י"ז בתמוז: על התלישות

תמונות הפיגומים על אבן השתייה לא היו מתאפשרות
 לו הציבור היהודי היה מגלה עניין בהר הבית (צילום: רויטרס)

מאת: נדב שגאי / ישראל היום 

 

בקיץ 1944, ארבע שנים לפני קום המדינה, פירסם ברל כצנלסון ב"דבר" את מאמרו המיתולוגי "חורבן ותלישות". ברל, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, הזדעזע כאשר שמע כי דווקא בעיצומו של יום ט' באב יצאו חניכי תנועת הנוער "מחנות העולים" למחנה קיץ וכתב בדם ליבו: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות... ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, ומחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש". 

היום, צום י"ז בתמוז, המציין את המועד שבו הובקעה חומת ירושלים שלושה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני בט' באב, לא נמצא בשורה הראשונה של הנהגת המדינה, לא הפוליטית ולא הדתית, אף לא אחד שיגיב בדרך דומה על סידרת צילומים מטלטלת שפורסמה לפני כשבוע ותיעדה את הנעשה בתוך הר הבית. בתמונות (שפורסמו בעיתון "מקור ראשון", ושדיווח מקביל עליהן פורסם גם ב"ישראל השבוע") נראית מערכת של פיגומים, שרגליה קבועות ומונחות על גבי אבן השתייה במרכזה של כיפת הסלע, וראשה מטפס אל עבר פנים כיפת הזהב, שהמוסלמים משפצים בחודשים האחרונים. 

 

תמונה אחת ששווה אלף מילים: פיגומי ברזל על אבן השתייה! האבן שממנה, על פי המסורת היהודית, הושתת העולם, מקומו המשוער של קודש הקודשים! משכנו של ארון הברית! שוו בנפשכם תמונה דומה על אבן הכעבה במכה, או אפילו על אבן המשיחה בכנסיית הקבר בירושלים. איזו מהומת אלוקים היתה פורצת. אך יותר משהתמונות מהר הבית מכאיבות, מכאיבה הדממה שבה התקבל פרסומן, והשקט הזה, חייבים להודות בצער, הוא סימפטומטי: 

 

45 שנה אחרי שחרור ירושלים והר הבית, הציבור היהודי ברובו מנותק מההר, ומה שרחוק מהעין רחוק מהלב. היהודים התרגלו לתחליף לכותל המערבי. אחרי שהממשלה ורוב פוסקי ההלכה (זו מסיבות מדיניות ואלה מסיבות הלכתיות) אסרו על תפילת יהודים בהר, הכותל - אשר כל קדושתו נובעת מהר הבית שעליו הוא נסמך - הפך לעיקר. 

 

זה שיבוש ובריחה אך בעיקר, כפי שהגדיר זאת ברל, תלישות. לא חייבים להתפלל בהר הבית, אפשר להסתפק בביקורים בו, אבל גם אלה, ככל שהדברים אמורים בציבור היהודי, הפכו לנדירים ולמצומצמים. לא רק המשטרה, שמגבילה מאוד את שעות הביקור של היהודים בהר ואת מספרם, אשמה בכך. הציבור היהודי, הדתי והחילוני, מדיר את רגליו מהר הבית, ובמציאות שכזאת הופכים גם עברו ועתיקותיו שם לחלק ממדיניות המקח והממכר; התן וקח; המקל והגזר, שהמשטרה מפעילה מול הוואקף בהר הבית.

עם כל הכבוד לכותל המערבי ולמערת המכפלה ולקבר רחל, שכבודם במקומם מונח, אתר המורשת היהודי מספר אחת בארץ הוא הר הבית, ובאתר הזה, למרבית הצער, היהודים מתנהגים מאז 1967 כנוכחים נפקדים.

הרבי מקוצק היכה פעם על חטא בבכי לפני חסידיו. הוא סיפר להם כיצד יוהרה השתלטה עליו, ובהיותו ילד בן 10 - לאחר שבית משפחתו עלה באש וכל רכושה אבד - ניחם את אמו הדומעת והבטיח לה, שכאשר יגדל, יכתוב מגילת יוחסין חדשה, שתתחיל בו, במקום זו שכילתה האש. רבים מתייחסים להר הבית כדרך שבה התייחס מנחם מנדל הקטן (לימים הרבי מקוצק) למגילת היוחסין של משפחתו, וסבורים כי אפשר לדלג על הר הבית ולכתוב מחדש את מגילת היוחסין של העם היהודי בלעדיו. טעות בידם.

תמונת הפיגומים על אבן השתייה ותמונות עצובות נוספות שהגיעו מההר בשנים האחרונות לא היו מתאפשרות לו הציבור היהודי היה מגלה עניין בהר הבית, לא כפרובוקציה או כהפגנה, אלא כפרויקט שורשים אמיתי באמצעות סיורי תודעה, לימוד ועיון עם מפות וספרי היסטוריה, בליווי ארכיאולוגים והיסטוריונים ורבנים ומפקדים ומחנכים ואנשי אקדמיה; סיורי שורשים שתכליתם להזכיר לנו היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים.

לכתבה המקורית: