במסתור, במרתף חשוך וצפוף, בקור, ברעב ובחרדה המתמדת, ישב אבי ז"ל וכתב את ההגדה של פסח מהזיכרון. הוא היה רק בן 36, וכבר זכר את כל ההגדה. הוא השמיט את ברכת המזון ואת ההלל על מנת לחסוך בנייר, שהרי הכל זוכרים אותם בעל-פה. מעט השגיאות שהיו לו מרגשות ומחממות את הלב. לדוגמה: באשכנז, ת' לא דגושה היא סף. "את פתח לו" – "את פסח לו", או "ברית בין הבתרים" היא "ברית בין הבשרים". תזכורת שהכל מהראש. והכתב, כתב אחיד, נקי ומסודר כמעט בלי מחיקות, קשה להאמין באילו נסיבות פיזיות ורגשיות נכתבה ההגדה.
כשההגדה הייתה מוכנה, אמר אבי לאמי: "נו, עכשיו יש לנו כבר שלושה דברים לסדר" הסתכלה עליו אמי בתמיהה: מה יש לנו? "יש לנו ההגדה, האצבע ל'דם ואש ותמרות עשן' והרבה מרור"... ואז מוסיפה אמי עם אור בעיניים: ובסוף היתה לנו גם ביצה! המארחים נתנו לנו ביצה. (הם היו במרתף 15 איש, והיתה להם ביצה!).
במצוקה של הרעב הקשה, הקור המצמית, החרדה מכל רגע, מכל תנועה או רחש, ובעיקר החרדה מן העתיד, מדי פעם נפלה אמי ברוחה. אבי ניחם אותה שאם הנאצים, כובשי כל אירופה, מתגאים שמצאו עוד יהודי כאן ועוד מסתתרים שם – סימן שהם נלחמים נגד עם ישראל ובסופו של דבר עם ישראל יקום. אחרי המלחמה ניסע לישראל, ושם עוד יוולד לנו ילד! אמי חשבה שאבי השתגע. בכל אירופה, ברדיוס מאות קילומטרים, צווחים 'הייל היטלר', ופה יושב לו יהודי מתחת לאדמה, אולי האחרון שנותר, ומדבר על ארץ ישראל?! אחרי המלחמה הם אכן עלו לארץ, וכן, נולד להם עוד בן בארץ והוא היום ראש ישיבה בתל-אביב.
בכל תקופת ילדותי בירושלים, טיילנו בכל שבת משכונת בקעה למקומות שמהם ניתן לצפות לכיוון הר הבית. כולנו ספגנו את הכמיהה אל מקום המקדש מבלי שהמקדש הוזכר. אבי ז"ל לא זכה. הוא נפטר שנה לפני שיחרור ירושלים. אבל אמי ברוך ה' חיה איתנו, והיא בת 96. כשסיפרתי לה שאנו מתכוננים לתרגל את הקרבת קורבן פסח, ושאפילו נקרא לציבור להירשם כמנויים לקורבן, הגיבה אמי: "עכשיו אני יודעת למה הארכתי ימים, אני רוצה לזכות להיות המנויה הראשונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה