בס"ד
מכירת עבודת בית המקדש בפרשת תולדות
משפחת יצחק אבינו יושבת שבעה על פטירתו של אברהם אבינו בתחילת הספור.
עשו, כהרגלו, יוצא לשדה, לצוד ציד ולהרוג. הוא שב הביתה עייף ורעב.
יעקב אבינו, איש תם, יושב אהלים, אחראי למשפחה ולמסורת, הוא זה שמבשל את נזיד העדשים, תבשיל מיוחד לאבלים. עגולים- לסמל שגלגל חוזר בעולם. אין להם פה, כמו אותו אבל שיושב ושותק בשלושת הימים הראשונים לאבלות.
את עשו ענייני אבלות וכבוד הנפטר לא מעניינים. הוא רעב ועייף ורוצה לאכול. כשהוא חושק בנזיד העדשים, אנו שומעים את הדו שיח ההיסטורי המתנהל בינו לבין אחיו, שנראה שרק ציפה לשעת כושר לקנות את הבכורה.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.
רש"י: בכורתך- לפי שהעבודה בבכורות. אמר יעקב: אין רשע זה כדאי שיקריב לקב"ה.
מתיאור מחשבותיו של יעקב אנו למדים שדברו רבות על עבודת הקרבנות ובית המקדש בביתו של יצחק אבינו. ספור העקידה, מסירות הנפש, האיל הנעקד כתחליף ליצחק והר המוריה היו מן הסתם ספורים מכוננים עליהם גדלו הנערים. גם יעקב אבינו חושק ללכת בדרכו של אביו.
כלומר- יש כבר ידיעה לעתיד, שעבודת הבכורות מוטלת על כף המאזנים וסופה לעבור מידי הבכורות לידי הלויים. אולי יש פה מחשבה לעתיד בסגנון של- ממילא אחרי מותי לא תהיה עבודה לבכורות.
הנצ"יב בפרושו העמק דבר מפרש את אמירתו של עשו כתשובה פרקטית: ממילא אני צייד ואתה יושב אהלים, וסביר להניח שאני אמות לפניך.
אולם רש"י ממשיך במהלך עבודת המקדש.
ועוד אמר עשו: מה טיבה של עבודה זו? אמר לו: כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה, כאותה ששנינו: אלו הן שבמיתה ? שתויי יין ופרועי ראש. אמר: אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה?
ויבז עשו- העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום.
עשו חי בסגנון של : אכול ושתה , כי מחר נמות. אין לו חשק, בלשון המעטה, להכניס את עצמו לסיכון חיים, לזהירות והקפדה בהלכות מורא מקדש. זה לא בשבילו, כל העבודה הזו על הר הבית.
יעקב אבינו, לעומתו, רועה הצאן, המנהיג הזהיר, שחוזר להביא פכים קטנים, לומד תורה באוהלי שם ועבר ומברר את ענייניו בזהירות, מיצג את האבטיפוס לעובד ה' במקדש.
ההבדל בין יעקב אבינו ליצחק אביו הוא מהותי.
יצחק אבינו הולך לקראת העקידה בלי לשאול שאלות. הוא זורם בחפץ לב להיות קרבן, וגם כשהוא שואל שאלה, התשובה לא ברורה ומעורפלת. יצחק אבינו לא רואה את מהותו של ישמעאל. שרה אמו רואה. אביו רואה. יכול להיות שיצחק אבינו מתחבר לדמותו הזורמת של עשו, שהוא ספונטני, ולא לאיש השקול, הזהיר, שמיצג יעקב אבינו.
יעקב אבינו, גם כשאמו מצווה עליו לקחת את הברכות במרמה, לא ממהר להסכים! רק אחרי שהיא משדלת אותו ומבטיחה לו- עלי קללתך בני, הוא עושה זאת בלב חצוי.
בשבילנו ספור מכירת הבכורה הוא ספור מאלף.
יש פה מודעות מילדות לעבודת המקדש כמהלך חינוכי בבית יצחק אבינו. יעקב אבינו מברר לעצמו מה אופי העבודה ומי מתאים לה. הוא עומד על המשמר. הוא בהיכון. כמו רבקה אמנו המצפה לשעת כושר לגנוב את הברכות, כך הוא מצפה לשעת כושר לקחת את הבכורה.
מי הוא יעקב אבינו?
יעקב אבינו הוא אנחנו- עם ישראל. עלינו ללמוד ממנו כללי התנהגות. בגלל פכים קטנים הוא גם נלחם עם שרו של עשו ויכול לו. מכאן בא לנו שמנו- ישראל. עלינו לברר, ללמוד, לחנך, להמתין, גם בערמה, לשעת כושר, כדי להביא את העם הנכון לעבודה על הר הבית.
מאבק איתנים לנו מול עשו. יש באופיו אלמנטים שמצאו חן בעיני יצחק. גם בימינו מלכות אדום, שלטון המערב והתרבות האירופאית מאחזים את עינינו. אל לנו לשכוח כי הקושי גדול , משום שאם אחת ילדה את שני הבנים. את עשו ואת יעקב. אנחנו נוטים ללמוד דרכי התנהגות מהשלטון המערבי ומה שאומרים בבית הלבן עדין משחק ברגשותינו.
לא פשוט לעמוד מול כוחו של עשו. יש בו רשעות רבה, אבל עובדה שהוא הצליח לגנוב את לבו של אביו. הוא גם דמות כריזמטית.
אני כותבת את הדברים זמן קצר לאחר חיסולו של מפקד הזרוע הצבאית של חמס בעזה.
אך סמלי הוא בעיני שממשלת ישראל, לכבוד פרשת תולדות, העיזה להתנהג כמו בן בכור, ערמומי, חזק, יכול לשריהם של עשו וישמעאל ביחד כדי למגר את אויבינו בלי לגמגם.
כן יאבדו כל אויביך ה'....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה