‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת אחרי מות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת אחרי מות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 4 במאי 2017

השעיר המשתלח וטעמי הקרבנות/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || אחרי מות קדושים תשע"ז

אחד הקרבנות הנזכרים בפרשת אחרי מות - השעיר המשתלח לעזאזל - מעורר סקרנות. הכהן הגדול, מקריב ביום קדוש וטהור זה - חמישה עשר קרבנות, ומתברר, שהשעיר המשתלח, אינו נמנה עמהם, שכן, אינו עולה על המזבח אלא משולח אל ארץ גזירה.


↓ מאת: הרב ישראל אריאל


מעשה בצייר מיוצאי רוסיה שעבד ב'מכון המקדש', והיה רחוק מאד מיהדות. הסברנו לו את תוכן הציורים שנתבקש לצייר, וכגון שילוח השעיר למדבר - כמבואר ביומא סז, א; שהכהן מעמיד את השעיר בראש הצוק – "ודוחפו לאחוריו. והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים". הרגשנו שפני הצייר משתנות. חשבנו שיסרב לצייר את הציור. 

לפתע הכה על ליבו בכוח, ואמר: "אני צריך לעצמי שעיר כזה!" בקשה לי אליכם: תנו לי לצייר ספר ציורים רק על עניין השעיר! והסביר: תבינו! כל אדם יש לו מצפון, ודברים רעים שעשה מעיקים על ליבו. לפי מה שאני שומע מכם, השעיר נותן פורקן לרגשות האשמה המצטברים בלב, ושילוחו עוזר לאדם לחזור בתשובה ולהרגיש שליבו נטהר.

צייר זה כיון לדברי חז"ל והראשונים, בדבר תפקידו של השעיר המשתלח, ותפקיד הקרבנות בכלל. כדברי הרמב"ם (מעילה ח, ח): "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם... אל יהי קל בעיניו... קל וחומר למצוות שחקק לנו הקב"ה, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן... ה'חוקים' - הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים: 'חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן'... כגון שעיר המשתלח... אמרו חכמים: שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד!" 

סוד השעיר הביא את הרמב"ם לפענח את סוד הקרבנות בכלל: מחד גיסא מדובר ב'חוק' שיש לקיימו בעינים עצומות, מאידך במורה נבוכים ג, מו; מוסיף הרמב"ם הסבר לחוק זה, באומרו, ששעיר אחד בלבד נועד לכפר על כל חטאי עם ישראל גם הכבדים שבהם, "וכאילו הוא נושא את כל החטאים". מסיבה זו אינו מיועד לשריפה על המזבח, אלא הורחק מן המקדש, "ויושלך בארץ גזרה שאין בה יישוב" ומסכם: אלו המעשים כולם משלים הם", לעורר את הנפש ליראה, התרגשות, תשובה וטהרת הלב. ובכך השלכנו את החטאים "אחרי גווינו והרחקנום תכלית ההרחקה".

עוד מביא הרמב"ם את המדרש (ספרא שמיני) שהשעיר מכפר על שעיר העיזים ששחטו אחי יוסף על כתונת הפסים: "אמר להם [משה]: יש בידכם עבירה - 'וישחטו שעיר עזים'... יבוא שעיר עזים [ביום הכיפורים] ויכפר על מעשה עזים", ותבוא כתונת הכהן הגדול ותכפר הכתונת הטבולה בדם. ומסבירים הרמב"ם והראשונים, כי ביום זה ישראל מצווים לחזור בתשובה ולהטהר גם על חטאים שבין אדם לחבירו, ומטרתה - "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות". 

הנה כיצד כיוון הצייר לדעת גדולים, והרגיש במצפון ליבו, שהשעיר המידרדר אל התהום, מטרתו, לעורר ולזרז כל יחיד לשוב מיד בתשובה – והיום! לבל יידרדר במעשיו אל השאול והגיהנום, שמשם אין חזרה. המסקנה: על כל אדם מישראל להאמין בתשובה, לקום ולהתעודד, ולהיוולד מחדש.

יום ראשון, 15 במאי 2016

הזיווג: מקור של קדושה או של טומאה?

איסורי עריות וקדושת הכהנים || שמואל בן חמו

בפרשיות אחרי מות, קדושים ואמור התורה עוסקת בהרחבה בנושא גילוי עריות וקדושת הכוהנים. 

ננסה להבין מדוע התורה בחרה בספר ויקרא העוסק בקרבנות כדי לפרט את כל ההלכות בנושא עריות ואיסורי נשואין של הכוהנים. 

↓ מאת: שמואל בן חמו

בתחילת פרשת קדושים רש"י מתייחס לשאלה הזאת כאשר הוא מביא את דברי התלמוד הירושלמי. כאשר אדם מתרחק מהעריות הוא מביא קדושה לעצמו ולעולם. 

