנו הממלוכים במערב רחבת הר הבית, מול שער הכותנה, סביל קאיתביי לשתייה ולטהרה, והוא נחשב להיות המבנה היפה ביותר בהר הבית אחרי כיפת הסלע. הסביל נבנה מעל מבואת שער וורן, שנהייתה לבור מים. הסביל נבנה לראשונה בשנת 1453 על ידי הסולטן אינאל, ושופץ ברוב פאר והדר בשנת 1482 בידי הסולטן קאיתביי. גובה הסביל כ-13 מטר ומעליו כיפה מעוטרת בעיטורים המכונים 'ערבסקות', והוא היחיד מסוגו שנבנה מחוץ לקהיר שבמצרים. השוקת הדרומית של הסביל היא במקורה סרקופג (=ארון קבורה רומי) המשמש כשוקת בשימוש משני. 

עד להתקנת צינורות המים המודרניים בהר הבית, מקור המים של סביל קאיתביי היה בור מספר 30 - מבואת שער וורן הממוקמת תחתיו. את המים היו מעלים מן הבור ושופכים אל השקתות שמתחת לחלונות הסביל. ושוב שימש המעבר היהודי מימי המקדש את הכובשים הנכרים שפארו את ההר לכבוד עצמם.

שער וורן החסום בתוך מנהרות הכותל

כיבוש מוסלמי בחסות שלטון יהודי

אחרי מלחמת ששת הימים התגלה שוב פתחו של שער וורן, במהלך החפירות הארכיאולוגיות במנהרות הכותל. רב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, היה משוכנע שהמחילה שמעבר לשער תוביל אותו אל מקום קודש הקדשים ואל מקום גניזת ארון הקודש וכלי המקדש, ועל כן ראה חשיבות רבה בחפירת המקום. עובדי משרד הדתות פתחו את סתימת השער והחלו בעבודות ניקיון של המבואה מן המים והרפש שהצטברו בו, על מנת להתקין בו שוב בית כנסת ולהציב בו ארון קודש. לכך קיבל אישור אף מן הרבנים הראשיים הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן. 

לאחר כחודש וחצי של עבודות פורסם הדבר בכלי התקשורת. הערבים בתגובה רועשת השתלשלו לתוך הבור מתוך הר הבית, תקפו את אנשי משרד הדתות והתחילו לסתום בבלוקים את הכניסה לשער. במשך כמה ימים לא שככו המריבות האלימות בין המוסלמים שנכנסו לבור דרך רצפת הר הבית ובין היהודים שהיו במנהרות הכותל, עד ששר המשטרה והדתות ד"ר יוסף בורג נכנע לאלימות המוסלמים והורה לעיריית ירושלים לאטום את פתח שער וורן. מן הצד הפנימי יצקו הערבים קיר בטון עבה. 

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: הקיר הצפוני של הרמה המוגבהת - מקום החומה הצפונית של הר הבית המקודש

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

המשנה במסכת מדות (ב, א) מתארת כך את גודלו של הר הבית: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" • מידותיו של השטח המוגדר על ידינו כיום כהר הבית גדולות בהרבה • מי הגדיל את הר הבית והיכן נמצאת התוספת? • על כך בפינה השבועית של כפות המנעול

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

תחום הר הבית המקודש, בטרם הורחב על ידי המלך הורדוס, היה ריבוע שמידותיו 500 × 500 אמה, שהן כ-250 × 250 מטר. בסוף תקופת הבית השני הורחב שטח הר הבית פעמיים: פעם ראשונה בידי שמעון החשמונאי, ופעם שנייה בידי הורדוס וממשיכיו. הרחבה זו הייתה מדרום ומצפון, וכנראה שנוספה אף רצועה בצד מערב. 

ההרחבה מצפון הייתה משמעותית במיוחד, וכללה את כל עמק בית זיתא, העמק הטבעי המתחפר ממערב למזרח לכל רוחב הר הבית מצפון (בערך בתוואי השביל המרוצף שעובר במרכז השטח הצפוני של ההר). לפני ההרחבה גבולו הצפוני של הר הבית הגיע מדרום לעמק, ולאחר ההרחבה הגיע תחום הר הבית עד למצודת אנטוניה בצפון-מערב.

אבנים גדולות בפינה הצפון מזרחית של הרמה המוגבהת

אין אנו יודעים בוודאות היכן עבר הכותל הצפוני של הר הבית לפני הרחבת שטח ההר. אף על פי כן, סימנים רבים מצביעים על כך, שגבולו הצפוני של הר הבית לפני שהורחב הגיע עד תחומה הצפוני של הרמה המוגבהת של הר הבית. הקיר הצפוני של הרמה המוגבהת, שאיננו עתיק, עומד על קיר קדום, וייתכן והוא הכותל הצפוני העתיק של הר הבית לפני שהורחב. השערה זו הועלתה על ידי הארכיאולוג לין ריטמאייר, שהתמקד במחקריו בתוכנית הר הבית לאורך ימי הבית השני. ריטמאייר מצביע על כמה תימוכין להשערתו:

1. הקיר הצפוני המודרני של הרמה המוגבהת עומד בניצב לחומה המזרחית של הר הבית וכן בניצב לקיר הנחשב להיות הכותל המערבי שלפני ההרחבה (המקביל לכותל המזרחי ורחוק ממנו 500 אמה בדיוק).

2. הקיר הקדום, שמתחת לקיר הרמה הצפוני המודרני, מציץ בהר הבית בכמה נקודות לאורכו, בנוי אבנים גדולות: את פינתו המזרחית ניתן לראות בפינה הצפון מזרחית של הרמה המוגבהת, בנויה אבנים ענקיות. 

סמוך למרכז, במקום הגנראטור שבמחסן האפור (סמוך לברזיה שמצפון לרמה) ניתן לזהות את המשך הקיר, גם כן בנוי אבנים גדולות. אבנים אלו נתגלו בעת חפירה שטחית של הווקף להתקנת הגנראטור. 

אבנים ענקיות המבצבצות מתחת לקיר הצפוני של הרמה המוגבהת

החוקר הבריטי צ'ארלס וורן, שמיפה את בורות המים בהר הבית, מציין שהקיר הדרומי של בור 29, שהוא יסודותיו של הקיר הצפוני של הרמה, מוחלק ומסותת להיות בסיס לקיר, ולא רק דופן של בור.

3. לפינתו המערבית של הקיר גם כן זיהוי בשטח: בגרם המדרגות הצפון מערבי, המדרגה התחתונה איננה אחידה. בניגוד לחלקה הדרומי העשויה מאבנים גדולות מאוד, חלקה הצפוני של המדרגה עשוי מאבנים קטנות יותר. האבנים הגדולות של מדרגה זו נחשבת בעיני חוקרים רבים לשרידי כותל המערבי הקדום, וכותל זה עם באמת מסתיים בקו הרמה הצפוני, ובו מתחיל האבנים הקטנות יותר. נתון זה מחזק את ההשערה שקו הרמה הוא קו הכותל הצפוני, כאשר בקצהו המערבי הוא נפגש עם הכותל המערבי הקדום.

אבנים גדולות בפינה הצפון מערבית של הרמה המוגבהת בהר הבית

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: כותרת עמוד עם צורת שושן צחור

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

השושנה היא משל לישראל, ופריחתה היא משל לשגשוג עם ישראל • השושן שימש כעיטור עמודים במקדש וסביבתו ועיטור של כלים במקדש • בפינה השבועית של 'כפות המנעול' מצביע פינחס אברמוביץ' על כותר של עמוד עם עיטור שושן שמשמש כיום כמדרגה בהר הבית

כותרת עמוד ועליו מגולף שושן צחור, המשמש כמדרגה אל המצ'טבא

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

בהר הבית אבנים רבות משמשות בשימוש משני: אבנית ששימשו כחלק ממבנה שנהרס בתקופה אחת הועברו לשמש במבנה אחר בתקופה מאוחרת יותר. לעיתים משמשות אבנים בשימוש משני בתפקיד שונה לגמרי מן התפקיד הראשון אליו נועדו. לעיתים ניכר שאבן משמשת עתה בשימוש משני, אולם קשה לקבוע מה היה יעודה הראשון ומהיכן הובאה.

אבן ייחודית כזו תפשה את תשומת ליבו של הרב צבי רוגן, מחלוצי העולים להר הבית ומגדולי המומחים בענייני ההר. אבן זו משמשת כיום כמדרגה למרגלות מצטבא, משטח תפילה מסולמי, אחת מני רבות הפזורות בהר הבית היום. מצורת האבן ניכר ששימשה ככותרת על גבי עמוד, ועליה עיטורים מגולפים בצורת פרח שושן צחור בעל שלושה עלים.

עיטור בדוגמת פרח שושן צחור שימשה גם על כלי המקדש: מנורת הזהב במקדש עוטרה בצורות "כפתור ופרח", והתרגומים מתרגמים המילה 'פרח': 'שושן' או 'שושנתא'; כותרות יכין ובועז, העמודים שהעמיד שלמה המלך בפתח המקדש, היו מקושטות בדוגמת השושן: "וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן" (מלכים א ז,יט); על ים הנחושת שעשה שלמה בחצר המקדש נאמר: "וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן" (שם,כו) ובדברי הימים: "פרח שושנה". אף באגרת אריסטיאס מימי בית שני מתוארים כלי בית המקדש שהם מקושטים בצורת שושנים.

צורת פרחים על מנורת המאור המופיע בתבליט של שער טיטוס, המופיעים בציורו של רלנדס משנת 1710

השושנה היא משל לישראל, ופריחתה היא משל לשגשוג עם ישראל בנביאים ובכתובים: 

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן (הושע יד,ו). 

ובפתח מזמורי תהלים: 

לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח (מה); 

לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד (סט); 

לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר" (פ);

בשיר השירים מתייחדת כמובן השושנה מבין החוחים כמשל לרעיה האהובה והבולטת ביותר בין שאר הבנות, והן כמובן משל לכנסת ישראל האהובה לה' דודה בין שאר העמים. כך הרעיה, כנסת ישראל, נמשלת תדיר לשושנה: 

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (ב,א-ב); 

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שם,טז); 

הדוד רועה בשושנים וקוטפן: 

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים: אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (ו,ב-ג).

רוב החוקרים הסכימו לזיהויו של יהודה פליקס ש'שושן' ו'שושנה' המוזכרים במקרא הוא 'שושן צחור' Lilium candidum ובאנגלית white lily. השושן הצחור מופיע על מטבעות יהודיים מימי הבית השני מסדרת 'מטבעות יהד', והם המטבעות הראשונים שהונפקו בפחוות יהודה על ידי שבי ציון. על המטבעות מוטבעת צורת שושן צחור עם שלשה עלים, והיא הועתקה למטבע השקל החדש. 

גם על מטבעות שהנפיקו מלכי החשמונאים יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי נטבעה צורת שושן צחור של שלשה עלים, והוא אותו שושן דוגמת השושן המגולף על כותרת העמוד. הימצאותה של כותרת מעוטרת בצורת שושן צחור מעלה מיד את התהייה: האם האבן שייכת למבנים הקשורים במקדש. אומנם האבן נראית ששימשה ככותרת בראש העמוד, אולם היא איננה גדולה מספיק עבור העמודים הגדולים המתוארים בסטיו העמודים שהקיף את המקדש מימיו של המלך הורדוס, והיא מתאימה לעמוד קטן יותר.

צורת שושן צחור על מטבעות 'יהד' ועל שקל ישראל עם הכיתוב 'יהד' בכתב עברי קדום

יוסף בן מתתיהו מתאר את הסטווים שהורדוס בנה מחדש מסביב למקדש. ואומנם, מדברי יוסף בן מתתיהו ניתן להבין שהסטיו המזרחי לא מיוחס להורדוס, ונשאר כנראה מתקופה קדומה יותר. סטיו זה מכונה במקורות קדומים: 'סטיו שלמה'. על פי יוסף בן מתתיהו נמנע אגריפס המלך מלשפץ את הסטיו המזרחי, בין השאר כי בנייתו מיוחסת למלך שלמה. אם כן, סביר שעמודי הסטיו המזרחי לא היו בגודל העצום של העמודים שעשה המלך הורדוס בשלושת הסטווים האחרים של המקדש. 

מפתה לחשוב שאולי כותרת זו שלפנינו, השתייכה לעמודים של לא אחר מאשר הסטיו המזרחי של הר הבית, אשר עמד במקום עוד מהתקופה שקדמה להורדוס, ואולי אף מימי הבית הראשון, ומיוחס על ידי יוסף בן מתתיהו עד המלך שלמה.

צורת שושן צחור על מטבעות 'יהד' עם הכיתוב 'יהד' בכתב עברי קדום

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: מקרא ביכורים - מן השדה שמחוץ ועד לעזרה שבפנים

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

ביום הביכורים - חג השבועות מביאים מנחת ביכורים מהחיטים • וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים • החל מיום זה יש להעלות למקדש ביכורים מהשדה • רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ • אדם מישראל שמביא ביכורים לעזרה וקורא מקרא ביכורים, כפי שכתוב בתורה, מובטח שייענה מיד • יש עוד מקרים, בהם הקוראים לה' במקום קודשו מובטחים שתפילתם תשמע ותיענה מיד

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

חג השבועות, 'יום הביכורים', הוא החג בו מקריבים ביכורי חיטה: קרבן שתי הלחם הנקראים 'לחם הביכורים'. קרבן זה מכשיר את הבאת קרבנות מן התבואה החדשה ואת הבאת פירות הביכורים למקדש, מכל מושבות ארץ ישראל, מחג השבועות ועד חנוכה. המדרש מתאר את הדרך הפשוטה שעושה החקלאי עד שמביא לפני ה' את ברכת שדהו, ומנגד את המענה המיידי של ברכת ה' אל החקלאי: 

אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות: 

אדם יש לו עסק אצל מלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך. כיון שהגיע אצל המלך, ספק עושה שאלתו ספק לא עשה. 

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא: יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך" וגו'. ולא עוד, אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות" (מדרש תנחומא כי תבוא א).

שלא כמו נתין של מלך בשר ודם המתייגע רבות עד שמגיע לפני המלך, וגם אז איננו יודע אם בקשתו תישמע אצל המלך, בעל הביכורים מביא את פירותיו לפני הכהן בעזרה וקורא עליהם מקרא ביכורים ומיד יודע שנשמעה ונענתה בקשתו, שנאמר: "היום הזה"! 

מקורות נוספים בחז"ל מלמדים על מעמדה של מקום המקדש בה נענות התפילות והבקשות תיכף ומיד: 

בברייתא מסכת שמחות מדובר על כוח התפילה בהר הבית ובמקום המקדש. "שמתחילה לא בנה שלמה הבית אלא על תנאי, שכל מי שיש לו צרה יבא ויתפלל עליה". בברייתא שם שנינו שכל העולים לבית המקדש עולים ומקיפים דרך ימין, אבל מי שאבל על מת או שיש לו חולה בביתו מקיף את הר הבית מדרך שמאל. כאשר רואים אותו הקהל שמקיף דבר שמאל אומרים לו: "מה לך מקיף משמאל?" והוא אומר להם שיש לו חולה בתוך ביתו שצריך רחמים. "אומרים לו: השוכן בבית הזה ירחם עליו מיד". ואף "אשה אחת שחלתה בתה ועלתה והקיפה, ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה: נתרפאתה". 

וכמו מביאי הביכורים כך גם חוני המעגל, מתפלל לפני ה' בהר הבית, כמו בן לפני אביו, והוא עושה לו רצונו מיד: 

תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! ... עג עוגה ועמד בתוכה... אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. 

התחילו גשמים מנטפין... אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. 

ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית... אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. (בבלי תענית כ"ג ע"א).

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: המפקד והפקודה, המפקד והניצחון, המפקד והגעגועים

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

קולו של מח"ט הצנחנים "הר הבית בידינו" עדין מהדהד באוזנינו עד היום ואיתו קול השופר בו תקע הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל • בניגוד לאחרים, מוטה גור ראה בכותל המערבי רק קיר חיצוני של הר הבית • בפינה השבועית של כפות המנעול, מובאים כמה מדבריו של מוטה גור בזמן אמת ולאחר כמה שנים

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

על כיבוש הר הבית בידי הצנחנים פיקד מרדכי גורבן, מוטה גור, מפקד חטיבת המילואים 55 של הצנחנים. המפקד הרגיש והנחוש היטיב לתאר את רצונו ואת געגועיו להגיע אל ירושלים של אבותיו. יחסו העמוק אל תפקידו ההיסטורי בעת המלחמה הקצרה, את חובתו לאבותיו ואת אחריותו לדורות שיבואו, וכמובן המחיר הכבד ששילמו הלוחמים בחייהם ובמותם, בא לידי ביטוי בדבריו אל חייליו ואל מפקדיו, לפני הכניסה להר הבית, בתוך ההר עצמו ואף לאחר המלחמה.

ביום רביעי, 7 ביולי 1967, כ"ח באייר תשכ"ז, בשעה 9:30 בבוקר, התקבלה בקשר הפקודה של מוטה גור אל פקודיו חטיבה 55 של הצנחנים, בעת שישבו על הר הזיתים.

חטיבת הצנחנים 55, אל מפקדי הגדודים, אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה - העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה; אנחנו נהייה ראשונים שניכנס אליה. הטנקים של איתן מתקדמים משמאל וייכנסו לשער האריות. גדוד 28 וגדוד 71 לנוע אל השער. גדוד 66 לנוע אחריהם. לנוע, לנוע אל השער. מסדר סיום יהיה על הרחבה למעלה. עד כאן. עבור!

בשעה 10:00 נשמע שוב קולו של מוטה גור בקשר: 

כאן תלמיד - הר הבית בידינו. האם דווח? עבור. 

- תלמיד - קבלנו. כל הכבוד! כל הכבוד! 

חדל! חדל! כל הכוחות חדל! כאן מתלמיד - כל הכוחות חדל! עבור. 

מסדר השחרור של הצנחנים התקיים ביום שני, 12 ביולי, ד' בסיוון, יומיים לאחר סיום המלחמה. מסדר זה נערך לאחר יום צילומים של שחזור הקרבות, ואליו הצטרפו אפילו הפצועים ששכבו בבתי החולים. במסדר זה שוב נשא מוטה גור דברים בפני פקודיו ובהם זכר את אבותיו שהורישו את ירושלים לעם ישראל, את אבותיו הלוחמים על הר הבית והמקדש ואת פקודיו שהשיבו לעם ישראל את עיר אבותיהם, אילו שעמדו עימו במסדר ואילו שנפלו בקרבות ולא זכו לראות בעיניהם: 

לצנחנים כובשי ירושלים. כאשר נכבש הר הבית על ידי היונים - שחררוהו המכבים. במחריבי הבית השני נלחמו הקנאים ובר-כוכבא. כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם, הצנחנים, והחזרתם אותו לחיק האומה. הכותל המערבי אליו פועם כל לב שוב בידינו. יהודים רבים שמו נפשם בכפם לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו, על מנת להגיע לירושלים ולחיות בה. שירי געגועים לאין ספור הביעו את הכמיהה העמוקה הפועמת בלב היהודי כלפי ירושלים. במלחמת השחרור נעשו מאמצים עצומים להחזיר לאומה את ליבה - העיר העתיקה והכותל המערבי. 

בידכם נפלה הזכות הגדולה להשלים את המעגל, להחזיר לעם את בירתו ומרכז קדשו. צנחנים רבים, מחברינו הותיקים והטובים ביותר נפלו במערכה הקשה. היה זה קרב עז ונמרץ בו פעלתם כגוף המועך כל אשר לפניו מבלי שים לב לפצעיו הוא. לא טענתם, לא התלוננתם, לא דיווחתם, רק קדימה חתרתם. וכבשתם. ירושלים היא שלכם לנצח.

לאחר זמן תיאר מוטה גור בספרו את הרגשותיו בזמן שחייליו ירדו מן ההר אל הכותל: 

מבחינתי את מטרתי השגתי. הר הבית בידינו. הר הבית הוא גם הכותל. וכשאני נמצא בתוך הטרקלין אינני נמשך אל קירותיו החיצוניים. כאן אני מרגיש כמו בבית. גבול המאוויים. הר הבית. הר המוריה. אברהם ויצחק. בית המקדש. הקנאים. המכבים. בר כוכבא. רומאים ויוונים. הכל מתערבב יחדיו במחשבה. 

אולם ההרגשה איתנה ועמוקה מן הכל: אנחנו בהר הבית! הר הבית שלנו!