מלאכת המשכן וכליו חביבה לפני ה'/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || תרומה תשע"ז

פרשת תרומה ממחישה בפנינו תכונה רבה המתרחשת במחנה ישראל במדבר החל מיום בו ניתנו לוחות הברית. שכן, משעה שירד משה מסיני ציוה על ישראל - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ומבואר בתנחומא (תרומה ח) שלאחר שהתחנן משה לפני ה' שיכפר על חטא העגל - "ביום הכפורים נתכפר להם! ובו ביום נצטוו ישראל על המשכן". העם התמלא חדוות יצירה, ומשעה זו נראו בכל קצות המחנה בעלי מלאכה; אלה מכינים מנורת זהב, אלה מכינים קרשים מצופים זהב, ובאהלי ישראל נשים אורגות יריעות ובגדי כהונה. 

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

מלאכת קודש זו היא תנאי הכרחי להשראת השכינה. להלן דברי רבי אלעזר בן עזריה: "גדולה מלאכה! שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה במשכן" (מכילתא דרשב"י כ, ט). עוד מצינו במדרש: "חביבה היא המלאכה! שהקב"ה העסיק את אבותינו במדבר ששה חדשים במלאכת המשכן. והיתה יכולת לפניו לבראות את המשכן בהרף עין, אלא לא השרת שכינתו בישראל אלא מתוך המלאכה" (משנת רבי אליעזר פרשה כ). הווה אומר, זה תוכן המצוה: בורא עולם מצפה לראות את ישראל, אנשים נשים וטף טורחים במדבר להכין משכן לשכינה. מעשה זה יקר בעיני ה' ועשייה זו היא המורידה שכינה לעולם. 

במסכת עירובין (נד, ב) מובא מעשה ברבי פרידא שהיה רגיל ללמוד עם תלמיד המתקשה בתלמודו. יום אחד קראו לרבי פרידא לפתע לדבר מצוה, ומאותה שעה התלמיד לא קלט. שאל אותו רבו: מה יום מיומיים! אמר לו: משעה שנקראת לדבר מצוה אני מתקשה לקלוט. אמר לו: היה סבלן - אני כולי איתך! שינן איתו את המשנה ארבע מאות פעם - וקלט. יצאה בת קול ואמרה: רבי פרידא! בחר אחת משתים: נוח לך שיוסיפו לך ארבע מאות שנה, או שתיזכו אתה ודורך לעולם הבא? אמר: שיזכה כל הדור לחיי עולם הבא! "אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: תנו לו - זו וזו!" 

בכך לימדונו חז"ל דבר גדול: מצוה אינה נבחנת בכמות אלא באיכות! בעשייה, בעמל, באהבת המצוה. הנער אמנם למד משנה אחת בלבד, בזמן הזה היה יכול רבי פרידא להספיק ללמוד מאות הלכות, ולקיים מאות מצוות. אך הדבקות במצוה, הלהט לקיומה למרות הקשיים - הם הקובעים, וכדברי חז"ל (אבות ה): "לפום צערא אגרא". כך גם במשכן, זו מהותו! כל עניינו ומלאכתו היא העשייה לפני ה', ורק כך תשרה שכינה על ישראל. 

מול פסוקים ומקורות חז"ל, אתה הקורא, אם לחשך אדם במהלך פרשיות אלו דברי אגדה בדבר ירידת מקדש משמים - אטום את אוזנך! האומר כן – חולם חלום הוא! יהיו לעיניך דברי הרמב"ם (סנהדרין פרק י) הכותב: "דע! שיש דרשנים... אשר שמעתי עליהם... שכל דבר נמנע - נעשה אצלם מחוייב המציאות... רחמנות על סכלותם!... הכת הזו מאבדים הדר התורה... מי יתן ושתקו!"

פעמים, שהדרשנים מתבלים את דרשותיהם בדברי אגדה לתפארת הדרשה, ואין התוכן תואם את תורת ישראל. באשר לך - קיים בך "אהב את המלאכה" ושנא דברי חלומות. היה נאמן לשבועת ישראל בסיני "נעשה ונשמע" – אזי תשמענה אוזניך את דבר ה' המכריז: "תנו לו - זו וזו!" 

תרומה: החומר שנהפך לרוח

פרשת המקדש | תרומה || שמואל בן חמו

אנחנו נכנסים לרצף של פרשיות העוסקות בבנין המשכן. המשכן מבטא את הקשר המיוחד בין הקב"ה ובין ישראל כאשר הוא גר כביכול בתוכנו. מה שבולט בפסוקים הראשונים של פרשת תרומה הוא בקשת התרומה מכל עם ישראל. התורה מתארת בפרטי פרטים את רשימת החומרים שיש להביא למלאכת הבנין. כמו שכתוב: וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת...... (שמות כט,ג-ז). 

↓ מאת: שמואל בן חמו

בסה"כ 15 חומרי גלם שונים נדרשו לבנין המשכן. האם לא היה מקום לדבר על מטרת המשכן או על השכינה שיוצאת ממנו לפני פירוט החומרים? 

התורה דווקא פתחה ברשימת חומרי גלם לפני התכלית: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם (שמות כח,ח). 

המאמר מבוסס על הספר "טללי חיים" על פרשת תרומה של ה"חלבן". 

הרב חיים כהן "החלבן" מפרש שתהליך בנית המשכן שונה בתכלית ממתן תורה. התורה הינה רוחנית בלבד ללא חומר. זאת הסיבה שנסים רבים התרחשו במעמד הר סיני דרך קולות, ברקים ואור גדול שבני ישראל לא יכלו לעמוד בפנהים. בני ישראל התכוננו שלושה ימים כדי להשיג את המדרגה הרוחנית הראויה לקבלת התורה. 

לעומת זאת, בנין בית המקדש או המשכן הינו דבר חומרי השייך לעולם הזה. הקב"ה משרה את השכינה שנמצאת למעלה בבנין חומרי הנמצא למטה. 

" התורה היא אור רוחני כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו,כג) ואילו בית המקדש וכל כליו – עשויים מחומרים מהעולם הזה ממש. זוהי קדושה עליונה שבעליונות שאחוזה בחומר ממשי.... " (טללי חיים, שמות דף רמה). 

קבלת התורה מקדימה את בנין המקדש כי התורה הינה השורש של המקדש. לאחר התעלות רוחנית וקבלת התורה ניתן לבנות את בית המקדש שהוא כולו חומר. 

נראה לומר שמי שאינו התמלא ברוחניות אינו רואה בבית המקדש ועבודת הקרבונות את הקדושה שבו. הוא אינו נחשף אלא לצד החומרי של עבודות המקדש הדומות ממבט חיצוני לעבודת אלילים ח"ו. 

מתוך המילה "תרומה" ניתן למצוא את המילה "מתורה". זה רמז לכך שהמקדש בא מכח התורה בלבד. (ראה טללי חיים, שמות דף רן). 

ה"חלבן" מביא פירוש נוסף המראה את ההבדל בין התורה ובין המקדש. הוא משווה את בית המקדש לקרבן שלמים ואת התורה לקרבן עולה. מה שמאפיין את קרבן עולה הוא שהוא כולו נשרף על המזבח ואין לאדם חלק בו. 

לעומת זאת קרבן שלמים מתחלק בין המזבח, הכהן וישראל. קרבן שלמים מחבר את השמים ואת הארץ ומביא את השלימות לעולם הזה. 

כמו שכתוב: " התורה כולה היא עצם רוחני עליון ונעלה, והמקדש בנוי כגוף העשוי מחומר, ובתוכו מתגלית נשמה גדולה. התורה-עולה זאת תורת העולה (ויקרא ו,ב) והמקדש- שלמים, ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהילים עו,ג), ירושלים מלשון שלמים ושלמות. " (טללי חיים, שמות דף רמז).

גם הרמב"ן מפרש את הסמיכות של מתן תורה לבנין המשכן. הרמב"ן מגלה לנו את סוד המשכן: שהשכינה שירדה על הר סיני נשארה בקרב עם ישראל בצורה נסתרת בתוך המשכן. 

נראה לומר שמסיבה זאת לוחות הברית שהתקבלו בהר סיני מוסתרות בתוך ארון הברית שבקודש הקדשים. כמו שכתוב: " וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. (שמות מ,לד) " (רמב"ן שמות כה,א). 

למעשה בית המקדש הינו מקום מפגש בין השמים ובין הארץ. המדרש תנחומא מגלה לנו שקיים מקדש בשמים והקב"ה ביקש שיהיה לו גם בית בעולם הזה. 

כמו שכתוב: "דבר אחר אם בחקתי תלכו מה כתיב שם ונתתי משכני בתוככם אם תקיימו מצותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם שנאמר (שמות כט) ושכנתי בתוך בני ישראל שעל מנת כן יצאו ממצרים שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם שנאמר (שם) וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם ואם יעשו רצוני אין שכינתי זזה מביניהון למה אמר רבי אמי נתאוה הקב"ה כשם שיש לו דירה למעלה שיהא לו כך דירה למטה" (מדרש תנחומא בחוקותי פרק ג). 

מי אנחנו שנלך נגד רצון הקב"ה שרוצה לשכון בביתו בהר המוריה? על סמך מה מעכבים את בנין בית ה'? הרי הדברים הם קל וחומר: אם הקב"ה ציווה את בני ישראל באמצע שום מקום-במדבר לבנות לו בית זמני, אינו דין שכאשר אנחנו שולטים על ארץ ישראל וירושלים ויושבים בדירות של קבע שמחוייבים לבנות לו בית?

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ויעקב דון ולרפואתם השלמה של מרסל מזל טוב בת איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

אין יהדות ללא משכן לה'/ ברוך מרזל

כל יהודי חייב להלחם על קדושת הר הבית || גם מתנגדי העלייה

גם מי שמתנגד לעלייה להר הבית, אסור לו לשכוח ששזה המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ויש לכאוב את מצבו כיום.

↓ מאת: ברוך מרזל/ חברון

עם ישראל עומד אחר המחזה המפעים של מעמד הר סיני, והמטרה כעת הינה לשמר את אותו מצב של דבקות בה'. 

בפרשה הקודמת, פרשת משפטים, ניתנו החוקים אשר נועדו לנהל את חיי החברה התקינים, חוקי הצדק והיושר המתווים את ההתנהגות הבין-אישית, ואילו פרשתנו – פרשת תרומה – נוגעת בתכלית עצמה, והיא השכנת שכינת ה' כאן בארץ. אותה שכינה שנראתה על הר סיני חייבת לקבל ביטוי תמידי, ולצורך כך צווה ה' שנבנה לו משכן, אשר בבואנו אל הנחלה יהפוך לבית המקדש. כאן תתרכז עבודת ה', מכאן תצא התורה והחכמה לישראל ולעולם כולו, לכאן ינהרו כולם כדי לזכות לקרבת אלוקים. אחר שגורש האדם מגן-עדן והאדמה קוללה בעבורו, יש כאן סגירת מעגל, כשהאנושות חוזרת לצור מחצבתה, ועם ישראל – אשר נבחר להיות בחיר האנושות – בונה בית בו ישכון בורא העולם. 

הדברים הללו מובנים לכל בר דעת שקורא חומש ורואה, שבניגוד למצוות חשובות ביותר שהתורה מקדישה להן פסוק אחד, או מצוה בעלת חשיבות עילאית כתלמוד תורה, אשר מופיעה לפי דעות מסוימות אך ברמז, למשכן ולמקדש מקדישה התורה חמש פרשות! כל מי שאין דעתו משובשת, כל מי שאינו קרבן של שטיפת מח, רואה בפסוקים את מרכזיותו של משכן ה' בתורה. 

אי אפשר לתאר יהדות בלא מקדש, כאשר כשליש מהמצוות קשורות ישירות אליו. בלא קרבנות, כל החגים מקבלים משמעות אחרת, ודי אם נזכיר כי מצוות יום הכיפורים בימינו, בלא מקדש, הכוללות צום וארבעה עינויים נוספים – אותו יום כיפורים תופס פרק אחד במסכת יומא, בעוד שעבודת היום המתבצעת במקדש תופסת שבעה פרקים! 

ידועה המחלוקת בין גדולי ישראל בעניין העליה להר הבית. יש לי מה לומר על כך, אך לא באתי להתפלמס ולהכנס לויכוח ההלכתי, לראיות טופוגרפיות ולניתוח תשובת הרדב"ז הידועה. רבים עשו זאת לפני, וכל הרוצה יכול לעיין בדברי התומכים והמתנגדים ולראות לאן הדעת נוטה. מי שרוצה לבטל את דעתו מראש למול גדולי תורה כאלו או אחרים מבלי לבדוק את הסוגיה – אף הוא רשאי לעשות כן. אין לי תלונות כלפי אף יהודי שסובר שכך הוא רצון ה'. אולם העובדה שהר בית ה' הוא המקום המרכזי ביהדות (ולא הכותל), הוא המקום המעותד לעבודת ה', הוא המקום אליו אנחנו נושאים את עינינו – עובדה זו חייבת להיות מקובלת גם על המתנגדים לעליה להר הבית, ואם יתכחשו אליה, יחטאו לאמת ותהיה זו תחילת המצאתה של דת חדשה, חלילה. 