כמו שכתוב: "אמר רבי יודה בן פזי ולמה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קדושים, ללמדך שכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש..." (תלמוד ירושלמי יבמות יב ע/א פרק ב הלכה ד ורש"י ויקרא יט,ב). 

מדוע התרחקות מעריות גורמת לקדושה? 

כהקדמה לתשובה, ננסה להבין את המשמעות של קודש קודשים. 

המקום הקדוש ביותר בעולם הינו קודש הקודשים בתוך היכל בית המקדש. בתוכו נמצא ארון הברית עם שני הכרובים. 

בספר מלכים ב' מסופר על האירוע הטראגי של ניסיון השמדת זרע דוד המלך על ידי עתליה הרשעה. בנס הצליחו להציל ילד אחד, יואש כאשר הסתירו אותו בעלייה של קודש הקודשים בבית המקדש. 

כמו שכתוב: וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת-הַמֶּלֶךְ-יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת-יוֹאָשׁ בֶּן-אֲחַזְיָה, וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הממותתים (הַמּוּמָתִים)--אֹתוֹ וְאֶת-מֵינִקְתּוֹ, בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת; וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ, וְלֹא הוּמָת: וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית ה', מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים (מלכים ב', יא, ב-ג). 

רש"י מפרש את המילים "חדר המיטות": "בעליית בית קדשי הקדשים, כמה שהוא אומר (לקמן פסוק ג), ויהי אתה בית ה' מתחבא וגו':" (רש"י שם). 

קודש הקודשים נמשל לחדר המיטות כנגד הזיווג של ישראל עם הקב"ה כביכול. 

בית המקדש מבטא את הקשר האינטימי הקיים בין הקב"ה ובין ישראל. הקשר המיוחד הזה מתואר בשיר השירים כחיבור של בני זוג ממש. 

שיר השירים הוא שיר אהבה בין בני זוג. רבי עקיבא מכנה את מגילת שיר השירים כ-קודש קודשים. 

כמו שכתוב: "..אמר רבי עקיבא חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים..." (מסכת ידים ג,ה או ו). 

ראינו שני דברים הקרויים "קודש קדשים" עם קשר ברור לזיווג של איש ואישה. קודש הקודשים מתואר כ-"חדר המיטות" ושיר השירים מכונה "קודש קדשים". 

שיא הקדושה מתבטא במקדש בקודש הקודשים. 

לומדים מכאן שאותו מעשה של חיבור בין איש ובין אישה יכול להיות שיא הקדושה או ההיפך מכך ח"ו. 

לומדים מכל עבודות המקדש את אותו רעיון. ממבט חיצוני עבודת הקרבנות נראות כמו עבודה זרה או פולחן אלילי פרימיטיבי. 

אבל בפועל עבודת הקרבנות משפיעה על דברים מעל השכל האנושי בשמים ובארץ. 

נראה לומר שזה אותו הדבר לגבי העריות. מעשה הזיווג שנראה בהמי מסוגל להביא קדושה בתוך המשפחה ובעולם כולו. לעומת זאת, כאשר מטרה החיבור אינה קיום העולם ונוגדת את דיני התורה זה מביא טומאה לעולם. 

לכן מי שפורש מעריות ומקיים את מצוות פרו ורבו כהלכתה נקרא קדוש. חומש ויקרא הינו המקום הטבעי עבור כל דבר של קדושה והתקרבות להקב"ה. 

נביא תשובה נוספת, כאשר איש ואישה מתייחדים ומתחברים לשם מצווה הם מקיימים את העולם. כתוצאה מהמעשה שלהם העולם מתפתח בזכות הילדים שעתידים להיוולד מקשר זה. 

לעומת זאת כאשר יש קשר של תאווה וזימה בין איש ובין אישה העולם נפגע ואינו מתקיים. אדרבה, הטומאה גוברת בעולם כי הגילוי עריות אינו מקדם את העולם ואינו מייצר פירות. 

היצר של עריות מקיים את המין האנושי כאשר הוא משמש לשם קדושה. ראה מסכת יומא על מעשה של ביטול יצר העריות שעלול להביא כלייה לעולם.


"הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח אמרי היכי נעביד נקטליה כליא עלמא ניבעי רחמי אפלגא פלגא ברקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה" (תלמוד בבלי יומא סט/ב). 

לסיכום, ראינו שיצר העריות יכול להרבות קדושה בעולם כאשר מכוונים אותו לפי התורה. בית המקדש הינו מקום של חיבור בין ישראל ובין הקב"ה כמו בני זוג כביכול. 

אסור לנו להתיחס לאומות העולם המקנאות בקשר המיוחד שלנו עם בורא עולם. עלינו לשאוף לחידוש הקשר האינטימי עם הקב"ה בעזרת בנין בית המקדש השלישי וחידוש עבודת הקרבנות בב"א.

יום חמישי, 28 באפריל 2016

פרשת אחרי מות: מיתת צדיקים והקרבת קרבן

פרשת אחרי מות || מכון המקדש

בפרשת אחרי מות מסופר על מות נדב ואביהו בהקריבם אש זרה. פרשה זו נקראת ביום הכיפורים, למרות שהמאורע המצער היה בראש חודש ניסן. חז"ל נדרשו לזה, מדוע מזכירים את מיתת בני אהרן ביום הכיפורים? אלא כדי ללמד שכשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת (מו"ק כח,א). 

↓ מאת: הרב אבי כהנא

המדרש מוסיף ואומר, שמיתת אהרן הכהן נסמכה לשבירת הלוחות, הדבר בא ללמד, שקשה לפני הקב"ה מיתת צדיקים כשבירת הלוחות (תנחומא אחרי מות י). יש להבין, מדוע מיתת הצדיקים מכפרת? ומדוע קשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות?

הרב דסלר זצ"ל אומר שבמחלוקת שיש בדברי אגדה, 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', שתי הדעות אמת, ואפילו משלימים זה את זה מכיוונים שונים, כך גם בנושא שלפנינו: צדיק העוסק בתורה ובמצוות במהותו הוא מחבר בין שמים ובין הארץ, מייצג את הקב"ה בעולם, ואך טבעי שהוא יהיה גם שופר מעם ישראל כלפי הקב"ה. הסתלקותו של הצדיק מהווה צער כפול, גם לבני הארץ וגם כלפי שמים. בני האדם מצטערים בכך שאותו איש אלהים שחי בתוכם הסתלק מאיתם, ובצער שנגרם ל'דרי מטה' הם מתעוררים לתשובה, ולכן מיתתו מכפרת. אך גם להקב"ה הדבר קשה: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" , הרי אותו צדיק היה בבחינת של לוחות הברית בתוך העולם הזה, הוא היה מביא את דבר ה' לעולם, וממילא הסתלקותו קשה גם כשבירת הלוחות. 

להבדיל אלף הבדלות, גם הקרבן מכפר. מצד אחד הקרבן הוא חליפתו ותמורתו של אותו מקריב, אשר מזדהה עם הקרבן (רמב"ן ויקרא א,ט), ומאידך גיסא, הבהמה ייצור של הבורא, שבסתם כך מראה שיש בורא לעולם. בהקרבת הקרבן, הבהמה עולה במדרגתה שהיא גורמת לאיש המקריב שיכריז שהוא מאמין בה' ובתורת משה.

יום שישי, 24 באפריל 2015

אחרי מות - וחי בהם

ותחזינה || גיליון 206 | ו' באייר תשע"ה | פרשת אחרי מות קדושים


מאת: יובל קופרמן


ימים של זיכרון

השבוע האחרון היה מלא, לפחות מבחינתי, בימי זיכרון. ימי אבל. פטירתו של מורנו ורבנו הרב אהרן ליכטנשטיין, שהלמה בנו בתחילת השבוע, הביאה אותי יחד עם אלפים להלווייתו. שורת המספידים, בניו, בנותיו ותלמידיו, דפקו על דלתות ליבי. באותו יום אחר הצהריים הלכתי לאזכרת השנה לפטירתו של בן יישובי, אסף סמואל, שנפטר בפסח שעבר ממחלת הסרטן, מותיר אחריו משפחה צעירה. באותו הלילה נעמדתי יחד עם כל בית ישראל בשעת הצפירה, מכבד את כל חללי צה"ל ונפגעי הטרור. זוכר את אלו אשר נתנו את חיינו כדי שנוכל להיות ובגלל שאנחנו פה. היום בבוקר, ג' באייר תש"ח, הסתובבתי בכפר עציון, המקום בו התרחש לפני 67 שנים בדיוק, הקרב האחרון, ההרואי והנואש, של מגני הגוש על ביתם, על מדינתם. את המילים הללו אני כותב בעיצומו של יום הזיכרון. עוד לא הפציע החיוך מלא ההלל והתודה של יום העצמאות. רוח השמחה עוד לא שורה, והעננים שמכסים את השמיים מבטאים מצב רוחו של העם.

השבת נקרא את פרשת אחרי מות, הפותחת בטון מלא זיכרון ואבל- "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא, טז א). ובצורה כמעט אירונית, דווקא בפרשה הזו, הנאמרת בצל מותם של נדב ואביהו, אנו מוצאים את אחד הפסוקים מלאי החיים והחיות בתורה כולה: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, אני ה'." (יח ה). זהו הפסוק ממנו אנו לומדים שאסור למות או לפגוע בחיים כדי לשמוראת מצוות התורה, שהרי גם החיים עצמם הם מצווה. זהו הפסוק המלמד אותנו על קדושת החיים. כיצד יכולה פרשה אחת להכיל את שתי הסתירות הללו?

לבחור בחיים

התורה תורת חיים היא, והבחירה ללכת בדרכיה ובאורחותיה הרי היא בחירה בחיים. אנו נזכרים בצו הבחירה הגדול, אותו קורא משה רבנו בנאומו האחרון לפני כניסת בני ישראל לארץ: "העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ- החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים- למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, יט ל). והרי בכל אחד ואחד מאתנו טבוע האינסטינקט הבסיסי לחיות, ואנו נלחמים בצורה לא מודעת בכל עת להמשיך ולהתקיים! מדוע צריכה התורה לצוות אותנו לבחור בחיים? לשם כך מגיע הפסוק שאחרי ומאיר את הבחירה בחיים בצורה אחרת- "לאהבה את ה' א-להיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך, לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב לתת להם" (לא) החיים הלא הם חיי הנצח, חייו של א-ל חי וקיים, התובע ממך לחיות את חיי השעה כחיי עולם- שהם חיי אמת, שהם חייך ואורך ימיך.

וצו זה איננו קל כלל וכלל, מפני שהמוות איננו רק ניתוק הנשמה מהגוף, פטירת האדם. המוות הוא החידלון, אשר לפתח רובץ בכל, מפתה אותנו להתייאש, להתעצב, לוותר, להיכנע. החיים הרי הם החיות, ההתלהבות, האש הפנימית. כאן אנו מגלים כי החיים הללו הם חיינו- טבענו ותנועות נפשנו, נטיותינו ורצונותינו. החיים הללו הם חיים אמתיים, ולא הכנעה תחת עול מעיק ומכביד. אלו חיים של חיות ושמחה, של אור. כל עוד נהיה חזקים ונבחר לחיות ולא להתייאש, לחיות ולא להתעצב, נוכל גם לבחור להקשיב ללבנו ולעצמיותנו, לקול ה' הלוחש אלינו מקרבנו.

מי הוא זה אשר ברא את המוות?

והנה המתח בין מוות לחיים מתגלה לעינינו במקום נוסף. בלילה, בו גוהר מעל ראשינו החושך ומעלים את אור התקווה מעינינו, אנו נגשים לתפילת ערבית, אשר במילותיה חתמו חכמינו ז"ל את צו החיים העמוק, הפנימי. מברכים אנו את אותו "א-ל חי וקיים תמיד" אשר "ימלוך עלינו לעולם ועד", ודכאון הלילה הופך לשמחה, מפני ש"נשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי הם חיינו ואורך ימינו". חז"ל מראים לנו כי דרך התורה ולימודה נוכל לגלות כי ה' הוא אשר מעריב ערבים, הוא מכבה את האור ונותן לילה את המקום לשלוט.

הלוא הוא זה אשר אמר לנו שהוא "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע- אני ה' עשה כל אלה!" (ישעיה, מה ז). והידיעה כי ה' הוא בורא הרע, אף שאיננה ממיסה את תחושת הרוע, הרי היא גורמת לנו להבין שיש מנהיג לבירה, ושהרע איננו אלא גילוי מסויים של הטוב הא-להי האינסופי. מתוך הבנה זו אנו רואים כי הנצחיות של מלכות ה'- "לעולם ועד", מתלכדת עם שמחתנו בדברי התורה ובמצוות "לעולם ועד", ובכך אנו מבינים שלולי ה' ותורתו היינו אובדים בעונינו ובמוות המייאש המקיף אותנו. אך תורת ה' משעשעת נפשנו ומנחמת אותנו, מחזקת את לבנו ונותנת משמעות לסבל שאנו סובלים. באותה נימה מהדהדת באוזנינו שאלתו של "הבן שאינו יודע לשאול", ר' לוי יצחק מברדיטשב, שקרא לפני ריבונו של עולם: "הדברים שמתרחשים עתה- מה כוונתם אלי? מה הם דורשים ממני? מה אתה, ריבונו של עולם, מודיע לי בזה? אין רצוני לידע מפני מה אני סובל, אלא אם אני סובל למען שמך!" (אור הגנוז 204), ועצם השאלה הרי היא כופלת בתוכה את התשובה- כן! סובל אני לשם ה', מפני שה' הוא אשר גלגל עלי את הרעה והוא אשר ציווה אותי לבחור בטובה ובחיים! ובבחירתי בחיים, על אף המוות הנמצא מכל עברי, הריני מקיים את צו ה' ומתגבר על הניסיונות שהציב ה' על פתחי.

עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות

תפילת ערבית זו, תפילת האור בלב החושך הקודר והמייאש, הרי היא עבודת ה' אדירה, ועליה אמר דוד המלך: "שיר המעלות. הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" (תהילים, קלד א). בלילה, כאשר בית המקדש נסגר ואסור לבצע שום עבודה, נותרים מתי מעט ונושאים תפילת ברכה ושבח לבוראם. תפילת השבח הזו היא תפילתם של אלו אשר לא עזבו את בית ה' ברדת הערב, וגם כאשר המוות והייאוש ניצב לפתחם הם בחרו בחיים ובצו ה', ונותרו בביתו חרף הסתירה והניגוד, חרף המצוקה. דווקא אנשים אלו ראויים להיקרא עבדי ה', אשר עובדים אותו בכל ליבם ואינם נכנעים לרוחות חולשה וייאוש, לקור החודר של הלילה. ולילם של אלה פתאום משתנה, והנה "לילה כיום יאיר- כחשיכה כאורה!" (קלט יב), וה' אשר העריב את הערב והיליל את הלילה- מתגלה בהוד החושך הנורא, בתפארת הלילה שלפתע מפיקה אור נעים.

אחרי מוות- החיים!

ופתאום אנו מבינים כיצד יכולה פרשתנו לשאת בתוכה את הניגודים- את זיכרון המוות ושמחת החיים, את תוגת האבל וגיל החיות, שכן הפרשה הזו גם כופלת בתוכה את היום הקדוש, מראה לנו את יום הכיפור, יום התשובה המאפשרת את המשך החיים. היא מראה לנו את עבודת הכפרה של בית ה' בימים, המכוונת אותנו לעבודת הכפרה בבית ה' בלילות. היא מראה לנו כיצד לבחור בחיים, במחילה ובסליחה. היא גם מראה לנו את האיסור לאכול דם, "כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא, יז יא). הדם, נוזל החיים, איננו יכול להיות למאכל או לביזיון, מפני שבו טמון סוד החיים והחיות, ועל כן גם טמון בו סוד הכפרה והתשובה. וגם סוף הפרשה, הנוגע בגילוי העריות וחטאי המיניות הפסולה, אינם אלא מכוונים אותנו אל המיניות המותרת, להתקדש במה שמותר לנו, לראות חיים וחיות עם האישה או האיש אשר נבחר. הפרשה שנאמרה בצל מות בני אהרן באה להוסיף חיים ולהראות לנו שמי שאמר לחושך להחשיך הוא גם זה שאמר לנו לא להיבהל מהקדרות אלא להוסיף ולשמוח, להוסיף ולבטוח בו, בתורתו ובאורו, שיהיה עמנו גם כשנלך בגיא צלמוות.

בזכירה סוד הגאולה

וכל זאת מלמדים אותנו המתים, אשר בשבוע זה עמדנו לזכרם. מצווים הם אותנו לחיות, וגם כיצד לחיות- חיים שיש בהם חיות, חיים שיש בהם שמחה ואור, תקווה והתלהבות. חיים שמלאים בתורת חיים ובא-להים חיים. נקודת הזמן המתגלה ביום הזיכרון (הלאומי, ובה במידה הפרטי של כל אדם או משפחה, ה"יארצייט") נותנת לנו פרספקטיבה חדשה על החיים שלאחריה, על המשך השגרה וההתנהלות הנורמטיבית, שהופכת לפתע שמיוחדת ושונה, ללא נורמלית, מפני שכעת היא מגשימה את צו החיים של המתים, את זיכרון הנפטרים הצופן בתוכו את האפשרות לתשועה ולפדות, או כפי שאמר הבעל שם טוב: "בזכירה סוד הגאולה".

פרשת המקדש: להבין את שלבי הגאולה

פרשיות השבוע ויום העצמאות || הפרדת הטוב מהרע בדרכך לגאולה

מה מסתתר ברצף הפרשיות הראשונות של חומש ויקרא? 

איך הקמת מדינת ישראל מתקנת את חטא אדם הראשון?

מאת: שמואל בן חמו

קשה להבין את רצף הפרשיות של תחילת ספר ויקרא. פרשת ויקרא ופרשת צו עוסקות בדיני הקרבנות וסדר הקרבתם. בסוף פרשת צו מתואר איך הכוהנים במשך שבעה ימים לא יצאו מפתח אוהל מועד כדי להתקדש ולהתכונן לקראת יום חנוכת המשכן. כמו שכתוב: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים--עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: (ויקרא ח,לג).

וביום השמיני למילואים, מגיעים ליום הגדול של חנוכת המשכן בתחילת פרשת שמיני.

