אראל סג"ל - עיתונאי

במסגרת מדורו הקבוע "בית חלומותי" במקור ראשון, מראיין ארנון סגל את העיתונאי אראל סגל על מקומו של בית המקדש בעיניו:

הפיספוס הגדול אירע במלחמת ששת הימים. בשנת 67' הכוח המשמעותי בישראל היה עדיין מי שהוביל את המהפכה הציונית-חילונית, ולכוח הזה היתה בעיה קשה עם הר הבית והתגשמותו לפתע במציאות. הר הבית היה חשוב עבורו כמחוז כיסופים בלבד, כיסופים שאינם בהכרח דתיים. לא סתם העדיף בן גוריון את שפת התנ"ך על פני לשון חז"ל, ואילו את הר הבית אנחנו מכירים דווקא באמצעות מורשת היהדות הפרושית שלאחר החורבן – זו שדור בוני הארץ ניסה להיבדל ממנה.

מי שהעניק אז לממשלת לוי אשכול ודיין את ההרשאה הדתית שלא לבנות את המקדש ולא לעשות בהר הבית דבר – היו דווקא חברי הכנסת של הפועל המזרחי, המפד"ל דאז. זרח ורהפטיג למשל, שבנאום בכנסת עיוות את המשנה במסכת כלים, וייחס לכותל המערבי את הקדושה הגבוהה ביותר. הוא שכח שהמשנה לא מזכירה כלל את הכותל, אלא מתמקדת דווקא בהר הבית.

אני עצמי עליתי להר הבית, וחשתי שם התרוממות נפש שלא הצלחתי לברר לעצמי את מקורה. זה עורר אצלי את התחושה שיש קשר בין המקום הזה לבין עצם ישיבתנו בארץ. ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה של ציפייה ודרך, והמטרה היא כמו אופק – אף פעם אינך מגיע אליה. במשך אלפיים שנה בית המקדש היה אופק דמיוני, מפני שאופק הוא תמיד דמיוני. ואולם מרגע שהחלה המהפכה הציונית החילונית, שיבת העם לארצו ובסופו של דבר גם כיבוש ירושלים, לפתע האופק הונח בכף היד. הכאב הגדול שלי היום הוא שלא הקמנו עדיין בית כנסת בהר הבית. מילא ההשפלות שעוברים יהודים שמבקשים להתפלל שם, אבל את ההשפלה הגדולה סופגת שם דווקא מדינת ישראל.

ובכל זאת, בעניין המקדש אני חי במעין דיסוננס. על המקום הזה, הר הבית, פועלים גורמים וכוחות עצומים. הוא עוצמתי ברמות בלתי נתפסות, ומְרכֵּז אמונות, רגשות ואינטרסים. המקום הזה הוא חומר נפץ דתי, אין בכלל ספק, הוא עלול להטריף דעתם של אנשים. הר הבית איננו דבר שמשחקים בו כלאחר יד. יש יהודים שאינם מבין במה הם מתעסקים, שאינם מבינים עד כמה מדובר במקום קדוש ומשמעותי. צריך לנהוג שם בשיא הזהירות. לא אהיה פזיז וחסר אחריות לומר שצריך כבר כעת לבנות את המקדש, אבל הרבה פעמים אני שואל את עצמי כמה מכל אלו שמתפללים בכל יום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' באמת מייחלים להקמת המקדש. אני גם תוהה איזה מין מקדש יקום כאן: מנגל ענקי? מעין מפגש ציפורה על הר הבית? או אולי מקום מפגש בין דתי עצום ונפלא, ההגשמה האדריכלית של ספר הכוזרי?

יש דברים שמתגלים לאדם ככל שהוא מתבגר. לפתע הוא מבין שאיננו כל יכול. אפשר כמובן לומר שזו פחדנות, אבל כבר היינו בתקופות שבשל עודף להיטות הכל חרב עלינו. בתפיסה שלי הר הבית צריך להיות מקום ששואפים אליו, שצריך להיות במגע איתו ואסור לוותר עליו, אבל הצעדים שיעשו על הר הבית צריכים להיות מאוד עדינים וזהירים, לא בגלל שמפחדים מאומות העולם ומגורמים מדיניים, אלא באמת בגלל שזה מקום קדוש, ובנוסף – מפני שעדיין לא הוכשרו לבבות העם הזה. אי אפשר ללכת למהלך עצום כל כך כמו בניין המקדש, כשהעם הזה על מרבית חלקיו האורתודוכסיים בו לא יבינו לשם מה צריך את כל זה. 'הרי יש לנו את הכותל', הם יאמרו. הכותל שהוא בסך הכל קיר תמך, ושמגוחך שאנחנו ממשיכים לשמר בו באדיקות את מורשת הצנחנים, שמיהרו לרדת מהר הבית אל הכותל.

ולגבי העתיד? היהדות ידעה תמיד להשאיר את העתיד מעט אמורפי, חמקמק. גם אם יש לנו כוונות לגבי המקום הזה – לא בהכרח צריך לצעוק אותן. לאיסלאם השיעי יש עיקרון מעניין מאוד שמכונה 'תקיה', 'חובת הזהירות' בערבית, שמשמעה שמותר להעמיד פנים כצורך לשמירת האמונה. אינני אומר שצריך להעמיד פנים, אדרבה, צריך לעבוד במרץ בעניין ההר. העובדה שיותר ויותר צעירים דתיים לאומיים עולים להר, ויותר ויותר רבנים פוקדים אותו – מבורכת. צריך להביא לשם גם ציבורים רבים אחרים שיעלו למקום אפילו מתוך עניין ארכיאולוגי. להכשיר את הלב. כדי שבית המקדש יקום, הר הבית צריך להפוך למה שמהווים חג הסוכות וחנוכה עבור החילונים. הרבה מאוד חילונים בונים סוכות ומדליקים חנוכיות, אבל הר הבית עדיין זר לרובם. השאלה הגדולה היא איך במציאות של השפלות על הר הבית, הופכים אותו למשאת נפש עבור חלקים גדולים בעם. נכון שאוונגרד מוביל בדרך כלל מהפכות, אבל בנושא כזה אסור שאוונגרד יוביל זאת. כדי שנוכל בכלל לדבר על המקדש כאופציה מציאותית בעוד שלושים שנה, ההר חייב להפוך לעניין שעם ישראל עוסק בו. כרגע, גם בעיני ציבור הדתי לאומי, ובטח ובטח בעיני החרדי הממוצע – אלו רק מלים בסידור.