יכול אדם לומר, שהוא חושש פן יעלה בטעות למקום שאסור, או שאם הוא יעלה, יעלו אחריו חילונים בלי טבילה, או שהוא לא מוכן לחלוק על גדולי הדור או כל טענה אחרת. אולם עליו לומר זאת מתוך צער, מתוך כאב של מי שאביו אוהבו קורא אליו והוא מנוע מסיבה כלשהי מלחבק אותו. ועליו להוסיף – "הלוואי ואזכה בקרוב שתוסר הבעיה, שיתברר שהחשש אינו קיים עוד, שהרבנים יסירו את התנגדותם, הלוואי ואזכה לעלות לבית ה'". לא עוד אותה התרסה מזלזלת ששמענו מפי אישי ציבור מסוימים ולבלרים קלי-דעת – "אין שום עניין לעלות להר הבית", "מה צריך את הבלגן הזה", "הסתדרנו בלי זה מאות שנים" ושאר "פנינים" מהסוג הזה. 

מילים אלו הינן חמורות יותר מכל השיקולים השונים לאסור את העליה להר. אדם שלא מרגיש שייכות למקום המקדש, גם אם אינו עולה בפועל – אדם כזה מנתק את עצמו מתורת ה'! 

וישנו דבר נוסף. הר הבית כיום, כידוע, אינו שטח סגור, שאין מי שנכנס אליו. לא עוד שועלים מהלכים בו כמו בקינה שבאיכה, כי אם אויבים צמאי דם, שונאי ישראל ומחללי שם שמים. 

יהודי שמשלים עם עניין זה, יהודי שמתיחס לכך בקור רוח – קשה לתאר את עומק הבגידה שלו בבורא עולם. ואינני רוצה בכלל להזכיר את אלו שאומרים ש"יותר טוב שזה יהיה בידי הערבים, שלא יעברו יהודים על איסור כרת". 

כל יהודי צריך לשאול את עצמו מה עשה ומה עשו נציגיו בכנסת כאשר הפורעים הערבים הרסו במשך שנים את שרידי בית המקדש? מה אנו פועלים כדי למנוע את חילול המקום בידי האויב? מה נאמר, כאשר מחמד עינינו, מקום מקדשנו, שבוי בידי הערלים, ואנשים מקרבנו, ובתוכם רבנים, אומרים ש"מוטב שישאר אצל הגויים, אנחנו עלולים להכשל בכל מיני איסורים". הויכוח כאן אינו הלכתי, הויכוח הוא על החיוניות של מקדש ה' בחיינו. כשנבין את זה, נבין כבר הכל.

פורסם לראשונה באתר בחדרי חרדים >>

פרשת תרומה - המקדש כדרך בעבודת ה'

פרשת תרומה || מכון המקדש

עד שנתנה התורה היה משה עולה להקב"ה, משנתנה התורה, בא הקב"ה להשרות שכינתו בעולמנו.

↓ מאת: הרב אבי כהנא

חז"ל מתארים את מתן התורה, כיום "חתונה" (שבת פח,ב). עם ישראל בא בברית עם הקב"ה, ואמרו כולם "נעשה ונשמע", וכך זכינו לדביקות עליונה עם הקב"ה.

כדי לשמר את הדבקות עם הבורא, נצטווינו בפרשה זו לעשות את המקדש, על מנת שהקב"ה ישכון בתוך המקדש וכך יהיה קשר המשכי לחתונה שהתקיימה במעמד הר סיני (רמב"ן שמות כה,א).

עוד מתארים חז"ל במדרש, שעד שנתנה התורה [המשולה לכלה] לעם ישראל [החתן] היה החתן מגיע לבית חמיו [הקב"ה]. עתה לאחר הנישואין, מבקש אבי הכלה לבוא לבקר אצל ביתו יחידתו. כך עד שנתנה התורה היה משה עולה להקב"ה, ומשנתנה תורה ביקש הקב"ה [כביכול - אבי הכלה]: "ועשו לי מקדש". (שמות רבה תרומה לג).

אפשר ללמוד ממדרש זה על שני שלבים בעבודת ה':

א. לפני שנתנה התורה - היה אדם צריך להתעלות ולפרוש מהעולם הזה כדי לזכות ולהידבק בבורא, כדוגמת משה רבנו שעלה למרום, שם לא אכל ולא שתה ארבעים יום. 

ב. אחר שנתנה התורה - עבודתנו היא לעשות "נחת רוח ליוצרנו" כביכול ל"הוריד" [מלשון נחת] את השכינה לתוך עולמנו. 

כדי לזכות ולהתחבר לקדות ברוך הוא, אין צורך בפרישות עליונה כמלאכים המשרתים לפני ה' במרום. אחר שנצטווינו לעשות מקדש, ניתנה לנו האפשרות לעבוד את ה' בתוך העולם הגשמי. בהדרכת התורה ובקיום המצוות, אנו יכולים לזכות לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות את עולמנו ככלי להשראת השכינה, אותה מציאות ושלימות הנמצאת ב"מרום".

אשר על כן, המקדש הוא שטח בו הקב"ה "צמצם", כביכול, את שכינתו. שם נמצאים דמות שמשיו במרום [הכרובים], ושם יש אפשרות להתעלות ולהתקרב לבורא. יתירה מזאת, שם המקום בו אפשר להתפלל ולכפר על עוונותינו, שכן נאמר: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב".  

המשנה בסוף מסכת תענית (פרק ד), מתארת שלאחר שזכינו לחתונה במתן תורה, הגיע השלב השני של בניית הבית שכן נאמר: "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" ביום חתונתו זו - מתן תורה. וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.

פרשת תרומה - יריעות של אינטימיות

ותחזינה || גליון 197 | ב' באדר תשע“ה | פרשת תרומה

מאת: יובל קופרמן

בפתח פרשיות המשכן

בואה של פרשת תרומה צופן בחובו אכזבה מסוימת. עד כאן היו לנו פרשות מרתקות, מלאות בסיפורים צבעוניים, דרמות מרגשות ומתח. עכשיו מתחילה סדרה של פרשות טכניות, מלאות בדינים וחוקים שהם, לא נעים להגיד, מעט משעממים. אבל דרכה של התורה הוא כי מתחת ובין כל מילה ופסוק מתחבאת משמעות עמוקה יותר, נסתרת, והמסע לחשיפתה הופך את הקריאה והלימוד למרתקים. ננסה, בעזרת ה׳, לפתוח פתח קטן להתבוננות רחבה, על ידי תשומת לב פשוטה למה שאנחנו קוראים.

המשכן שהולך ונבנה בדמיוננו כאשר אנו קוראים את פרשת השבוע איננו רק מבנה ארכיטקטוני. הקב״ה מכריז ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות, כה ח) בסוף הציווי הראשון על גיוס התרומות, ומראה לנו כי המשכן, והמקדש אחריו, מביאים איתם השראת שכינה על עם ישראל כולו. כולנו יודעים כי התורה היא נצחית ומשמעויותיה רלוונטיות בכל זמן ועת. כמו כן כולנו יודעים כי מאז שנבנה המקדש בהר הבית יותר לא יוקם המשכן. אם כן, מה רלוונטי בפרשיות הקרובות, העוסקות בחומרים ובבניין המשכן אשר לא יבנה עוד לעולם? כבר חז״ל עמדו על בעיה זו, ורמזו לנו כי המשכן הוא מפה של הנפש, וחומריו ובניינו הם קודים של מסרים עמוקים ונוגעים לבניין האדם ונשמתו.

דימוי המשכן לאישה

מתוך מבוא זה אני רוצה לגשת להתבוננות קצרה בפרשת כיסויי המשכן, או ליתר דיוק- בסדרת דימויים בהם משתמשים התורה וחז״ל כדי לתאר את העורות והיריעות שהיו עוטפים את המשכן. ״חמש היריעות תהיינה חוברות אישה אל אחותה, וחמש יריעות חוברות אישה אל אחותה... מקבילות הלולאות אישה אל אחותה... משולבות אישה אל אחותה״ (כו, ג ה יז) שמתם לב? השימוש בביטוי ״אישה אל אחותה״ חוזר חמש פעמים בפרשת היריעות. כדי לשכנע אתכם כי זהו דימוי מכוון של התורה, הבא לרמוז לנו למשמעות עמוקה, אני רוצה להציע להחליף אותו בביטוי ״זו לזו״. אין הבדל, נכון? מדוע התורה משתמשת במטאפורה נשית לתיאור כיסויי המשכן?

ואם עדיין לא השתכנעתם אביא דרשה קצרה ממסכת שבת, שתחזק את עמדתי: ״תנא דבי ר׳ ישמעאל: למה משכן דומה? לאישה שמהלכת בשוק ושיפוליה מהלכים אחריה״ (צח ע״ב). תלמידי בית מדרשו של ר׳ ישמעאל מדמיינים את מראה המשכן, אשר כיסוייו ויריעותיו מסתרכים לידו, כמראה של אישה בשוק, שבגדיה הארוכים נסרכים מאחוריה. מדוע הם מעלים דווקא את הדימוי הזה?

לפני שננסה לפצח את הסוד ניזכר כי דימויים פיזיים אינם חסרים בתיאור המשכן. כתפיים, צלעות, ירכיים, ראשים ופנים; כולם משמשים לתיאור המשכן וכליו. אם זאת, דימויים כאלה, המתייחסים למשכן ולכליו, או ליתר דיוק- ליריעות העוטפות אותו, כאישה, הם מיוחדים ויוצאי דופן, ומרמזים לנו למשמעות עמוקה יותר. האם בגלל שנשים מתעסקות בבגדים ממשילה התורה את ׳בגדי׳ המשכן דווקא להן? אני חושב שהתשובה פנימית יותר...

״אישה אל אחותה- לצרור״

כדי למצוא תשובה ניסיתי לגלות האם הביטוי ״אישה אל אחותה״ חוזר פעמים נוספות במקרא. ואכן, מצאתי אותו שוב. הוא מופיעה רק עוד פעם אחת, בפרשת העריות שבספר ויקרא: ״ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור, לגלות ערוותה עליה בחייה״ (יח ח). הפעם זה לא דימוי, ובאמת מדובר כאן על אישה ועל אחותה. התורה אוסרת עלינו להתחתן עם שתי אחיות, כל עוד אחת מהן בחיים, ויפה מסביר הרמב״ן: ״טעם האיסור יאמר שאינו ראוי שתיקח אישה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו, לא שתהיינה צרות״. דוגמאות למציאות שכזו נקבל אם נזכר במערכת היחסים המתוחה בין רחל ולאה או בין פנינה וחנה.

אם כן, הביטוי ״אישה אל אחותה״ רומז לאחווה שאמורה לנכוח בין שתי נשים, או במקרה שלנו- שתי יריעות. המסר מתחזק כאשר שמים לב למילה המייחסת את הביטוי ״אישה אל אחותה״. החיבור, ההקבלה והשילוב, כולם פעלים שמשמעותם יצירת קשר, מופיעים בפרשת כיסויי המשכן, לעומתם הצרות המוצגת בפרשת העריות.

למען האינטימיות

״צרור המור דודי לי, בין שדי ילין״ (שיר השירים, א יג) ״הקב״ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על עוונם, ואמר: התנדבו למשכן, ויבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל... אמר לשכון שם בין בדי הארון.״ (רש״י, שם) מול הצרות שנוצרת בעת נישואי אחיות ניצב צרור המור, ההתנדבות והרומנטיקה המחודשת בין בני הזוג- כשבא ה׳ לשכון וללון במשכן. אם השדיים הן דימוי לבדי הארון, אזי היריעות הן הבגדים העוטפים את גוף האישה, היוצרים אינטימיות וצניעות בתוך קודש הקודשים. כפי שהדגישו ר׳ ישמעאל ובית מדרשו- הבגדים יותר ארוכים ממידת גוף האישה, והם נסרכים על הרצפה, מה שמדגיש את ההסתרה והצניעות שהם יוצרים, הסתרה וצניעות שחייבת להתקיים כדי לשמור על ״כל כבודה בת מלך פנימה״ (תהילים, סב) ועל החיבור העדין והמיוחד שנוצר תחתיו- בין הדוד והרעיה, בין עם ישראל לא-להיו במשכן. אם נהפוך את מילות הפסוק מפרשת אחרי מות נגלה תמונה מדהימה: ״אישה אל אחותה כן תיקח לחבר, להסתיר את ערוותה״. הבגדים הללו יוצרים הקשר וקשר של אהבה וחיבור, ולא של פירוד וניתוק. יש לקרב בד לבד, חלק לחלק בבניין הבית המשותף והמחסה מפני הרוחות החיצוניות והמבטים הפולשניים של הזרים אשר לא יוכלו להבין. הבגדים יוצרים חיבור, הקבלה ושילוב- שמרחיקים את הצרות והצרירה.

