לאור השריפות שנחתו עלינו לאחרונה, חשבתי קצת כמה מחשבות על אש, עשן, עצים וקרבנות . מרוב שריפות לא זוכרים איפה זה התחיל ולא עלינו, איפה זה נגמר. השריפה בכרמל, משפחה שעולה באש בגלל מחשב. משפחה שמתדרדרת אל התהום ברכבה. אוטובוס תיירים מישראל שעולה בלהבות על יושביו המתפוצצים ואנשים שמתוך ייאוש מציתים את עצמם, מי בגלל נכות ומי בגלל עוני מחפיר.
מה יהיה עלינו?
התקשורת מרגילה את לשוננו לדבר בלשון קרבנות: קרבנות האסון בכרמל, קרבנות תאונות הדרכים, קרבנות הטרור וקרבנות הפגנות המחאה. ויש את קרבנות השלום, כמובן. ואולי כל הרשימה היא בבחינת קרבנות השלום?
מאיפה הגיעה המילה קרבן בהגדרת חללי טרור ותאונות הדרכים? מה קרבן פה?
אם שכחנו- המילה קרבן בשורשה היא אותיות ק.ר.ב. כלומר- כשאדם רוצה להתקרב לה', הוא מביא קרבן, הוא מביא תחליף לעצמו- בהמה טהורה, עוף, מנחת סולת. מה שיביא האדם יהיה תחליף לעצמו. האדם עצמו, ככל שירצה להיות קרוב לה', יש לו מגבלה, משום שלהיות קרוב ממש לשכינה פירושו מוות.
האם זו משאלת הלב שלנו? להתקרב לה' על ידי שריפות, תאונות ופגועים? אין לנו דרך אחרת להתקרב אליו? מה היה לנו?
מכיוון שאין לנו בית מקדש הרגלנו את עצמנו בביטוי- ונשלמה פרים שפתינו. כביכול, להתפלל זהו מעשה נאצל יותר מהקרבת קרבן שעולה כליל על המזבח, שאיבריו הפנימיים נשרפים והדם מותז על קרנות המזבח. כך חינכו אותנו וכך הרגלנו את עצמנו לחשוב. להקריב קרבן- פרימיטיבי. להתפלל- עכשווי, נאצל, מועדף. האומנם?
הרי זו צרה צרורה! דור לקוי תקשורת אנו, ואפילו בתפילת עמידה קצרה יש סיכוי שלא נשים לב למה ששפתותינו מדובבות. אנחנו ממללים והמחשבות שלנו מרחפות אי שם. כמה עבודה וכוונה אנו צריכים כדי שהקרבה הזו לה', בתפילה, תהיה נכונה ומדויקת
אז איך להתקרב אליו, לה'? ואיך למנוע את כל השריפות, התאונות, הקרבנות הנוראיים שאנו עדים להם לאחרונה?
יותר פשוט ונכון- לתת מעצמך. זה קצת כמו בני זוג שאומרים בפה: אני אוהב\ת אותך, אבל כשצריך לתת מתנה יקרה או להקריב על מזבח הנישואין את הנוחות, הכסף, העדפות אישיות- זה לא קורה כל כך מהר. אז נכון שהקב"ה על ידי הנביאים זרז אותנו לעשות משפט, צדקה וחסד. נכון שהקב"ה מאס בצום כשידינו דמים מלאו, אבל רגע! מה עם כל הצדיקים, הטהורים, הנשמות הטהורות, הילדים , אנשי החסד שאנו שומעים עליהם שעשו חסד וצדקה ונשרפו?
אז באנו לארץ הטובה והרחבה, הקמנו מדינה, גאלנו אדמותיה. ישיבות פורחות בכל מקום וגם אנשי צדקה וחסד לא חסרים בינינו.
לקראת תשעה באב הקרב ובא אלינו, חסרון בית המקדש זועק לשמים- הבו לנו קרבנות. עדיף שנשתוק ונביא קרבנות כמו שכתוב, בתקווה שהקב"ה יראה את הצורך האדיר שלנו בקרבתו, בכפרתו לנו, ואולי אז יניח לנו מקרבנות של שרפות, טרור, תאונות דרכים, מגפות ומרעין בישין. לשונות האש והעשן שייתמרו בשמי ירושלים יהיו תמידים כסדרן ומוספין כהלכתן.ריח הקטורת יפיס דעת המקום לרחם עלינו ,יסיר מאתנו את המוות האורב בחלוננו.
מאד יפה
השבמחקמאמר נפלא, כל מילה בסלע
השבמחק