עם חופשי בארצנו

עם חופשי בארצנו

מאת: יאיר אליאש

בשבוע שעבר עליתי על אוטובוס מירושלים לתל אביב. ככל הנראה זה היה סוג של '"קו מהדרין" כזה. באחת התחנות עלתה בחורה והתיישבה מקדימה בלבוש רגיל לגמרי, כזה שנחשב לצנוע, אפילו אצל החרדים. שקטה, לא פרובוקטיבית ולא מתסיסה, סתם בחורה תמימה שנסעה לבקר את סבתא בתל אביב.

איך שהיא מתיישבת, מתחילים לגעור בה כל הנוסעים שתעבור אחורה. הבחורה הנבוכה שלא מבינה כל כך מה הולך מנסה להרגיע את המתלהמים כשפתאום עוצר הנהג בחריקת בלמים בצד הדרך ומתחיל לצעוק עליה שתרד מהאוטובוס. היא, נסערת כולה, מתחילה לצעוק בחזרה. לא מאמינה שזה באמת קורה.

ואז מגיע הרגע הכי מזעזע בסיפור – שוטר, מניידת משטרה שעמדה שם במקרה במקום, עלה לאוטובוס לבדוק מה הבעיה ולאחר שתשאל את הנהג, החליט לעכב את הבחורה על הפרעה לסדר הציבורי!

אתם קולטים? לא את החרדים שהתפרעו שם, לא את נהג האוטובוס שהפר באופן ברור את החוק, אלא את הבחורה המסכנה שרק רצתה לנסוע באוטובוס כמו כולם. אז מה עשיתי אני? כתבתי למשטרה מכתב חריף בעקבות האירוע המחריד הזה. ומה המשטרה עשתה? תגובת משטרת ישראל לטירוף שהתרחש היא… תחזיקו חזק:

"הבחורה הייתה צריכה להימנע מפרובוקציות מיותרות וללכת למושב האחורי. משעה שבחרה להישאר במושבים הקדמיים בניגוד לבקשת הנהג והנוסעים, לא הותירה לשוטר ברירה, אלא לעכב אותה על מנת שלא לפגוע בסדר הציבורי ומחשש לתגובה קשה מצד שאר הנוסעים החרדים באוטובוס".

"חשש להסלמה" כפי שאוהבים לומר בתקשורת.

הסיפור הזה מכעיס ומקומם, אבל הרבה יותר משאני כועס על יושבי האוטובוס החרדים, אני רותח על משטרת ישראל ועל אוזלת ידה כנגד מעשים נוראיים כאלו.

משטרת ישראל פוחדת להתעמת עם הבריונים, חוששת מדרדור המצב ולמעשה מעודדת בכך שימוש באלימות ותוקפנות. את כוחה מפנה המשטרה להתעמרות דווקא לצד החלש בסיפור, איתו הם יכולים להתמודד בקלות, זה הריטואל הקבוע שלה. וכך, ביד אחת עם העבריינים, עצרה משטרת ישראל דווקא את הבחורה ולא את המתפרעים.

מכבסת המילים המשטרתית תתרגם לנו את התבוסתנות ואת חוסר היכולת להתמודד עם מפרי סדר למילה היפה- "הכלה'". הרבה יותר נוח להכיל עבריינים ופושעים מאשר להתעסק איתם.

הסיפור הזה התרחש כמובן בעולם דמיוני, כשבאותו זמן בדיוק בעולם המציאותי שלנו משטרת ישראל עצרה את אמא שלי רק בגלל שהזיזה את שפתיה בהר הבית ונחשדה בעבירה החמורה של אמירת תפילה.

"לפני שבוע החליטה אימי לעלות לראשונה בחייה להר הבית"

לפני שבוע החליטה אימי לעלות לראשונה בחייה להר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי (כן, כן, זה לא הכותל). בלי התלהמות ובלי פרובוקציות, סתם קבוצה קטנה, מתואמת ומאושרת על ידי כל הגורמים, שעשתה סיור על ההר. אל הקבוצה, כמו לכל קבוצת יהודים במקום, התלוו שוטרים ואנשי וואקף. לקראת סוף הסיור, החליטה אמי להגיד פרק שירה מספר תהילים. לא לצעוק, לא להתריס, רק להגיד בשקט. בקשה אלמנטרית במקום כזה.

אנשי הוואקף שראו אותה מזיזה את שפתיה קראו מיד לשוטרים ואלו עצרו אותה ועיכבו אותה חצי יום בתחנת הקישלה (מזל שלא נלקחה למגרש הרוסים, בהתחשב בזה שבפעם האחרונה שעצרו יהודים על תפילה זה היה ברוסיה הקומוניסטית).

אירועים מהסוג הזה קורים בהר הבית כמעט כל יום. המקום היחיד בעולם החופשי שאין ליהודים בו חופש פולחן הוא במדינת ישראל, במקום שנמצא תחת ריבונותינו לכאורה. בשנת 2012 , במדינה דמוקרטית, עוצרים בני אדם על הזזת שפתיים. בלי בג"ץ ובלי בצל"ם.

עכשיו תסתכלו שוב על הסיפור הדמיוני למעלה.
סיפור שהיה מרעיד את אמות הסיפים בישראל ומוריד כמה ראשים במשטרה אילו היה מתרחש במציאות. ואז תסתכלו למטה על הסיפור האמיתי שקורה במדינת ישראל ולא מזיז לאף אחד.