לפצוח, לזמר, לרנן ולהריע – אם כל אלו נשמעות לכם כמו מלים נרדפות שמשמעותן 'לשיר' ושאין ביניהן הבדל ממשי, אז במחילה, לדעת ד"ר נסים אמזלג מאוניברסיטת בר אילן פיספסתם את עיקר התהלים * ובעצם, כולנו פיספסנו. שכחנו לגמרי את פירוש הוראות ההפעלה שבראשי מזמורי התהלים. פשוט אין לנו מושג באיזו דרך שוררו הלויים את התהלים על מדרגות הדוכן, ומה ההבדל בין שיר למזמור, בין הלל להודאה * ד"ר אמזלג ומיכל אבריאל חוקרים זאת כבר שנים רבות. אין להם תשובות לכל השאלות, רק הרבה קצוות חוט ורסיסי פתרונות שאותרו מעבר לים
הם עדיין לא בטוחים ששירת הלוויים במקדש ניתנת בכלל לשיחזור, אבל מצד
שני מעריכים שיש לכך סיכוי גדול. ד"ר אמזלג ומיכל אבריאל לקחו ברצינות מלאה
את האמירה בתהלים לפיה תהילת ה', כלומר שירת המקדש, מצויה גם בקרב העמים
("אודך בעמים ה', אזמרך בלאומים"), ופנו לחפש במרחבי תבל את שיר ציון
האבוד. הכוונה ממוקדת יותר הם מצאו בפסוקים כדוגמת "יָשִׂימוּ לַה' כָּבוֹד
וּתְהִילָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ" (ישעיה מב, 12(, או "תגל הארץ, ישמחו
איים רבים" (תהילים צז, 1). על פי הכתובים הללו ואחרים,
אין להם ספק שבאיים ידעו אז לשיר ולעשות שמח.
אילו איים? אמזלג סבור שאלו איי הים התיכון, שבימי הבית הראשון רובם
שימשו מושבות של הפניקים, יושבי צור וסביבתה. בצור, זה ברור לגמרי, ידעו לשיר. זו
הסיבה שיחזקאל (כו 13-18) מנבא על העיר הזאת בנבואת זעם קוצפת, ששירה יידום: "והִשְבּתי
המון שירייך וקול כינורייך לא יישמע עוד". ומי שימר אחרי לכתה את מורשת שירתה
המפותחת? אותם יושבי איים. על פי יחזקאל, הללו נותרו גם אחרי מפלת צור וביכו את
חדלונה. ובאמת, מגלה אמזלג, ברבים מאוד מאיי הים התיכון נמצאו שרידים פניקיים
מתקופת הבית הראשון: בקפריסין המכונה במקרא 'אלישה', בכרתים, באיים ההגאיים,
במלטה, בסיציליה, בסרדיניה, בקורסיקה ובאיים נוספים במרחבי הים התיכון.
"כדי לפענח את שירת המקדש חייבים לצאת מגבולות המסורת היהודית
שגנזה את רוב העניין הזה לאחר החורבן, ולחפש מקבילות לשירה דתית באזור בכלל",
משוכנע אמזלג. "איים נחשבים לשמורת טבע תרבותית. הם מבודדים, ומטבע הדברים
מתרחשים בהם פחות שינויים". דווקא שם, סבר, יקל עליו לבדוק את שמועת הדמיון
לשירת הלוויים. "פעמים רבות מצאו שבאיים נשמרו לאורך זמן ממושך מאוד תרבויות
ומסורות שונות", הוא מסביר. את השערותיו בעניין השירה בחר לבדוק לעומק דווקא
בקורסיקה, אי במערב הים התיכון המשתייך כיום לצרפת, בשל העובדה שהוא הררי מאוד וגם
אין בו אוצרות טבע משמעותיים, הוא לא סבל כמעט מכיבושים. כך, שיער אמזלג, ייתכן שמסורות
העבר השתמרו בו. "ובאמת קורסיקה מוכרת בזכות מסורת עשירה מאוד של שירה. שירת
קודש. כיום תושביה נוצרים ולכן זו מוזיקה נוצרית, אבל המסורת הזו ללא ספק עתיקה
הרבה יותר מהנצרות".
הוא משמיע קטע שירה יפהפה של מקהלת גברים קורסיקאית, ולאחר מכן, לשם
השוואה, משמיע את נגינת ההלל הייחודית של יהודי תימן להושענא רבה. בתימן רווחה
המסורת לפיה נגינת ההלל של יום זה מקורה בזִמרת המקדש. כשאמזלג שמע לראשונה את שתי
היצירות המוזיקליות הללו, הוא קפץ ממקומו. בשתיהן התגלו לו מאפיינים מוזיקליים
נדירים דומים למדי, בצורת מרווחי הפסקה גדולים בין קול למשנהו. קשה לו להניח שיד
המקרה גרמה לדמיון הזה. גם המקהלות הקורסיקאיות שפגש הודו בדמיון הרב הזה כשהשמיע
להן את מקבילתן התימנית. "הרי אין כל קשר היסטורי תרבותי בין יהודי תימן
לתושבי קורסיקה, אבל יכולים לומר כמעט בוודאות ששתי המסורות שואבות מאותו המקור.
