שקיעת החומות

זה אירע באקראי לפני כחצי יובל שנים * ח"כ ד"ר מיכאל בן ארי אפילו לא זוכר את השנה המדוייקת, רק שסייר בצידו המזרחי של הר הבית בלוויית יהודי מבוגר, שהצביע על איזו טראסה, והכריז: "זו חומת עזרת הנשים" * תצלום אוויר מתקופת המנדט שהתגלה מאוחר יותר אישש את הטענה הזו, כמו גם את הזיהוי המקובל למיקום מתחמי המקדש * ואיפה גדר האבן כיום? חלפה עם הרוח. זה, ככלות הכל, גורלו של כל שריד יהודי שמתגלה במקום הזה

עזרת הנשים סופחה למקדש רק בשלהי הבית השני. יש אומרים בשלושים שנותיו האחרונות, אך מיכאל בן ארי משער שזה קרה עוד בימי הורדוס, מְפאֵר המקדש, כלומר למעלה מ-75 שנים קודם לחורבנו. גודלה של העזרה הזו על פי המשנה היה כ-135 על 135 אמות, כלומר כ-70 על 70 מטרים. חמש-עשרה המעלות המפורסמות ודלתות הנחושת של שער ניקנור חצצו בינה לבין תחום המקדש עצמו. בעצם, היא נחשבה מהתורה כמו שאר הר הבית, לא קדושה יותר ולא פחות. חז"ל הם שהחמירו להחשיבה ממש כחלק מהמקדש. המשמעות, בין השאר: נאסר להיכנס אליה ללא היטהרות באפר פרה אדומה. לא די בטבילה בלבד.

בעבודת הדוקטורט שערך בעניין מתחמי הקדושה בהר הבית, מתעד חבר הכנסת (דהיום) מיכאל בן ארי את הרגע שבו התגלה לו ששרידי עזרת הנשים עודם קיימים: "באחד מביקוריי בהר הבית בשלהי שנות השמונים, אינני זוכר תאריך מדוייק, הזדמן איתי מבקר נוסף. לצערי אינני זוכר גם את שמו. כשהגענו לצד המזרחי של  ההר הוא הפנה את תשומת לבי לערימת אבנים הנמשכת מקצה הפינה הדרומית מזרחית [של הרמה שעליה כיפת הסלע. רצ"ב איור. א"ס] לכיוון מזרח בקו ישר. הוא העריך בפני שכנראה מדובר בערימת אבנים המכסה את יסודותיה של חומת עזרת הנשים".

מקובל לזהות את מקום שער ניקנור בקיר המזרחי של הרמה המוגבהת, שבמרכזה ניצבת כיפת הסלע. מסיבות רבות ושונות זהו זיהוי סביר ביותר. מבלי להיכנס לפרטים נאמר רק שפערי הגובה בין הרמה לבין גובה הרחבה שתחתיה במקום זה, כמו גם כיוונו של הקיר המזרחי של הרמה בקו צפון-דרום כמעט מדוייק, הולמים מאוד את מקורות חז"ל המתארים את הנקודה הזאת.

על כל פנים, ההכרזה של בן שיחו האלמוני גרמה לבן ארי הירהורים ממושכים בעניין, שליוו אותו לאורך שנים. ואולם רק בשנת 94' סיפקה חפירה של הרשויות המוסלמיות בהר קצה חוט לבן ארי בעניין הזה. בסמוך לגל האבנים הארוך שזוהה בידי מלווהו כחומת עזרת הנשים של הבית השני, הבחין אז בן ארי באבנים מסותתות בסגנון הרודיאני שהוצאו מתוככי האדמה במהלך חפירת תעלה במקום. בן ארי הניח שהללו נפלו מהנדבכים הגבוהים של חומת המקדש, התפזרו מסביב, כוסו באדמה ושקעו בתהום הנשיה למשך אלפיים שנה.

אם זו אכן חומת עזרת הנשים, הירהר אז בן ארי, ואם אכן נכון הזיהוי המקובל של כיפת הסלע כמקום היכל המקדש, הרי שמדובר בשרידי חומתו הדרומית של המתחם הריבועי. במקביל לו, אם כן, במרחק 135 אמות צפונה יש לחפש את חומתה הצפונית של עזרת הנשים, הסיק. בפעם הבאה שפקד את ההר, ובהעדר היתר לערוך מדידה מדוייקת יותר במקום, הוא שיער בצעדים מרחק של כשבעים מטר צפונה מחומת האבן המדוברת, שהם 135 אמה פחות או יותר לפי המידה המקובלת והממוצעת. ואכן, משהביט מזרחה הופתע לראות גל אבנים מתמשך בקו ישר, דומה להפליא למקבילו הדרומי.

מכאן והלאה ציפה בקוצר רוח להזדמנות לבדוק כראוי את מה שהתגלה לו, אך הדבר לא התאפשר. רק לאחר פתיחת הר הבית מחדש בשנת 2003, ואחרי שנים של הרס עתיקות נרחב בהר, ניסה את מזלו בעניין. בן ארי, אז דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן, ביקש באותה עת ממשטרת ירושלים רשות לסייר במזרח ההר במטרה לאשש או להפריך סוף סוף את השערתו. להפתעתו המשטרה נענתה לו בחיוב, אך זה אירע כבר מאוחר מדי. מלווה בשוטר ומרוגש נכנס בן ארי במטרה לאתר את הממצא המדובר, ואולם מגלי האבנים כבר לא נותר אז זכר. מסרב להאמין שכל מה שהיה הושמד ונעקר, הוא שב פעמיים נוספות לחפש במקום את החומות הנעלמות – אך העלה חרס בידו, כלומר לא העלה בידו אפילו חרס.

כשכבר נטה לחשוב שרק דמיין את כל העניין, הגיעו לידיו תצלומי אוויר מתקופת המנדט הבריטי שהוכיחו לו שלא מדובר בהזיות. שכן מקרני שומרון סייע לו לאתר תמונות שבהן ניתן להבחין בבירור בקיומן של החומות המדוברות. מדובר בתצ"א מתאריך ה-25.1.1946, שבוצעו בטרם ניטעו עצי הזית במזרח הר הבית, ובהם אכן נראות היטב שורות האבנים המדוברות, וזאת אף שמדובר בצילום מגובה רב.

בן ארי נטל את התמונות ופנה לחישובים. על פי ממוצע המדידות שביצעו חוקרי ההר הוותיקים צ'רלס וורן וקונרד שיק במאה ה-19, הוא שיער ש-2.4 הסנטימטרים במפה המפרידים בין החומה הצפונית לדרומית, משמעם 73.2 מטרים במציאות. מכאן הסיק שגודל האמה הרלוונטי הוא כ-0.54 מטר
בקירוב (73.2/135). בתנאים כאלו, כמובן, אין מדובר בנתונים מדוייקים, שלצורכם יידרש מחקר נוסף ומעמיק יותר. אפשרות ביצוע מחקר כזה עדיין לא נראית באופק, אבל ככלות הכל מדובר בשיעור אמה סביר למדי, לא רחוק משיעור האמה שהגיעו אליו חוקרים כמסקנה מממצאים אחרים על ההר.

בן ארי כמעט משוכנע: "לערימת האבנים הזו אין כל הסבר אחר מלבד זה שניתן. היא לא מבדילה בין שטח של אדם אחד לאחר, שהרי הכל שייך לוואקף. להערכתי, יש באוסף הנתונים המדובר רמיזה לגבי מיקומן של חומות עזרת הנשים הצפונית והדרומית. במידה שיתאפשר לחפור במקומות אלו, יש להעריך שיחשפו סימנים של חציבה בסלע האם שעליו הונחו יסודות החומות, אף שהאבנים שהיו עליהם סולקו בזדון".

מקום בלתי נשכח

אבל למה השם הזה, 'עזרת נשים', למתחם שגם המוני גברים נכנסו אליו? יוסף בן מתתיהו כותב שהסיבה לכך היא שנשים לא נכנסו מעבר לו, אבל למען האמת, מבחינת ההלכה נשים בהחלט הותרו להיכנס גם מעבר לו ואפילו לשחוט קרבנות, פעולה שמותרת בעזרה הפנימית בלבד. בן ארי משער שהמציאות המתהווה היא שהקנתה לאתר את שמו. נכון, נשים הותרו להיכנס גם מעבר אליו, אך בפועל ריכזה העזרה הזו ביום-יום המוני נשים, למשל כאלו שהמתינו להקרבת קרבן היולדת שלהן, שעד להבאתו אינן מותרות בכניסה למקדש. להערכתו בפועל לא התאפשרה כניסת נשים למקדש, והללו התרכזו בשל כך דווקא בעזרה הזו.

עזרת הנשים, אגב, איננה נזכרת כלל בתיאורי המקדש בתנ"ך, ומוכרת רק ממקורות חז"ל ומכתבי יוסף בן מתתיהו. במגילות כת מדבר יהודה, למשל, אין זכר למתחם הזה. זה אומר כנראה אחת מהשתיים: או שאנשי הכת, ששימשו אופוזיציה לשלטון החשמונאי בירושלים, לא רצו להכיר בתוספת המאוחרת הזו למקדש, או שהם פשוט לא הכירו אותה, מכיוון שנבנתה רק מאוחר יותר.

אבל מקורות חז"ל דווקא מזכירים את האתר הזה בלי סוף. למען האמת, קצת מפליא ששטח שאין לו כל מעלה על פני התחומים החיצוניים לו בעניין עבודת המקדש (כלומר לא ניתן להקריב בו קרבנות או לעשות עבודות אחרות שהן מחובת המקדש), מתואר לפרטי פרטים במקורות התנאיים עד לרמת החומר ממנו עשויות הפתילות שהאירו את המקום אחת לשנה, מבנה הלשכות שבו ואפילו העובדה שמפעם לפעם נבנתה בו 'גזוזטרא', כלומר קומה שניה.

בן ארי מסביר שדווקא זמינותה היתרה של עזרת הנשים לכל אדם על פני המתחמים הפנימיים לה, כמו גם שפע האירועים שהתקיימו בה הותירו אותה בזיכרון ההיסטורי העממי. כמה מהאירועים החשובים וההמוניים ביותר בעת ההיא התקיימו בה, וזאת למרות שמבחינת ההלכה היבשה לא היה הכרח לקיים את המעמדים הללו דווקא באתר הזה: שמחת בית השואבה בלילי סוכות, מעמד 'הקהל' אחת לשבע שנים (שבו נכח העם כולו) וגם קריאת הכהן הגדול בתורה ביום הכיפורים.

כוחו של ההמון. זה מוכיח שאין דרך לדעת מה יִשבֶּה את לבו של הקהל. לפעמים דווקא מה שהיה נראה שולי יחסית, לא עיקרי ולא ממש חשוב או מהותי, דווקא הוא ייזכר לנצח. דבר עם העם על מהות, ומכל זה הוא יצליח לשחזר דווקא את התאורה, את הריקודים בחוץ ואת המרפסת שנבנתה בקומה השניה. מצד שני, אולי זה מה שיפה.