אין כניסה לגאולה

'הענק וגנו' הוא סיפור ילדים של הסופר אוסקר ויילד שפורסם בשנת 1888. בראשי פרקים, למי שהאגדה המופלאה נחסכה ממנו בילדותו:

לענק היה גן יפהפה שבו פרחים ריחניים ומלבלבים ועצי אפרסק. ילדי הסביבה נהגו לפקוד את הגן ולשחק בו בכל אחר צהרים לאחר ששבו מבית הספר. כך זה נמשך עד שהענק חזר לביתו אחרי היעדרות בת שבע שנים. כשהבחין בילדים המשחקים בגנו, הוא צעק עליהם והבריח אותם, והללו נמלטו בבהלה. אז בנה הענק חומה על מנת למנוע את כניסתם, ותלה שלט המציין שמסיגי גבול יענשו. הגן התרוקן.

כל החורף המתין הענק לבוא האביב אל הגן, אך גם לאחר שהואיל להגיע לשאר חלקי הארץ, בגנו של הענק הוסיף החורף לשרור, והשלג סירב להפשיר.

ואולם בוקר אחד התעורר הענק לקול ציוץ ציפורים, וגילה שסוף סוף הואיל האביב לחדור לגנו. אז גילה שהילדים התגנבו לגנו דרך פירצה בחומה. הבין הענק שהאביב רק ציית לשלט ולכתוב בו, וכמו הילדים פחד להפר את הוראות בעל הבית. שבר את החומה ולא הוסיף לגעור עוד בילדים המשחקים.

***

הגאולה כבשה כמעט את כל ארץ ישראל. כמעט בכל מקום בה יכולים כיום יהודים להסתובב כרצונם ודגל ישראל מתנופף. העם היהודי שב להיות בה בעל הבית, והיא מקבלת את נוכחותו בברכה, פורחת, ובכלל – נראית טוב מתמיד.

רק למקום אחד עוד טרם הגיעה בשורת בואה. אליו היא איננה מסוגלת לחדור. רק שם עוד שוררת הגלות, שגרירות אחרונה שלה בארץ ישראל. שם היהודים עוד לא בעלי הבית. דגלי כל העולם המוסלמי מונפים שם, אך לא הדגל הכחול לבן. שם עוברים יהודים להליכה שפופה, זיכרון לימים עברו אם לא גרוע מזה.

וכמו באגדה, הסיבה היא השלט שאוסר על הכניסה. ככלות הכל, הרי גם אנחנו פקדנו על האביב לא להגיע לעולם להר. אין כניסה לגאולה.