הקורסיקאים אומרים שמסורת השירה שלהם התגבשה לפני התקופה הנוצרית, ועל פי דמיונה
למסורות האיים השכנים, הם יודעים שהיא עתיקה מאוד. יש סוברים שמקורה פניקי. גם
חלוקת הקולות בקורסיקה לשלושה מזכירה מאוד את חלוקתם במזרח הקדום, עם קול אמצעי
שמזמר את המנגינה, קול נמוך יותר, וקול עולה המריע".
כן, דווקא משירת נשים קורסיקאיות הבין אמזלג את פירוש המונח
התנ"כי 'להריע'. "אני משוכנע שקישוטי השירה מסוג הקולות העולים מעל הטון
הכללי בשירתן, מקביל לפעולה שכונתה במקרא 'להריע'. נשים שמרניות יותר מגברים
בענייני תרבות", הוא מנמק, "כך שניתן להתייחס למקור שירתן כנאמן
יחסית".
עדות נוספת לעתיקותה של מסורת השירה של קורסיקה הוא העובדה שהזמרים
מצמידים יד אחת לאוזנם בעת השירה, וזאת על מנת ליצור תהודה המאפשרת להם לדייק בכל
גוני הקולות. באופן מפתיע זו תנוחה המוכרת גם מציורים מצריים עתיקים של מקהלות.
"בקורסיקה אמרו לי שהמרווח המיוחד ויוצא הדופן שהם שומרים עליו בין הקולות,
יוצר את מה שהם מכנים 'קול המלאכים'. השירה במרווח הזה גורמת לתחושה של הפקת קולות
נוספים, מלבד אלו המושמעים בפועל. הם העידו שמגוון הקולות גורם לזמרים המתחילים
להסתובב לאחור במהלך השירה, ולחפש האם יש מישהו מלבדם ששר. להבנתי, שירה מעין זו
במקדש יצרה את התחושה שהשכינה עצמה שרה עם הלויים".
נאבקים על כל קול
חוץ מלחפש במרחקים, אמזלג ואבריאל מוצאים תשובות מוזיקליות בעיקר
בקריאה מחודשת ומעמיקה בתנ"ך עצמו, בעיקר בתהלים. ברור להם שהלויים לא הסתפקו
במקהלה אחת, אחידה, אלא לכל הפחות בשתיים, המשלימות זו את זו. "במקהלות ברכו
א-לוהים" (תהלים סח, 27), הוא מצטט. "שירת הקודש
הקדומה היא שירת מענֶה, שבה המקהלות עונות זו לזו". הרי כך נכתב בתיאור חנוכת
המקדש בספר עזרא "ויענו בהלל
ובהודות", וכך גם בתהלים קמז: "ענו לה' בתודה". לדעת אמזלג, השירה הזו
במקדש נועדה לחקות את שירת המלאכים הסובבים את כסא ה', שעל-פי ישעיהו שרים גם הם
באופן זה: "וקרא זה אל זה ואמר". ואכן, בקורסיקה ובסרדיניה הסמוכה לה
מצא אמזלג עדויות לשירת המענֶה המדוברת, וכן בכנסיות רבות. בכל המקרים הללו, מספר
אמזלג, קושרות העדויות את צורת הביצוע המדוברת לשירת המקדש בירושלים. להבדיל, מנהג
המענֶה נוהג גם בקהילות יהודי תימן ואצל הקראים.
ובאיזה אופן השלימו שתי המקהלות זו את זמרתה של זו? אל תהיו פזיזים
ותניחו בטעות שמקהלה אחת קראה את חציו הראשון של הפסוק, ואילו השניה השלימה אותה.
לדעת אמזלג זו מחשבה פשטנית מדי, שלא יורדת לעומק החוויה המסעירה שבשירת הלויים.
יש לו גם ראיות. פסוקי מפתח לעניין הזה הוא מוצא בספר נחמיה (יב 27-43), בעניין חנוכת חומות ירושלים. כתוב שם שנחמיה העמיד לכבוד האירוע
שתי תודות. לדעת אמזלג, לפי ההקשר בספר שתי התודות אינן (כפי שנהוג לחשוב) בהמות
המיועדות לקרבן תודה, אלא פשוט שתי מקהלות. ובכן, שתי התודות-המקהלות הללו יצאו
משער האשפות והקיפו את החומה בכיוונים מנוגדים. כל אחת זימרה כנראה פסוקים אחרים,
והשתיים נפגשו רק בסיום המסלול הזה, במקדש: "ותעמודנה שתי התודות בבית
הא-לוהים". וזה הפיענוח של אמזלג: לכל מקהלה יש טקסט משלה שאותו היא שרה לכל
אורך הדרך, אבל בהגיע המקהלות לקודש, שם מתערבים התכנים ונוצר טקסט חדש, שיר חדש.
אם זה נכון, מציין אמזלג, כנראה שכלל איננו מבינים את ספר התהלים. הרי אם פסוקיו נרקמים
מחדש תוך כדי השירה על הדוכן, פירוש הדבר שמבלי להכיר את הוואי זמרת המקדש, פשוט
אין לנו מושג על האופן שבו צריך לקרוא אותו.
האמת היא שכבר מזמן מחקר התהלים שם לב לכך שבמזמורים רבים קיימת בעיה
חריפה של חוסר קשר בין פסוק למשנהו. מנגד, דווקא בין פסוקים הרחוקים זה מזה באותו
הפרק מתגלים לעתים קשרים הדוקים. כרגיל, אנשי ביקורת המקרא ראו בכך ראיה לאיחוי
לא-מוצלח של קטעי שירים שבמקורם היו עצמאיים. אחרים הניחו שאבדו קטעי ביניים וכך
נוצרו בעיות רצף. היו אפילו חוקרים שניסו 'לתקן' את המזמורים כדי להתגבר על
השיבושים שחלו בהם להבנתם. מזמור קמ"ה בתהלים, למשל, נחשב בידי כמה חוקרים
לשיר בעל איכות ירודה במיוחד, שהורכב מקלישאות שהודבקו יחד באופן גס ובחוסר
כישרון.
אמזלג ואבריאל רחוקים מאוד מההנחות הללו, אבל דווקא בשלהן מתחזקת בהם
ההבנה שתהלים כלל לא נועד לקריאה בצורה רציפה, אלא לשירת מקהלות. הם מכנים זאת
'מענה מורכב': כל מקהלה קיבלה לאחריותה חלק מאותו הפרק. כשאחת מהן זימרה על הדוכן
את חציו הראשון, ואילו מקבילתה שוררה לצידה דווקא את חלקו השני. פרקי התהלים כפי
שהם לפנינו, משוכנעים אמזלג ואבריאל, הם רק חומר הגלם לביצוע השירה: "כשם שאת
כלי הקודש אסור להוציא מהמקדש, כך גם שירת המקדש לא הושרה חוצה לו אלא בצורתה
המפורקת. הרי בחנוכת החומות בנחמיה, מחוץ למקדש שרה כל מקהלה את חלקה בפני עצמה,
בצורה הקונבנציונאלית, ורק בתוככי הקודש השתלבו השירות זו בזו ונוצרה שירת הקודש.
בפנינו היא מוצגת כיום בצורתה המפורקת והמנוטרלת". והם אכן איתרו דוגמאות
מוצלחות ליישום השיטה הזו, למשל את מזמורים קכא וקכח שמתאימים נפלא לשירה בו זמנית
של שני חצאיו, שיוצרת הבנה חדשה בפסוקים. ספר חדש שאבריאל עתידה להוציא בקרוב
ימחיש את העניין הזה בפרוטרוט.
יתכנו גם אפשרויות נוספות, כמו למשל כשהמקהלה השנייה מתחילה לשיר
בטרם סיימה המקהלה הראשונה את חלקה, וכן הלאה וכן הלאה. כך נוצרים שילובים
מפתיעים. לפעמים הפתיעו הללו גם את המשוררים עצמם, שתוך כדי ביצוע שילוב חלקי
הפסוקים, גילו פתאום משמעות חדשה בטקסט. לדעת אמזלג ואבריאל, זו הסיבה לכך שלשירת
המקדש יוחס ערך נבואי. על אסף, הימן וידותון, הלויים המשוררים, נאמר בדברי הימים
שהם "נִּבְּאִים".
עד כאן פרק שירה. לפי אמזלג ואבריאל זה מוכיח שעלינו ללמוד מחדש את
כל התהלים. ויותר מכך: שעלינו לשחק במילות המזמורים האלמותיים הללו כחומר ביד
היוצר, וכמו משוררים מנוסים, לשחרר אותן מכלאן המקודש שקיבע אותן בדפוס וגרם להן
לאבד את חיותן. אבל היא עוד תשוב אליהן, בטוחים השניים. יחד הן עוד ירכיבו את שיר
ציון המחודש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה