 |
| חילי טרופר |
בית המקדש יושב בתוך ליבי כמו היה שם מעולם ולעולם, מבלי שאזדקק להכניסו לתוכו. אינני מכיר את עצמי אחרת. עם האמת הזו בליבי גדלתי. גם כבן להורים שעלו לארץ, ושבכל פעם שהתאוננו על המצב בארץ או לא התרגשנו מההליכה ברחובות ירושלים, ידעו להזכיר לנו שלא תמיד היה כך. ידעו להשריש בנו שכל זה אינו מובן מאליו. וגם, ואולי לפני הכל, כיהודי זו חלק מההוויה, בין אם ארצה בכך ובין אם לאו. וכמובן שאני רוצה בכך.
בבית הוריי מקובל היה לצעוד מדי ערב שבת מברכים לקבלת שבת בכותל. אם לרגע נשכחו המקדש והקדושה מלב, אז הצעידה בשעות היפות ביותר של השבוע היתה שם כדי להזכיר לנו את החיבור, את הגעגוע, את התפילה ואת מה שיושב בתוכנו כל העת, אבל אולי אבק ושגרת היום-יום מכסים עליו מעט.
מתוך שאלה הם שורשיי, כך גם היום בית המקדש עבורי. הוא יושב במרכזו של העולם, אך בעיקר במרכזה של החברה, והחברה יושבת במרכזו. או כך לפחות הייתי מבקש שיהיה.
בתהילים קכ"ב נכתב כך: "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותייך. למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' א-לוהינו אבקשה טוב לך". בקשת שלום ירושלים מכוונת לשני יעדים: יעד חברתי – "למען אחיי ורעיי", ויעד רוחני – "למען בית ה' א-לוהינו", ונדמה לי שהחברתי קודם לרוחני, משום שהיעד החברתי הוא תנאי ליעד הרוחני. לא רק שבית המקדש יושב במרכזה של החברה, אלא שהחברה יושבת במרכזו. החברה היא הצידוק להקמתו, היא הכוח של קיומו, היא ואופייה הם שסוללים את הדרך למקדש.
אחדות האומה, הערבות ההדדית, הכוח של איש למען אחיו הם שיבנו מקדש. בוודאי מקדש רוחני. כדי שנהיה ראויים לבנייתו של בית המקדש בכל תפארתו, טוב שבערבי שישי נצעד להתפלל על אבניו של כותלו המערבי, טוב שנזכור ונזכיר את בניינו וגם את חורבנו, ובעיקר מוטב שננהג איש באחיו ביושר, בכבוד, ברעות ובאחווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה