רונן שובל – יו"ר תנועת 'אם תרצו'

 העיסוק בבית המקדש מעורר רגשות ונימים עמוקים בחברה הישראלית. בדרך כלל אלו מתועלים למתקפה כוחנית חסרת רסן כנגד כל מי שמפלרטט עם הרעיון. בשיח התקינות הפוליטית הישראלית, העיסוק בנושא מתוייג תמיד כהזוי וכחולני. אולם, היחס הבוטה במיוחד לנושא מעיד דווקא על עומק הרגשות שבהן הוא נוגע.

יחד עם זאת, תוצר הלוואי של המתקפה המשתלחת ברעיון, גורם לכך שאוהביו מתביישים להודות בפני אחרים (ואולי אף בפני עצמם), כי לרעיון יש חשיבות. במילים אחרות, המקדש – אפילו בקרב מוקיריו – הפך לרעיון ״מקולקל״ פוליטית.  ״הנאורות״ בישראל מספיק פלורליסטית לדון לעומק בביטול מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (מה שנקרא 'מדינת כל אזרחיה'), אולם אין היא מסוגלת להכיל דיון רציני בנושא המקדש – ולכן יבורך המדור שמצליח לחדור, ולו במעט, את חומות הניכור.

אל מקומו הראוי של המקדש בחברה הישראלית

הציונות היא הביטוי הפוליטי המודרני של הרעיון המקראי הידוע בשם 'שיבת ציון'. במסגרת רעיונית זו חזרנו לארצנו וחזרנו לשפתנו. נס גדול עשינו, אולם המשימה הציונית טרם הושלמה. במסגרת החזון המקראי, על מדינת הלאום היהודית מוטלים עוד תפקידים רבים: ראשית, עלינו לפעול להשלים מבחינה הגותית את מסכת הלכות מדינה שכה חסרה לנו. במשך 2000 שנות גלות, עסק הדיון היהודי במגוון רחב של שאלות, אולם הותיר ללא מענה, מהסיבה הברורה שמדובר היה בדיון תיאורטי לחלוטין, את סוגיית הלכות המדינה היהודית.

מדינה יהודית אין פירושה הלכות כשרות. השאלה הרלוונטית של דורנו, שנשארת ללא תשובה (וללא כל עיסוק בבתי המדרש), היא מהי מדיניות פוליטית יהודית: מהי דעת המסורת והמחשבה היהודית על יחסי החוץ של המדינה, על מדיניות הפעלת הכוח, על שאלת הצדק וכו׳, ולאחר מכן, מה משתמע מרעיונות אלו על הפוליטיקה של מדינת ישראל. מתוך כך, המשימה שמוטלת על עם ישראל בדורנו היא להמשיך ולהשלים את המפעל הציוני.

לא מספיק ששבנו לארצנו ולשפתנו, מוטלת עלינו גם המשימה לשוב לתרבות שלנו (ניצנים ראשונים של תופעה זו ניתן לראות בתחום המוזיקה והספרות בשנים האחרונות), ובמקביל לשוב ולבסס את המשפט שלנו. המשפט הישראלי מבוסס על ערבוב מביך של משפט עותמאני ומשפט בריטי, ואילו המשפט העברי מוטל בצד ללא דורש. בסופו של דבר, לאחר שנשלים את המשימה של שיבת ציון המלאה, לא רק הפיזית אלא בעיקר זו הרוחנית, נתחיל להשלים את המשימה של מדינת ישראל, שהיא בשפת התורה 'הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש', ובשפה המודרנית – הקמת חברת מופת.

הרמב״ם מתאר את המשיח במידה רבה כמובטל. המשיח הוא תוצר של חברה אנושית עולמית מושלמת, המשיח הוא לא זה שמביא אותה. כלל המשימות הציונות שהוגשמו ועוד יתגשמו מוטלות עלינו, על בני אדם בשר ודם.

בית המקדש הוקם בפעם הראשונה מאות בשנים לאחר שכבשנו את הארץ. המשכן שכן בשילה זמן רב, וכנראה שבצדק. רעיון המקדש דורש תהליכיות. רעיון המקדש ותיקון העולם הם חלק אינטגרלי מהקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש. ההתמודדויות הפנימיות והבינלאומיות שהוא עוד ידרוש מאיתנו מהוות חלק מליטוש רוחו של העם היהודי השב לארצו. רק כאשר נדע כיצד להכיל את הרעיון, ונדע כיצד לממשו בצורה שהוא יהווה בית תפילה לכל העמים (כבית תפילה יהודי), אזי נתחיל להתקרב למימוש הרעיון של היותנו עם סגולה. הסגולה של עם ישראל איננה מציאות א-פריורית הניתנת לנו כמתנה מן השמים, זוהי אחריות כבדה הדורשת מאיתנו להוות מופת של דוגמא אישית-לאומית לכל העמים. רק אם נדע להשלים את יעודנו, נהיה לקדושים, כמאמר הפסוק בלשון עתיד: ״קדושים תהיו״.

על השאלה מתי נהיה בשלים להקמת בית המקדש השיב רבי יהודה הלוי: "ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".

יש לשער שבשלות זו, והקמתו של בית המקדש, יניעו תהליכים הלכתיים מרחיקי לכת בתוך עם ישראל. חזרת החושניות לתפילה העתיקה תבריא גם חלק מהנוירוזות הגלותיות שנכנסו לתוך ההלכה. בית המקדש ינבע מלמטה, הוא יהיה תוצר של חברה יהודית שיש בה ערבות-הדדית שלמה, תפקידו יהיה להשכין שלום בעם ישראל. כל עוד הוא לא ימלא את תפקידו להשכין שלום פנימה, הרי שהוא ייכשל גם במשימתו להשכין שלום כלפי חוץ. הר הבית הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהווה גם את הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית.

על דורנו מוטלת המשימה האדירה להשלים את שיבת ציון, גם מבחינה תרבותית וגם מבחינה משפטית. כל זאת תוך הכרה בכך שאין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב ולעלות אליו, יהודים – חילוניים ודתיים כאחד. שכן הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהיא הקמת חברת מופת לעמים, זהו החזון המשותף של כל שבטי ישראל. אם דור "הפוסט" סובל ממחלה של שחיטת כל הפרות הקדושות, הגיע הזמן שאנו נשוב וניילד אותן.