וכאן נשאר מקום לכל אדם ואדם, לחשוב מהם יריעות המשכן של חייו היוצרות לו אינטימיות וצניעות בקשר שלו עם עצמו, עם אהוביו, עם א-להיו. האם הבגדים הללו הופכים לבוגדים למנתקים ולצוררים, או שמא הם מקרבים ״אישה אל אחותה״ ומאפשרים ליצור חיבור עמוק מתוך הבנה ואהבה?

סרטון לפרשת תרומה: המשכן וקרשיו

המשכן במדבר || בדרך למקדש בירושלים

מכון המקדש מציג סרטון על המשכן במדבר, על בנייתו ועל הסיבה לפירוט הרב בצורה על המשכן.

↓ ניצוץ מהמקדש - צפו בסרטון

בלבבי משכן אבנה

גיליון | 147 א‘ אדר א‘ תשע“ד | פרשת תרומה

בלבבי משכן אבנה

לב שלם וטהור

לעיתים נראה כי התורה היא טכנית. מאד מאד טכנית. מול כל ספרי המחשבה, ההשקפה, ההגות והרוחניות שממלאים את מדפינו ואת ליבנו, אנו מוצאים כי בחמשת החומשים נמצאים מעט מאד דיבורים הפונים אל נפשו של האדם. מולם נמצאים שלל ציוויים והלכות והוראות – טכניים ואפורים. האם כל משעולי הרוח של התורה הינם פרי המצאתנו? מבוססים על הפסוקים בלבד, אך לא כתובים בהם? ניתן לומר שכן, אך ניתן להתייצב ולזעוק שלא כן הדבר! פסוקי התורה, ההלכות הטכניות, הן הן הציוויים הנוגעים לנשמותינו ובאים להדריך אותנו כהדרכות רוחניות. אמת, הדבר נסתר, ויש לנבור בתורה כדי לחוף את העומק הרוחני - אך העומק מצוי שם, ומצוי בכוונה תחילה.

אנו עומדים בפתחה של דרך חדשה בעבודת ה‘. כעת ניתן לעם ישראל הציווי על בניית המשכן והמקדש, על הקמת בית לה‘ ועל עבודה סדירה באותו הבית. זוהי התחלה שפירושה סדרת פרשות שייגעו בענייני המקדש וקודשיו. את הדרך החדשה הזו אבקש לפתוח מתוך נגיעה בנקודה שאני סבור שיש לכתוב ספר שלם עליה, לבאר ולהסביר את עומק העניין. רבים אמרו (כדוגמת המלבי“ם) שהמקדש והמשכן הינם משל והתוויית דרך לבניין רוחני שכל אדם צריך לבנות בקרבו. "בלבבי משכן אבנה - להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים - לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי - את נפשי היחידה". אמירה זו לא נוגדת את הציוויים הטכניים והפיזיים על הקמת מקדש גשמי, אלא מגביהים לראות את המימד הרוחני שנסתר בציווי זה. דוגמא לחיפוש רוחני שכזה, הרואה בבית המקדש בניין שמשמעותו הרוחני - נפשית לא פחותה מערכו הפיזי אנו מוצאים במזמור כ“ ד בתהילים : "מי יעלה בהר ה ' ומי יקום במקום קודשו? נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי, ולא נשבע למרמה " (ג – ד)

מקשה אחת וזהב טהור

השבוע נתמקד במנורת הזהב, ומתוך התבוננות בה נבקש ללמוד על נפשנו ולקחת נקודות אור לסלול לנו דרך של עבודת ה‘. נפתח בקריאת הפסוקים ובחיפוש אחרי ייחודיות של המנורה.

