ותחזינה || גיליון 202 | ז‘ בניסן תשע“ה | פרשת צו - שבת הגדול
מאת: יובל קופרמן
הם עמדו שם דום, מתוחים, ממתינים. משה עבר לאטו מאחד לשני, טובל את קצה אצבעו במיכל הדם שהחזיק בידו ומושך את הנוזל הארגמני הכהה על קצה הבוהן הימנית, קצה האגודל הימני ותנוך האוזן הימנית של כל אחד ואחד מהם. הראשון היה האב, אהרן, הכהן הגדול. עיניו הרציניות והחוששות נפגשו בעיני אחיו משה כשזה מרח את הדם על אוזנו. הדם הזה הרגיש כמשא כבד על כתפיו, אחריות עצומה. אהרן הביט אל ארבעת בניו האהובים שעמדו לצדו, ממשיכי דרכו הנושאים בנטל עמו. תכף גם אוזנם, אגודלם ובהונם יצבעו בעוד רגע באדום הדם. תכף משא הכהונה יוטל גם על כתפיהם. שליחים, משרתים בקודש, הבחירים מעם ישראל לעבוד אל מול פני האל הקדוש.ימי המילואים
בפרשתנו מתוארים שבעת ימי המילואים, בהם הוכשרו המשכן, כלי הקודש והכהנים לקראת מלאכת ה'. אל השיא של התהליך נגיע בפרשה הבאה, המתארת את היום השמיני של ימי המילואים. בתוך כל הרצף של המעשים שנדרש משה רבנו לעשות בפרשתנו אנו נתקלים בטקס מוזר מאד, שנראה כמעט פגאני ואלילי. משה מצטווה לקחת מדם איל המילואים ולתת על תנוך האוזן הימנית, על האגודל הימני ועל הבוהן הימנית של אהרן ושל ארבעת בניו. זו לא הפעם היחידה בתורה שבה אנו נתקלים בציווי כזה. גם בתהליך ההיטהרות של המצורע מתואר טקס דומה. אך מה פשרו ומה תפקידו? מדוע ה׳ מצווה עלינו לעשות מעשה כל כך משונה ואפילו מזעזע- מריחת דם על הגוף?
מילוי והשלמת ההקדשה
לפני שניגש לענות על שאלתנו עלינו להבין מהו איל מילואים שמדמו לוקח משה לתת על גוף הכהנים. רש״י מסביר את מקור שמו של איל המילואים, ובכך חושף לפנינו את תפקידו: ״איל המילואים- איל השלמים, שמילואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם״ (שמות, ח כב). אם כן, תפקידו של הקרבן המיוחד הזה הוא למלאות ולהשלים את תהליך ההקדשה של אהרן ובניו לכהונה. הרמב״ן אף מוסיף ומסביר כי המילה מילואים מכוונת לטקס מילוי היד, המסמל בתנ״ך קבלת תפקיד (בדומה להשבעה של ראש ממשלה או נשיא בימינו).
אם כן, ראינו כי תפקיד האיל הוא למלאות את מהלך ההקדשה של הכהנים.
חשוב לציין כי זהו תהליך ההכשרה של ראשי שושלת הכהונה, אהרן ובניו. קדושה זו תעבור עכשיו מאב לבנו לאורך כל הדורות. בשל כך אין ציווי להקרבת איל מילואים נוסף במהלך ההיסטוריה. לאור תובנה זאת אני רוצה להעלות שאלה קשה ומהותית, שאני חושב שלאורה עלינו לבחון את הפרשיה כולה. כיצד ניתן לקדש בן אדם, קרוץ חומר, יצור עפר? כיצד ניתן לקחת שושלת אנושית ולהכריז כי מעתה היא מופרשת, מיוחדת, מוקדשת? כיצד ניתן לומר על סתם אדם כי מעתה הוא קדוש, וכך גם בניו ובני בניו?