דווקא ביום המיוחד הזה מתרחש אסון כבד ושני בני אהרון, נדב ואביהוא נשרפים בזמן הקטרת קטורת ללא ציווי מהקב"ה. כמו שכתוב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה' (ויקרא י,ב).

לאחר האירוע הטראגי הזה, התורה מצווה אותנו על הבהמות המותרות והאסורות לאכילה, דיני טומאת לידה של יולדת, דיני נגעים למצורע וטומאת זיבה לאיש ולאישה.

בפרשת אחרי מות, חוזרים להמשך הסיפור של מות נדב ואביהוא והתורה מזהירה את הכוהנים במטרה למנוע הישנות מקרה דומה בעתיד. כמו שכתוב:וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת... (ויקרא טז,ב).

למעשה התורה מוסרת לנו את סדר העבודה המאפשר את הכניסה לקודש הקדשים ללא פגע.

קשה להבין למה התורה הפרידה בין מות בני אהרון ובין תיקון החטא עם נושאים שלכאורה אינם קשורים כמו: המאכלות האסורים ודיני טומאה וטהרה שונים.

ננסה להבין את המשמעות של רצף הפרשיות בעזרת פירוש הרב חיים כהן- החלבן בספרו על חומש ויקרא, דפים שנז-שפב.

ראשית נחזור אחורה בזמן כאשר אדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת. לפני החטא אדם הראשון חי בגן עדן במציאות של רוחניות בלבד ללא יצר הרע. ראה רבני בחיי: "ובעבור שהאדם היה מתחלה כולו שכלי ....שעדיין לא נולד יצר הרע שהיה בו שהרי כולו שכלי בלא יצר הרע" (בראשית ג,ו).

אדם הראשון לא נמשך לאחר הרע, כאשר היתה הפרדה מלאה בין הטוב ובין הרע.

עץ הדעת מכיל את הטוב ואת הרע, ומחדש לעולם את המושג של בחירה חופשית. למעשה, אחרי חטא האכילה מעץ הדעת, הרע והטוב התערבבו. ניתן ללמוד את זה מתוך המילים של הפסוק וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: (בראשית ב,ט), כאשר הטוב והרע סמוכים ומופרדים על ידי ו' החיבור.

המדרש ילקוט ראובני אומר את זה בצורה מפורשת: "אלו לא חטא אדם היו כל כוחות הטומאה מסייעים לאדם והיו משרתים עושי רצונו. אבל אחר שחטא אדם צוה הקב"ה שלא לערבב כוחות הטומאה ולהוסיף כח שלהם וצוה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו " (בראשית עמ' מב).

לאחר חטא אדם הראשון וגירושו מגן עדן, נוצרה מציאות חדשה של טומאה מעורבבת עם הקדושה. כדי לתקן את החטא, עלינו להפריד בין כוחות הרע לבין הטוב.

תיקון החטא מקרב אותנו להקב"ה. זאת מהות הקורבנות ובית המקדש. הקורבנות עוזרים לנו להתקרב להקב"ה ובית המקדש הינו מקום ייחודי שהשכינה שולטת בו ואינה משאירה מקום לטומאה.

עכשיו נחזור לבני אהרון, נדב ואביהוא. כאשר הם הקריבו אש זרה בזמן חנוכת המשכן, הם חשבו שהגוף החומרי שלהם התקדש והגיעו למדרגה רוחנית שלפני חטא אדם הראשון. מתוך כך, הם חשבו שהם ראויים להקריב את עצמם על גבי המזבח. הקב"ה לא קיבל אותם בתור קורבן ומכנה אותם "אש זרה". כי עדיין יש מקום לזכך את הגוף הגשמי של האדם, שאינו ראוי לעלות על המזבח.

ראה השל"ה הקדוש: ".... אלא הם עצמם קרבו, והאש זרה הוא בעודם בגופם בחומרם, על כן נדבקה נשמתם למעלה, ואז נתחנך המשכן שלמעל...." (השל"ה הקדוש מסכת תענית, דרוש הספד מיתת הצדיקים).

עכשיו אנחנו יכולים להבין למה הפרשיות של מאכלות אסורים ודיני טומאה וטהרה מפרידות בין מות בני אהרון ובין כניסה לקודש הקדשים ביום כיפור.

למעשה, פרשיות אלה קשורות לתיקון חטא אדם הראשון וכתוצאה מכך גם של נדב ואביהוא. נושא המאכלות האסורים בא להורות לנו איך לקדש ולזכך את הגוף ולהתרחק ממאכלים המטמאים אותו. כשמתרחקים מהבהמות הטמאות מגבירים את הקדושה בתוכנו ובעולם כולו וכך מתקנים את חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע של אדם הראשון.

טומאת היולדת באה לתקן את קללת חוה בזמן הלידה: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים (בראשית ג,טז).

דיני הצרעת-הבאה בגלל לשון הרע, מתקנים את חטא הלשון הרע של הנחש. יחד עם זאת, התורה מפרידה בין נגע טהור לבין נגע טמא כדי להפריד בין הטוב והרע.

דם נידה ודם זיבה באים לתקן את קללת המוות שבאה לעולם לאחר החטא.

אנחנו רואים שכל הנושאים המפרידים בין מות בני אהרון ובין סדר עבודת יום כיפור באים לתקן את חטא אדם הראשון, בהפרדת הטוב מן הרע שהתערבבו לאחר החטא. עכשיו הבנו את משמעות רצף הפרשיות.

נראה לומר שפרשיות אלה שחלות תמיד בתקופת יום העצמאות רומזות לנו על תהליך הגאולה, המשלים את תיקון חטא אדם הראשון.

שלב הראשון הוא עליית היהודים לארץ ישראל ועזיבת הארצות הטמאות המסמנת את סיום הגלות והיפרדות מהגויים.

שלב הבא הינו ביטול שלטון אומות העולם על ישראל והכרזת העצמאות שהובילה להקמת מדינת ישראל.

שלב נוסף הינו שחרור חלקים נרחבים של ארץ ישראל ובמיוחד את המקומות הקדושים כמו: חברון, שכם, ירושלים והר הבית. גם כאן אנחנו מנצחים את כוחות הטומאה ומבטלים את שלטון הגויים על המקומות הקדושים כדי להגביר את הקדושה במקומות האלה.

כרגע אנחנו נמצאים בעיצומו של תיקון נוסף והוא ביטול השפעת הערב-רב על עם ישראל. מהות הערב-רב הינו לערבב ולבלבל אותנו כדי לעכב את הגאולה ולחזק את כוחות הטומאה. שורש המילה "ערב-רב" בא מלשון ערבוב, הרומז לערבוב הטוב והרע שנגרם מחטא אדם הראשון.

הערב-רב מנסה לחלק את הארץ, למנוע התיישבות יהודית ולתת אחיזה לאומות העולם בארץ הקדושה. הם גם מנסים לטשטש את הזהות היהודית הקדושה הרחוקה שנות אור מזו של הגויים. ברוך ה', אנחנו זוכים לראות בשנים האחרונות איך כל המושחתים מתגלים ונענשים ואיך השמאל הקיצוני מאבד אט אט את השפעתו על האליטה השלטונית, משפטית וכלכלית.

נראה לומר, שאנחנו קרובים לשלב האחרון לקראת התגלות משיח בן דוד, שהינו ביטול השפעת אומות העולם על ישראל, הרחקת הגויים היושבים בתוכנו ובנין בית המקדש השלישי בהר הבית.

לאחר מכן נוכל להיכנס לקודש הקדשים ולתקן באופן סופי את חטא אדם הראשון. כך נשלים את תיקון החטא ונפריד באופן מוחלט בין הטוב ובין הרע.

לסיכום, נראה לומר שמתוך סדר הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא אנחנו לומדים על שלבי הגאולה. הרחקת הטומאה וכוחות הרע מישראל מובילה לגאולה השלמה ותיקון חטא אדם הראשון. ולבסוף נוכל להיכנס בשמחה לקודש הקדשים בבית המקדש השלשי בב"א.



הגיליון מוקדש לרפואתה השלמה של משה בן איבון פתחון

יום שישי, 11 באפריל 2014

לפרשת אחרי מות: דם תחת דם




גיליון 157 | י”ב ניסן תשע”ד | פרשת אחרי מות- שבת הגדול
דם תחת דם
האדום האדום הזה
אם תדמיינו לרגע את המזבח אני מתאר לעצמי שתיראו ריבוע אבן שיש לבנה, זוהרת ונקייה, אשר על ראשה יוקדת מדורת אש מדהימה. אך אם נתבונן בעיניים ראליסטיות יותר, ונזכר כי בכל יום נשפכו על המזבח ליטרים של דם, תתקבל תמונה מזעזעת של מבנה אבן מלוכלך בצבע אדום כהה ודהוי, דם הקרבנות שהוזה עליו. מדוע הדם הוא חלק מהקרבת הקרבן? למה השימוש בדם, שאני מתאר לעצמי שגורם לרובנו חלחלה וזעזוע, הוא הקריטי ביותר עד שההלכה פוסקת שהיא המלאכה אשר מכפרת על החטא? מדוע רק הכהנים רשאים לעסוק בעבודות הדם, בניגוד לשחיטה, למשל, אשר מותרת גם ליהודים שאינן כהנים?
בפרשתנו אנו מוצאים קטע שלם הנוגע בעיניים שונים מסביב לדם, כאשר המוקד הוא הקדושה המבעיתה הטמונה בדם ואיסור שתייתו. ״ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם, ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא - בנפש יכפר. על כן אמרתי לבני ישראל: כל נפש מכם לא תאכל דם, והגר הגר בתוככם לא יאכל דם״ (ויקרא, יז י –יב). אם נשים לב, המוקד של הפרשיה הקצרה הזו, שנמצאת בליבו של הקטע העוסק בענייני הדם, הוא המילה ״נפש״. בניגוד לשאר חייבי הכריתות שבפרשיה, כאן הקב״ה נותן פניו ספציפית אל הנפש ודווקא היא נענשת בכרת. כמו כן, לאחר סיום הציווי על איסור שתיית דם התורה מדקדקת ואומרת כי האיסור חל דווקא על ״כל נפש מכם״, ולא רק על ״איש ואיש מבני ישראל״. ובצורה המפורשת ביותר, במוקד הפרשיה, כאשר התורה נוגעת בקשר בין הנפש לדם ובסיבה לאיסור שתיית הדם ומצוות הכפרה הטמונה בו.
הדם הוא הנפש
על מנת לעמוד על עומק הפרשיה נעמוד תחילה על טעם איסור שתיית דם. על פי תורת הסוד מקור האיסור הוא בעבודה שבדם מצויה הנפש הבהמית, דהיינו - היצרים הנמוכים והחייתיים שבאדם. כאשר האדם שותה את הדם הוא כביכול נותן לבהמיות הזו להשתלט עליו, ובלאו הכי לנפשו שלו אין עד מקום והיא נכרתת (להרחבה עיינו בפירוש הרמב״ן לפסוק זה). תורת הסוד מציגה בצורה עמוקה את העובדה הפשוטה שאדם ששותה דם עושה מעשה חייתי ומזעזע, אשר אין צורך בנימוקים כדי להסביר מדוע מי ששותה דם חיות הוא עצמו הופך לחיה.
וכאן אנו רואים כיצד התורה מגלה לנו סוד עמוק - בדם מצויה הנפש. אם נעמוד על טבעו של הדם וטבעה של הנפש נראה כי שניהם נוגעים בעצם החיים - ״ויאמר א-להים: תוצא הארץ נפש חיה למינה״ (בראשית, א כד). הדם הוא נוזל החיים ודרכו זורמים כוחות החיים בגוף. כך גם הנפש היא מקור החיות של הגוף, ובלעדיה הוא קליפת בשר ריקה. אכילה בשר חיה עם דמה מבטא כי האדם אוכל את עצם החיה; אך אכילת הבשר ללא הדם מראה כי האדם לא מעוניין באכילת החיה עצמה. על כן מצווה התורה עלינו לשפוך את דם החיות, על מנת להראות מעל לכל ספק כי לא את החיה עצמה אנו אוכלים אלא את בשרה בלבד, בעוד שבעצם חיותה אסור לנו לגעת.
דם תחת דם
אך בעת הקרבת קרבן אנו רואים שלדם מצוי ייעוד גבוה ונעלה יותר - לשמש כמכפר על החטא. כדי לעמוד על עמקות ייעוד זה עלינו להתבונן בפסוק שעומד, תרתי משמע, בלב הפרשה: "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא - בנפש יכפר" . מה התורה בעצם אומרת בפסוק זה?

ראשית - נפש הבשר (=בעל החיים) טמונה בדם, כפי שהסברנו מקודם. פסוק נוסף, הפעם מספר דברים, מחדד את ההבנה הזו ואומר: "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (יב כג). כעת ה ’ אומר לנו כי הוא נתן לנו את הדם על המזבח, כדי לכפר על נפשותינו, דהיינו - האפשרות לזרוק את הדם על המזבח, אשר ניתנה לנו מאת הקב”ה, היא המפתח לכפרת הנפש. וכאן אנו מגיעים לשיא הפרשייה, לסיבה אשר בגינה לדם יש משמעות כל כך עמוקה ומיוחדת: "כי הדם הוא - בנפש יכפר" . הדם, מעצם היותו נוזל החיים, משותף לכל ייצור חי, כפי שמתטבאת הגמרא בצורה ישירה ומדהימה: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" (=מדוע אתה חושב שדמך אדום יותר? אולי הדם של האחר אדום יותר!) (יומא, פב ע"ב). דווקא הזהות, לפחות במראה, של דם כל היצורים, יכול להביא את האדם לראות בדם החיה המוזה על המזבח תחליף של דמו שלו, כפי שכתב הרמב”ן: "ויזרוק הדם על המזבח- כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו... לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו" (רמב"ן, ויקרא א ט).