לספר לאובאמה על זכות האבות

מאת: נדב שרגאי / ישראל היום 

שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות

את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף.

רסיסי המידע הדולפים מעת לעת על מסגרת הביקור המתוכנן של הנשיא אובאמה בישראל ותכניו מלמדים שהוא אינו עתיד להיות שונה מאוד מקודמיו. השיח המתוכנן עם הנשיא יהיה שוב בעיקר ביטחוני: מהפלשתינים ועד איראן ובתווך גם סוריה, ירדן ומצרים. ציר התכנים, כמו בביקורים קודמים של נשיאים אמריקנים בארץ, יהיה הציר הקיומי-ביטחוני. אפילו הביקור המסורתי ביד ושם - אם אכן יתקיים - יינק את כוחו מהציר הזה - מהיותה של מדינת ישראל ארץ מקלט לשארית הפליטה.

בולט בהיעדרו - שיח הזכויות. פעם הוא היה חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלנו. היעדרותו בולטת לא רק מכיוון שהוא כמעט נמחק משפתנו שלנו, אלא גם מכיוון שהוא נוכח נוכחות עזה וכמעט בלעדית בשיח שהפלשתינים ומדינות ערב מנהלים מול העולם. הללו אינם מתביישים לנשק את "רגבי אדמתם", לשקר בלי סוף על עברם כאן, לשכתב ולזייף את ההיסטוריה ולנופף במפתחות הבתים שבהם חיו אבותיהם או סביהם בצפת, ביפו ובחיפה.

שפתנו, לעומת זאת, הפכה דלה וענייה. הביטחון חשוב, אבל אינו חזות הכל. אי אפשר לבסס תביעה ללגיטימציה בינלאומית - לא על חברון שמעבר ל"קו הירוק", וגם לא על באר שבע שבתוך הקו הזה - ללא התנ"ך והאבות והאמהות, וירושלים והר הבית ועיר דוד.

לצידו של הר הרצל נמצא הר הבית, ולצידו של מלון "קינג דיוויד", שבו אולי יתארח אובאמה, נמצאת "סיטי אוף דיוויד" (עיר דוד), שמספרת את הסיפור היהודי דווקא כאן בארץ ישראל, טוב יותר מאשר כל להטוט הסברתי אחר. מי שיצעד עם אובאמה במסדרונות יד ושם ויחשוף אותו למראות האימה מלפני 75 שנה, ימחיש לו מדוע הצורך בישראל חזקה אינו עוד סיסמה ריקה מתוכן. אבל מי שיצעד עם אובאמה בתעלת הניקוז ההרודיאנית בעיר דוד ויציג לו שם את חריטת המנורה ואת הפעמון מבגדו של הכהן הגדול, או יקרא באוזניו את תיאורו של יוסף בן מתתיהו על רגעיהם האחרונים של היהודים שהרומאים מחריבי המקדש רדפו שם, באותה מנהרה, עד מוות, ואולי אפילו יחשוף בפניו את מאגר המים שהשתמר שם מתקופת הבית הראשון - ימחיש לנשיא האמריקני עד כמה עמוקים שורשינו בארץ ובירושלים.

וכאשר הנשיא ייצא מהמנהרה החשוכה ויביט אל על, מישהו לצידו, אולי נתניהו, צריך להצביע על הר הבית ולספר לו על הוויתור החד-צדדי הגדול ביותר שאומה ודת כלשהי עשו אי פעם לטובת דת אחרת: הפקדת המקום הקדוש ביותר בעבורן - הר הבית - בידי דת מתחרה, האיסלאם, שבעבורה אותו מקום הוא השלישי בקדושתו בלבד (אחרי מכה ומדינה). גם סיפורי הר הזיתים והר הצופים וקורותיהם העתיקים, וגם אלה של העת האחרונה, ראויים להשתלב במסכת השיח הזה, שיח הזכויות.

*   *   *

יהיו בוודאי שיאמרו שהשיח הזה הוא ארכאי, שאינו רלוונטי עוד. הם טועים. ידידינו האמיתיים והמדומים בארה"ב צריכים לשמוע מאיתנו דווקא היום שהזיקה ההיסטורית, הדתית, החוקית והרגשית של עם ישראל לירושלים, לחברון ולבית אל אינה פחותה מזו הפלשתינית; שאיננו כובשים בארצנו; שיש יהודים שבעבורם, לפחות כמו בעבור הפלשתינים, האדמה הזאת היא "קדושה", ושגם הם קשורים אל חבלי הארץ הזאת בעבותות של אהבה, של תנ"ך, של מורשת, של טבע ונוף; שמוסרית אין הבדל בין התנחלות בארץ ישראל, שבה ישבו ערבים בתחילת המאה שעברה, לבין התנחלות בארץ ישראל, שבה יושבים ערבים בתחילת המאה הזאת.

הוויכוח האמיתי בתוכנו הוא אולי על גבולות האפשר, אבל ודאי שלא על הזכות. והחברים בוושינגטון, לא פחות מאיתנו, צריכים לשמוע זאת, אפילו אם יעקמו את אפם, אפילו אם השיח הזה אינו בגדר ה"ריאל פוליטיק", שכן אנו כאן אמנם בזכות הכוח, אבל עוד קודם לכן - בכוח הזכות.