הכהן נהיה למזבח
בואו נתקדם עוד קצת, ועל ידי שאלת שאלות נוספות נבין לעומק את הסוגיה. במה הטקס של משיחת הדם נוגע? במה הוא עוסק? ניזכר באסוציאציה שלנו לטקס הדומה המתרחש בתהליך טיהור המצורע. ככל הנראה תפקיד הדם נוגע בגוף דווקא, שכן מחלתו ומומו של המצורע הינם מחלה ומום גופניים, והדם מטהר ומרפא אותם. בשל כך הדם נמרח, בצורה יוצאת דופן ביותר, על גוף המצורע. אם כן, גם במקרה שלנו נוכל לומר כי תפקיד הדם נוגע דווקא בגוף הכהנים. אם אמרנו מקודם שאיל המילואים הוא הדרך להפוך בן אנוש ברוא עפר למשרת הקודש, נוכל להבין כי הדם הוא זה אשר יוצר את הקדושה והייחוד בפועל, כאשר הוא נמשח על הגוף. אבל למה החלת הקדושה מתרחשת דווקא על ידי דם? מה הדם מסמל ומדוע דווקא הוא המקדש והמכשיר?
ייעודו המרכזי של הדם בבית המקדש הוא לכפר על הנפש, וזאת על ידי זריקתו על המזבח. כאשר שוחטים בעל חיים יש לזרוק את דמו על המזבח, ורק בלית ברירה, כאשר בית המקדש רחוק ומטרת הבשר לאכילה ניתן שלא לזרוק אותו על המזבח (אין כאן מקום להרחיב ולהסביר נקודה זו, ועיינו בספר דברים, יב כ-כט). אם כן, הדם הנמשח על הכהן מראה ומצביע על כך שהכהן עצמו הופך להיות, במובן מסויים, למזבח. גופו של הכהן מקבל את קדושת המזבח ואת תפקיד המזבח- להיות למקום ומשכן של עבודת ה׳. הדם בעצם משלים את קדושת הכהן וממלא את תכליתו ויעודו להיות כמזבח לה׳.
קצה קצהו של גוש החומר
מתוך כל מה שאמרנו אני רוצה להתייחס לשאלה נוספת, שולית לכאורה. מדוע הדם נמשח רק על הקצוות של הגוף: קצה הראש, תנוך האוזן; קצה היד, האגודל; קצה הרגל, הבוהן? השאלה הזו נוגעת גם במצוות אחרות, כמו קידוש הידיים והרגליים ממי הכיור שהיו עושים הכהנים המשרתים מדי בוקר, מפני שגם בהם אנו רואים כי הקדושה והטהרה נוגעת רק בקצות הגוף, ולא בכל כולו (כפי שאנו מוצאים, למשל, בטבילה במקווה)?
אני חושב שהתשובה היא שקדושה לא יכולה לעטוף את גופו של האדם לחלוטין. האדם, שמקורו בעפר ובאדמה וביסודו נמצא היצר השפל והרע, לא יכול לקדש את גופו עד הסוף. את הקדושה ניתן להכיל רק על קצה קצהו, על הדברים שהוא עושה, על הלבושים שלו (בלשון החב״דית). מעשיו, המסומלים על ידי בהונותיו; הרגליו והליכותיו, המסומלים על ידי הבוהן; רצונותיו, בחירותיו, הדברים להם הוא בוחר להקשיב ולהישמע, המסומלים על ידי תנוך האוזן- רק את אלו ניתן לקדש ולהקדיש. קדושה זו מראה לנו, מצד אחד, על שפלות החומר ממנו אנו עשויים, אשר רק קצה קצהו יכול להתקדש, ומצד שני מראה לנו על העוצמה הנתונה בבחירותינו, במעשי ידינו, בהליכותינו ובהרגלינו. אנו מסוגלים לקחת ולעשות מגוש החומר שהוא גופנו מרכבה לקב״ה, משרתים לפני ה׳.
