ח"כ טיבי הניף את דגל אש"ף בהר הבית

לערבים הכל מותר || כך לפחות חושב המפכ"ל הגזען

המחבל אחמד טיבי עם דגל אש"ף בהר הבית

אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל) ומנהיגים נוספים צעדו בהר הבית ודרשו לסיים את "הכיבוש". ח"כ טיבי הניף את דגל ארגון המחבלים אש"ף. 

↓ מחבלים בחסות החוק

ח"כ אחמד טיבי הגיע היום (שבת) יחד עם מנהיגים מוסלמים נוספים להר הבית במסגרת חגיגות הולדת מוחמד. "אל-קודס (ירושלים) ערבייה והיא בירת פלסטין, ואל-אקצא הוא מקום תפילה למוסלמים", הצהיר טיבי במהלך האירוע. במהלך האירוע הניף טיבי דגל אש"ף. 

"התהלוכה היא מסר של חירות ושלום ורצון להשתחרר מהכיבוש כדי לזכות בחיים נורמליים וחופשיים. התהלוכה הסתיימה במסגד אל-אקצה שהוא פנינת הכתר של ירושלים, שתהיה בירת פלסטין", הצהיר.

המתמודד בפריימריס בבית היהודי, דני דיין, אמר בתגובה: "מפכ"ל המשטרה אמר לפני חודש כי 'לא יאפשר לח"כים שמתסיסים לעלות להר הבית'. אבל היום כשח"כ טיבי עלה למקום הקדוש עם דגל אש״ף כדי להתסיס ולהלהיט את הרוחות החליט המפכ"ל לשתוק. 

"כמו גם בוזי וציפי, זהבה וכל אותם מנהיגי שמאל שיודעים היטב להאשים את ישראל בכל מלחמה במזרח התיכון. דנינו ממשיך היום את ההבחנה (הקבועה לצערי) בין יהודים המממשים את זכותם לבקר בהר, לבין פרובוקטורים מוסלמים, המשתמשים במקום להסתה ולהון פוליטי."

ד"ר רונן שובל, המתמודד בבית היהודי, אמר: "ח״כ טיבי מתסיס את האווירה ומעודד אלימות. עלינו להניף לאלתר את דגל ישראל בהר הבית, להחיל את הריבונות הישראלית, ולעצור את כל אלו החותרים תחת המדינה ומעודדים אלימות", אמר.

שרה אליאש, המתמודדת גם היא ברשימת הבית היהודי לכנסת, מסרה: "כמי שנעצרה לפני כשנה בעליה להר הבית על כך שהעזתי למלמל פרק תהילים אני מוחה בתוקף על שהתאפשר לטיבי לעלות להר ולהסית. כל מי שרוממות הדמוקרטיה בגרונם חייבים למחות בתקיפות על האפליה הבוטה והמרה כלפי היהודים במקום הקדוש להם ביותר", ציינה.

אליאש נעצרה בעבר לאחר שבעומדה מול מקום קודש הקודשים התרגשה ומילמלה "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". איש וואקף שהיה במקום סימן לשוטרים ואלה עצרו אותה.

עם חופשי בארצנו

עם חופשי בארצנו

מאת: יאיר אליאש

בשבוע שעבר עליתי על אוטובוס מירושלים לתל אביב. ככל הנראה זה היה סוג של '"קו מהדרין" כזה. באחת התחנות עלתה בחורה והתיישבה מקדימה בלבוש רגיל לגמרי, כזה שנחשב לצנוע, אפילו אצל החרדים. שקטה, לא פרובוקטיבית ולא מתסיסה, סתם בחורה תמימה שנסעה לבקר את סבתא בתל אביב.

איך שהיא מתיישבת, מתחילים לגעור בה כל הנוסעים שתעבור אחורה. הבחורה הנבוכה שלא מבינה כל כך מה הולך מנסה להרגיע את המתלהמים כשפתאום עוצר הנהג בחריקת בלמים בצד הדרך ומתחיל לצעוק עליה שתרד מהאוטובוס. היא, נסערת כולה, מתחילה לצעוק בחזרה. לא מאמינה שזה באמת קורה.

ואז מגיע הרגע הכי מזעזע בסיפור – שוטר, מניידת משטרה שעמדה שם במקרה במקום, עלה לאוטובוס לבדוק מה הבעיה ולאחר שתשאל את הנהג, החליט לעכב את הבחורה על הפרעה לסדר הציבורי!

אתם קולטים? לא את החרדים שהתפרעו שם, לא את נהג האוטובוס שהפר באופן ברור את החוק, אלא את הבחורה המסכנה שרק רצתה לנסוע באוטובוס כמו כולם. אז מה עשיתי אני? כתבתי למשטרה מכתב חריף בעקבות האירוע המחריד הזה. ומה המשטרה עשתה? תגובת משטרת ישראל לטירוף שהתרחש היא… תחזיקו חזק:

"הבחורה הייתה צריכה להימנע מפרובוקציות מיותרות וללכת למושב האחורי. משעה שבחרה להישאר במושבים הקדמיים בניגוד לבקשת הנהג והנוסעים, לא הותירה לשוטר ברירה, אלא לעכב אותה על מנת שלא לפגוע בסדר הציבורי ומחשש לתגובה קשה מצד שאר הנוסעים החרדים באוטובוס".

"חשש להסלמה" כפי שאוהבים לומר בתקשורת.

הסיפור הזה מכעיס ומקומם, אבל הרבה יותר משאני כועס על יושבי האוטובוס החרדים, אני רותח על משטרת ישראל ועל אוזלת ידה כנגד מעשים נוראיים כאלו.

משטרת ישראל פוחדת להתעמת עם הבריונים, חוששת מדרדור המצב ולמעשה מעודדת בכך שימוש באלימות ותוקפנות. את כוחה מפנה המשטרה להתעמרות דווקא לצד החלש בסיפור, איתו הם יכולים להתמודד בקלות, זה הריטואל הקבוע שלה. וכך, ביד אחת עם העבריינים, עצרה משטרת ישראל דווקא את הבחורה ולא את המתפרעים.

מכבסת המילים המשטרתית תתרגם לנו את התבוסתנות ואת חוסר היכולת להתמודד עם מפרי סדר למילה היפה- "הכלה'". הרבה יותר נוח להכיל עבריינים ופושעים מאשר להתעסק איתם.

הסיפור הזה התרחש כמובן בעולם דמיוני, כשבאותו זמן בדיוק בעולם המציאותי שלנו משטרת ישראל עצרה את אמא שלי רק בגלל שהזיזה את שפתיה בהר הבית ונחשדה בעבירה החמורה של אמירת תפילה.

"לפני שבוע החליטה אימי לעלות לראשונה בחייה להר הבית"

לפני שבוע החליטה אימי לעלות לראשונה בחייה להר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי (כן, כן, זה לא הכותל). בלי התלהמות ובלי פרובוקציות, סתם קבוצה קטנה, מתואמת ומאושרת על ידי כל הגורמים, שעשתה סיור על ההר. אל הקבוצה, כמו לכל קבוצת יהודים במקום, התלוו שוטרים ואנשי וואקף. לקראת סוף הסיור, החליטה אמי להגיד פרק שירה מספר תהילים. לא לצעוק, לא להתריס, רק להגיד בשקט. בקשה אלמנטרית במקום כזה.

אנשי הוואקף שראו אותה מזיזה את שפתיה קראו מיד לשוטרים ואלו עצרו אותה ועיכבו אותה חצי יום בתחנת הקישלה (מזל שלא נלקחה למגרש הרוסים, בהתחשב בזה שבפעם האחרונה שעצרו יהודים על תפילה זה היה ברוסיה הקומוניסטית).

אירועים מהסוג הזה קורים בהר הבית כמעט כל יום. המקום היחיד בעולם החופשי שאין ליהודים בו חופש פולחן הוא במדינת ישראל, במקום שנמצא תחת ריבונותינו לכאורה. בשנת 2012 , במדינה דמוקרטית, עוצרים בני אדם על הזזת שפתיים. בלי בג"ץ ובלי בצל"ם.

עכשיו תסתכלו שוב על הסיפור הדמיוני למעלה.
סיפור שהיה מרעיד את אמות הסיפים בישראל ומוריד כמה ראשים במשטרה אילו היה מתרחש במציאות. ואז תסתכלו למטה על הסיפור האמיתי שקורה במדינת ישראל ולא מזיז לאף אחד.

כך הרגשתי לפני בעת ואחרי העליה להר הבית / שרה אליאש

תוך כדי עמידה בתור בשער המוגרבים שאלתי את עצמי איך  לא עליתי להר עד היום. במשך שנים רבות היה בי מחסום פנימי-הרגשתי שעליה להר הבית עדיין רחוקה ממני. היה לי נוח לשים את זה בצד, אולי בגלל שקשה לחוות את ההשפלה הכרוכה בעליה, ואולי מתוך תחושה – שכנראה תתאמת – שברגע שעולים נכנס משהו חדש לסדר היום. שזה לא חד פעמי, ומחייב שינוי בהתנהלות החיים. אולי שינוי איטי, אבל עקבי.

כשלפני כחודש נחתה בתיבת הדוא"ל שלי הודעה מרחל סלע משילה על עליה להר הבית בחנוכה, נעלמו לפתע כל ההסתייגויות, והרגשתי בבירור: זהו, אני עולה הפעם.

אני חושבת שבין היתר המדור שבו מתפרסמות מילים אלו תרם לשינוי שחל אצלי. לא תמיד אני קוראת את הכתוב בו, אבל הקליטה השבועית של הכותרת גרמה להפשרת הנושא, לקירובו ולמוכנות מסוג חדש.

הצטרפתי עם אישי, אחיה, לסיור ביום ד' של חנוכה. אינספור פעמים קראתי על ההשפלות שעוברים יהודים בהר הבית, אך עד שלא חשתי זאת על בשרי זה לא היה מספיק מוחשי. האיסור להתפלל על ההר הוא כל-כך הזוי בעולם דמוקרטי שמערכת חוקיו חילונית-עד, שאולי באופן אבסורדי, דווקא האיסור הבלתי חוקי הזה מהווה אישור למעמדו העל-טבעי של הר הבית.

למרות ההתנכלות הבלתי פוסקת של המשטרה בעידוד הוואקף לאורך שתי שעות הסיור, השמירה על שפתינו, הזירוז המציק בכל פעם שנעצרנו מול אתרים בהר – הצלחנו לומר פרקי תהילים, הלל של חנוכה ותפילות אישיות.

לקראת סוף הביקור, בעומדנו מול מקום קודש הקודשים, אמירת הפרק "ממעמקים קראתיך" העלתה את חמתו של איש הוואקף, שרמז לשוטר שעיכב אותי לחקירה. פרק הזמן של שלוש שעות בהן עוכבתי במשטרה איפשר לי לעכל במידת מה את החוויה הייחודית, את המפגש המפעים עם מחוזות הקודש, וגם חידד את העליבות וההשפלה של מעמדנו. מי שעולה להר מבין שהשליטה בהר איננה עניין טכני. יש משהו רוחני עמוק בהגעתנו ההמונית לכותל, ובהימנעותנו מעליה להר. כל המצב המבולבל שלנו עם אויבינו מבית מקורו במקום המרכזי הזה. הוויתור על לב לבה של ירושלים, הוויתור על עליה המונית אליו, הוא הגורם בעיניי בין היתר, לחיפוש התחליף הגלותי בקברי צדיקים באירופה.

מי יכול לחולל את השינוי במעמדו של הר הבית? איך יכול הציבור הדתי-לאומי, ובעצם גם זה הליברלי, לסבול את העיוות המאפשר לכל אדם – ובלבד שאינו יהודי – להתפלל על הר הבית? קמעא קמעא, הטיפטוף של הביקורים צריך להפוך לתנועה גדולה, לא מתריסה, לא מתלהמת, אבל נוהה, מתגעגעת, מגיעה, מתפללת.

עם יציאתנו מהר הבית, ראינו את קבוצת הבחורים מצפת שחלפה על פנינו בסיור, רוקדת בהתלהבות על סיפו של שער השלשלת "יבנה המקדש", ריקוד שהלחיץ והקפיץ את המשטרה אך לא היה באפשרותה למנעו. חבורת מוסלמים שנכחה שם סגרה את השער בפניהם, ובבת אחת השוטרים העיפו אותם לצדדים ופתחו את השער לרווחה. כאן, על סף השער, הופגנה השליטה – נחמה פורתא.

·        הכותבת נעצרה בהר הבית בעוון תפילה בחג החנוכה.