ועשית מנורת זהב טהור - מקשה תיעשה המנורה. ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה - ממנה יהיו. ושישה קנים יוצאים מצדיה - שלושה קני מנורה מצדה האחד, ושלושה קני מנורה מצדה השני... כפתוריהם וקנותם - ממנה יהיו, כולה מקשה אחת זהב טהור... ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור. כיכר זהב טהור יעשה אותה, את כל הכלים האלה. וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. (שמות, כה לא - מ בדילוגים)

בציווי על המנורה ניתן לשים לב למספר חריגות משאר הכלים. ראשית, צמד המילים ”זהב טהור“ חוזר בפרשת המנורה ארבע פעמים. בכל הכלים אנו מוצאים את צמד המילים פעם אחת, ובשאר הפעמים ”זהב“ ללא ”טהור“. רק בפרשת המנורה בכל פעם שנכתבת המילה ”זהב“ מצורפת אליה הטהרה. (הדבר לא נמצא רק בפרשתנו, אלא חוזר על עצמו גם בפרשות אחרות בהן מתוארת המנורה). נקודה מעניינת נוספת היא ה“ מיקשה“ של המנורה. אין עוד כלי שחייב להיות מיקשה אחת, דבר שחוזר ונשנה פעמיים. אם נתרגם את המושגים הללו לשפה רוחנית יותר נשאל - מה המשמעות של מקשה אחת? של היצירה מחומר אחד ללא הדבקות וללא חיבורים?

תבנית האדם - כמקדש

בואו נשרטט תמונה של בית המקדש כאדם. הראש הוא כמובן קודש הקודשים, וארון הברית נמצא במוח. בטבור שוכן המזבח (עניין עמוק שלא ניגע בו כעת), ועל החזה בצד שמאל, בדיוק במקומו של הלב, שוכנת המנורה. גם בספרי הקבלה והסוד אנו מוצאים שהמנורה היא כנגד הלב (ועיין בפירוש המלבי“ם). המנורה היא, אם כן, ליבו של האדם. המנורה, שתפקידה להאיר, מבטאת את אורה של הנשמה, המזהיר וקורן מתוך הלב. המנורה מבטאת את האש הבוערת בלב, נר התמיד, שמלהיט אותנו להתלהב ולהתרגש, לפעום תמיד.

לב שלם וטהור

וכאן אנו מוצאים את פישרו של הזהב הטהור: המנורה, ליבו של האדם, צריכה להיות טהורה ונקייה - מזהב טהור לחלוטין. זכות הלב היא מפתח לעבודת ה‘ ולדלקת אש אמיתית וחיובית. "אוהב טהור לב" אומר ספר משלי (כב יא) על ה‘, ודוד בוכה ומתחנן : "לב טהור ברא לי א - להים " (תהילים, נא יב).

ומה לגבי פשרה של המקשה האחת? אומר בכנות - לשאלה זו אין לי תשובה אנליטית מנומקת היטב או הסבר הגיוני המתיישב על השכל. אודה ולא אבוש שבנקודה זו פניתי אל ליבי בבקשת תשובה, והוא נתן לי. פירושה של המקשה אחת היא השלמות. "יהי שלום בחיילך שלווה בארמנותיך" (תהילים, קכב ז) אנו מתפללים על ירושלים, אך אין זו רק העיר ירושלים, השוכנת בהרי יהודה, אלא גם ירושלים שבלב - בית ה‘ א-להים חיים שבתוכנו. אנו מתפללים על שלום - שלימות ועל שלווה – שלוות שיהיו נקודת מוצא לכל נר שנדלק בתוכנו.

במסכת סוכה (נ ע“ב, וכן במסכת מנחות) מוכחים חז“ל כי המנורה יכולה להיות, בדיעבד, מכל מתכת; ואין חובה מוחלטת למקשה אחת. בשעת הצורך ניתן ליצור מנורה מודבקת משיפודי ברזל (כשם שעשו החשמונאים). הלב יכול לבעור גם ללא הטהרה וללא השלמות. אך אם אנו באים לבקש את קרבת ה‘ עלינו לשקוד על מידת הטהרה, במחשבה ובמעשה; על השלמות הפנימית והיציבות הרוחנית בלב - ובכל לזכות להדליק נר תמיד לפני ה‘.

צפו בשיעורו של הרב ישראל אריאל שליט"א לפרשת תרומה

האזינו לשיעור של מו"ר הרב ישראל אריאל שליט"א לפרשת תרומה: