להלן מאמר שפורסם השבת בעיתון מקור ראשון.
בגלל חשיבותו הבאנו אותו כאן כלשונו.
אכן – הר הבית / משה פייגלין
השואפים לבית מקדש על הר הבית אינם מיעוט מבוטל, אלא מייצגים את רוב העם. הנהגת יש"ע הנוכחית אינה באמת קשובה לציבור, אלא דבקה בשיטה הישנה של 'עוד דונם ועוד עז'
במאמרו 'המשיחיות שהחליפה את גוש אמונים' מצליח תומר פרסיקו לגעת בכמה נקודות מחלוקת יסודיות בחשיבה האמונית. זהו מבוא לבירור רעיוני שטרם נעשה, ובכך חשיבותו.
נקודת המוצא של תומר היא מאמר שפרסמתי לאחרונה תחת הכותרת: 'מן הגבעות אל ההר'. במאמר טענתי כי תמה עונת התגנבות היחידים אל הגבעות מתוך טיעונים ביטחוניים, והגיעה עת אמירת האמת – שמובילה אותנו אל הר הבית. עוד טענתי כי ההיסטוריה היהודית מתקדמת באופן אבולוציוני – אבל לא רק. אחת לזמן מתרחשת קפיצה רבולוציונית, שבדרך כלל רוב מנהיגי הדור וחכמיו אינם מזהים אותה. הכשל בזיהוי המפנים ההיסטוריים הללו מוביל תמיד לאסון – מכשל המרגלים על סף הכניסה לארץ ועד הכשל הלאומי בשנות העשרים, כשהאימפריה הבריטית פרשה בפני העם היהודי שטיח אדום והזמינה אותו לשוב למולדתו ולהקים בה את ביתו הלאומי.
מעצם איזכור הר הבית והערגה להקריב קרבן פסח, מסיק פרסיקו כי מדובר בקו חדש בחשיבה האמונית: "אצל פייגלין כבר לא מדובר בכלל ישראל אלא במיעוט". כמייצג יישומה של הדרך הישנה והטובה מביא תומר את זאב חבר, שבכנס ההזדהות עמו חזר על אמונתו כי "אל לנו לצעוד יותר משני צעדים לפני עם ישראל".
ההנחה האקסיומטית שעומדת בבסיס התזה היא שהשאיפה לבנין בית המקדש היא נחלתו של מיעוט שבמיעוט. "מה שמעניין במאמרו (של פייגלין) הוא העובדה שהוא מודע לחלוטין שרוב הציבור הדתי – קל וחומר רוב העם – כלל לא חושב כמוהו", מסביר פרסיקו.
על אף שברור שאם חלקים ניכרים בציבור היו חפצים בהקמת המקדש השלישי כל הבסיס התיאורטי למאמר היה מתפוגג, לא טרח פרסיקו לנסות לבסס את טענתו. חיפוש קל ופשוט מעלה כמה וכמה סקרים שלאורך תקופה ארוכה מציגים תמונה שונה בתכלית מזו שמניח תומר.
לפני שלוש שנים, לקראת תשעה באב, פרסמה עמותת 'גשר' סקר שבוצע באמצעות מכון המחקר 'פאנלס' בקרב 516 נדגמים, וממנו עלה כי 64% מהישראלים רוצים בית מקדש. מתוכם 33% אמרו כי הם "מאוד רוצים" ו-31% אמרו שהם "די רוצים". לעומתם השיבו 36% בשלילה – 31% "לא כל כך" ו-5% "בכלל לא". פילוח להגדרות דתיות מלמד כי לא רק החרדים והדתיים מצפים לבניין הבית (100% ו-97%, בהתאמה), אלא גם הציבור המסורתי – 91% (!) ורבים מהחילונים – 47%.
לפני שנתיים בחן ערוץ הכנסת את אותה שאלה (אמנם לא בצורה מקצועית, באמצעות סקר אינטרנטי בלבד). 49% מהמשיבים ענו כי הם מעוניינים בבניית בית המקדש.
נתונים אלו משמיטים לחלוטין את נקודת המוצא של המאמר, שכן אם רוב האוכלוסייה רוצה מקדש, הכמיהה לבניינו אינה מייצגת "מיעוט שבמיעוט" אלא את מאווייו הפנימיים והחיצוניים של רוב הציבור.
העם רוצה
אי אפשר לבוא בטענות לתומר. גם אצלי גרמו הסקרים הללו להשתאות, גם אם לא להפתעה. כל פעילותי הציבורית מ'זו ארצנו' ועד המשכה הטבעי ב'מנהיגות יהודית' יצאה תמיד מנקודת מוצא הפוכה לחלוטין מטענתו של תומר, שבנויה על אמון בסיסי ועמוק ברצונו הטבעי של הציבור.
כשהרצון מתגבר על ההפחדות ובא לידי ביטוי בגלוי בסקרים, העניין לא מפתיע אותי ובכל זאת מעורר השתאות. תחושה דומה חשתי לפני כחמישה חודשים כאשר כשליש מחברי הליכוד – רובם אינם מתפקדי 'מנהיגות יהודית' – העדיפו את האלטרנטיבה האמונית ובחרו בי לראשות מפלגת השלטון.
הטעות בהנחת היסוד אולי נסלחת, אולם קשה להבין כיצד לא ראה פרסיקו את הסתירה בין האישים שבחר כמייצגי שתי הגישות לבין אופי פעילותם.
על פי תיאוריית פרסיקו הייתי אמור לפעול כאיש צללים, להתנתק לחלוטין מהציבור הרחב, לברוח כל העת מחשיפה תקשורתית, להימנע מלנסות להעמיד את רעיונותיי לבחירת הציבור ולפעול אך ורק במישורים שלציבור אין כלל גישה אליהם. זמביש, לעומתי, צריך היה לפעול הפוך. מי שלא מתנתק מן הציבור אמור לעמוד עמו בקשר מתמיד, להופיע בפניו, לשכנעו, להתמודד על אמונו וכדומה.
אין זה סוד שהמציאות הפוכה לחלוטין – מיום היותי לאיש ציבור ועד היום, כל שעשיתי הוא דיאלוג בלתי פוסק, גלוי וכן לחלוטין עם הציבור הרחב, ניסיון להגיע אליו, לדבר אל לבו, לזכות באמונו. יש לי הערכה רבה לזאב חבר ופועלו, אולם מי מהקוראים (שלא לדבר על כלל הציבור) פגש, שמע או ראה את זמביש, או נתבקש לבחור בו אי פעם?
קטונתי מאוד מן ההשוואה שעורך פרסיקו בהמשך מאמרו ביני לבין יהודה עציון, ענק שבענקים לעומתי, אולם דווקא בעניין זה, של החיבור והאמון בעם ישראל, מצביעה דרכנו על שוני. מי שמקים מחתרת אינו מאמין ביכולתו לשכנע את הציבור. לעומת זאת מי שמכריז על מרי אזרחי חייב להאמין בכך – ואם הוא מצליח להוציא רבבות למרי שכזה, אמונתו מתבררת כנכונה. באופן פרדוקסלי, דווקא לעניין זה קיימת קרבה גדולה יותר בין זמביש ליהודה עציון מאשר ביני לבין יהודה.
פרסיקו לא נתן לעובדות לקלקל לו את התיאוריה, אולם בכל זאת אני רואה במאמרו חשיבות רבה, משום שהמאמר זיהה נכונה שיש כאן שתי מגמות בתפיסת הליך גאולתו של עם ישראל. שתי התפיסות הללו הן יסוד המחלוקת העכשווית סביב התנהלות מנהיגות יש"ע בעניין גבעת האולפנה ויסוד המחלוקת סביב התנהלות הציבור האמוני בכלל. כשלא מבינים את היסוד הזה, הופכת המחלוקת לאישית – וחבל.
להתחבר למציאות
הגישה האחת הנה גישה דטרמיניסטית, שטוענת שהגענו לשלב ההיסטורי שבו הרכבת נוסעת בכל מקרה אל יעדה וכל שעלינו לעשות הוא להטעינה בכמה שיותר מצוות, התנחלויות ומעשים טובים. חתירה לעמדת נהג הקטר מיותרת ואף מזיקה. גם אם מדי פעם נשמט המטען מן הקרונות (התנתקות, אולפנה וכדומה) אין בכך ממש, כל שצריך הוא להוסיף מטען במקומו וסוף הגאולה לבוא.
הגישה האחרת אומרת שסוף הגאולה אמנם לבוא, אולם יש קפיצות ושינויים בדרך. בעבר כיוון הנהג את הרכבת לכיוון כללי דומה לכיוון גאולת ישראל (מפלגת העבודה הקימה את נווה דקלים), אולם כיום, למרות שהנוסעים בלבם פנימה עודם חפצים בגאולה, מוביל הנהג את הרכבת לכיוון מסוכן – לעתים הפוך. לכן חייבים לאחוז בהגאי הקטר, שאם לא כן ניאלץ לעבור אסונות קשים דוגמת אלו שעברנו בכל פעם שבה עמדנו בפני מרחב חדש בדרך לגאולתנו – והתכחשנו אליו. דווקא ההתקדמות בתהליך הגאולה היא שמביאה אותנו אל אותם מרחבים חדשים שמצריכים דילוג ונטילת יוזמה. כשלא עושים זאת – מתים במדבר וממתינים עוד 40 שנה.
מה שהצית את דמיונו של תומר היה טענתי על אודות קפיצות שכאלה, או, נכון יותר, תפניות תודעתיות בהליך הגאולה, ועל ההכרח להבחין בהן ולדעת להתאים את עצמך ולהתנהל אחרת כשאתה בתוכן. לא להילחם את המלחמה הקודמת, אלא את זו הנוכחית.
"לרבים נדמה כי משזכינו לשוב לארצנו ולהקים מדינה תמו השלבים בסולם התודעה", כתבתי, "יחסם לכל ענייני הר הבית והמקדש זהה לחלוטין ליחס יהדות הגולה אל ארץ ישראל. כלומר, שמירת המצב הסטטי והתכחשות לקריאת המציאות להתקדם".
בעקבות קריאת הדברים הפנה אותי חברי מוטי קרפל לדברי הרב קוק זצ"ל:
רק למשוגע יוכל להחשב האיש אשר יציב גבולים לאמר: רק בצעדים מדודים כאלה, שבאו לפנינו בחזיון של הרגלנו הקטן, מגיעות הנן המגמות הנצחיות לתכליתן… ואין שום מעצור לא לדרך ההתפתחות ולא לדרך הדליגה, שאנו חשים את האחרונה ביותר במרחב הרוח, ובסדרי החיים, בפרט בזמנים של תסיסה והרת עולם. ושפלה מאד תהיה בעינינו… אותה הגזירה האקסיומית האומרת שאין דילוג במציאות (עקבי הצאן, עבודת א-להים, עמ' קנג-קנד).
מבלי משים נתליתי באילנות גבוהים מאוד. זהו, אם כן, ההבדל האמיתי בין שתי הגישות. לא מידת האמון והחיבור לכלל ישראל, אלא הבנת המציאות החדשה והנכונות ליטול אחריות. שתי הגישות מבטאות אמוניות כנה, אולם הגישה שאינה מתיימרת להנהיג חייבת לשאוב בסופו של יום את הלגיטימציה שלה מתוך השלטון והממסד הקיימים.
כשאלה מפנים עורף לנתיב גאולת ישראל, חייבת הגישה הזו להתכחש לכך ("מצב ההתיישבות מעולם לא היה טוב יותר", דני דיין). תמיד יטענו שפינוי סיני היה תקלה, גוש קטיף פנצ'ר, ובאולפנה בכלל ניצחנו… העובדה שהיישוב היחיד הנבנה כיום ביש"ע הוא העיר רוואבי, שהקו הירוק תוחַם בגדר בינלאומית, שבדרך לעבודה עלינו לעבור מעברי גבול, שהרכבת מתל אביב לירושלים נחצבת בעשרות קילומטרים של מנהרה ובלבד שלא תיסע מעל פני השטח בנתיבה הטבעי סמוך לציר 443 – ובכלל, העובדה שיש"ע לא מופיעה יותר בשום תוכנית מתאר ולמעשה ממתינות כל הממשלות לשעת הכושר להיפטר ממנה – לא עושה רושם על הממסד הסרוג שאוחז בגישת הגאולה הדטרמיניסטית. גם החורבן הבא יטופל על פי נוהל כפר מימון והאולפנה, שכן אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. מי שאינו מתיימר להנהיג שואב את הלגיטימציה שלו מההנהגה הקיימת, ואינו יכול באמת להיאבק בה.
זה לא הפנצ'ר
כשתמה הלגיטימיות הציונית למפעל ההתנחלות – תמו ימי סבסטיה והחלו ימי זמביש. כאן 'לגנוב' כמה בתים, שם להשיג אישור. האיש הוא וירטואוז אמיתי וזכויותיו גדולות ורבות, אך באופן פרדוקסלי, דווקא הוא זה שמבטא יותר מכול את אותו שינוי תודעתי שעליו דיברתי. אם היו לנו כיום אלון וגלילי, זמביש היה מקים עוד אלוני מורה. אבל היחידים שמקימים נקודות חדשות כיום הם אלו שהשתחררו מן הצורך בלגיטימיות הממסדית, אנשי הגבעות (לא תמיד מתוך תודעת הנהגה אלא לעתים מתוך תודעה אנטי-ציונית, סוג של חרדיות סרוגה).
לא הפנצ'ר בגלגל, מגונה ככל שיהיה, הלהיט את הוויכוח בין ממסד סבסטיה לצעירי הגבעות. היה זה רק הנפץ שהעלה אל פני השטח את היסוד האידיאולוגי שמפריד בין הצדדים. דווקא מי שמאמין פחות בעם, ואולי גם באידיאולוגיה שלו עצמו, חושש לבוא ולהציע את עצמו להנהגה. התוצאה היא התבצרות בין כותלי התודעה ששואבת את הלגיטימיות שלה מן הממסד, צביעת המציאות בצבעים ורודים ובסופו של דבר יצירת יס"מ כתום לפינוי מי שאינו מחזיק 'בקו שלי' ואובדן מוחלט של אמון הציבור.
לא החלפתו של דני דיין תשנה את המציאות הזו. הדרך לחידוש תנופת ההתיישבות כבר לא עוברת בשטח. דילגנו אל מציאות חדשה. עתיד ההתיישבות כיום תלוי בחתירה להנהגת המדינה אל עבר ייעודיה ההיסטוריים, שסמלם אכן – הר הבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה