הקרבנות הנשרפים מחוץ למחנה ופרה אדומה

פרה אדומה

כתבו חז"ל שטעמה של פרה אדומה קשה להבנה. גם טעמיהם של הקרבנות הוא סוגיא קשה, שהתחבטו בה גדולי עולם. כדי לנסות ולהתמודד עם מה שבאה התורה ללמדנו בענינים אלה, נפתח בבאור דיני חטאת פנימית וחטאת חיצונה, וממנו נעבור לביאור יתר הנשרפים מחוץ למחנה, ובהם פרה אדומה.

תפקידה וטעמה של חטאת

חטאת באה לחַטֵּא[1]. מי שצריך נקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו (אע"פ שלא חטא ולא נטמא) מביא חטאת. החטאת מחַטֵּאת את החטא או את הטומאה. חטאות שונות מטהרות את הטמא. במצורע, בזבים, ביולדת, דמם נתן בטהרה על המזבח ומטהר. חטאות אחרות מטהרות את החוטא לכפר עליו. וגם קרבנות יום הכפורים נועדו לטהר אותנו מכל חטאתינו לפני ה'. כלומר: תפקידה של החטאת הוא לקרב את מי שיצא החוצה ולהשיבו פנימה. בין אם יצא מחמת טומאה גופנית ובין אם עשה מעשים שמוציאים אותו מן המחנה ומחיבים את כריתתו מתוך הקהל, אלמלא יכופר. בטוין של הקדושה והטומאה במקדש הוא בכניסה אל המחנה וביציאה ממנו, קדושו של אדם הוא הכנסתו אל המחנה וקרובו אל השכינה. הקרוב אל השכינה הוא בתוך המחנה, והרחוק מורחק ממנו. בין אם הורחק מחמת טומאתו ובין אם הורחק מחמת מעשיו. הטמא הוא מי שנכרת מארץ חיים ומקומו מחוץ למחנה. יציאה אל מחוץ למחנה היא טומאה. המטוהר שב ומתקרב אל ה' וחצרותיו, גם במובן הגאוגרפי אך גם במובן הרוחני, הוא חוזר להיות חלק מן המחנה, חלק מן הקהל, וקרוב לה'. גם מי שחטא התרחק מן השכינה וצריך לכפר עליו ולקרבו.

גם דרך הקרבתה של החטאת מבטאת את הכניסה אל המחנה ואת ההבדל בין תוך המחנה לבין מחוץ למחנה. החטאת, ככל קרבן, קרבה רק בקדש ורק ע"י טהורים ונאכלת רק במקום הקדש, ע"י מעשי החטאת נכנס מביאה אל המחנה. והקרבן עצמו מבטא את מקומו של מביאו. כל המקריב קרבן כאילו הקריב את עצמו, ובחטאת צריך האדם לתת אל לבו שכל מה שנעשה בחטאת היה ראוי שיעשה לו[2], וכמו שיתבאר להלן לגבי שעיר המשתלח. ראוי לאדם להקריב את עצמו ולתת את עצמו לה', אלא שלא כדאי שהוא יקריב את עצמו על המזבח כי בכך הוא לא יביא תועלת לרצון ה'. אין צרך באפר של בשר אלא בעבדים לעבודת ה'. אם חפץ האדם לתת את עצמו לה' יעשה זאת בדרך שתביא תועלת. האדם יקריב את עצמו ע"י שיקדיש את חייו לעבודת ה'. הקרבן מבטא זאת ע"י זריקת דמו, בשתי בחינות: א. הדם הוא הנפש, נפשו נתנת למזבח, ובשרו משמש לתועלת לפני ה'. לעמת זאת עולה באה לבטא את הנתינה המוחלטת לה', לכן גם הבשר עולה למזבח. קרבנות אחרים באים ללמד שעל האדם להביא תועלת לעובדי ה' ולעבודת ה', ולכן הבשר משמש אף הוא לכך. לעובדי ה' או לשמחה לפני ה' בעבודת ה' במקום הקדש. ב. שיתן האדם אל לבו שמה שנעשה לקרבן היה ראוי להעשות לו. החטאת באה תחתיו. והדם הוא הנפש. וראוי לאדם שיתן נפשו לה', ויקדיש גופו לעבודת ה'. על כן נזרק הדם על המזבח, והבשר נאכל בקדש.

בקרבן החטאת יש הבחנה בין מעשה הדם לבין מעשה הבשר. מעשה הדם מיצג את מעשה האדם בנפשו, ומעשה הבשר מיצג את מעשי האדם בגופו.

חטאת פנימית - הדם נכנס אל הקדש והבשר נשרף

אמרה תורה "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו כג). בד"כ חטאת נאכלת בעזרה לכהנים. כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אבל חטאת שדמה נכנס לכפר אינה נאכלת ואת בשרה יש לשרוף מחוץ למחנה. הבשר הנשרף מחוץ למחנה טמא ומטמא את כל העוסק בו[3]. בחטאת ככל שהדם נכנס פנימה יותר, כך הבשר טמא יותר.

חטאת רגילה מבטאת את שובו של החוטא, שנותן לה' את נפשו, ומקדיש את עצמו לעבודת ה' ולהביא תועלת בתקון העולם. התורה לא מלמדת לקדש רק את הנפש ולהשליך את הגוף. התורה אינה דוגלת בפרישות מחיי החמר, אלא בהשתדלות לתקונם[4]. רק במקרים מסוימים מאד מבטאת החטאת את האנשים המיוחדים, החיים בפרישות גדולה, מזניחים את הגוף ואת החמר ואינם אוכלים אלא גרוגרת אחת או קב חרובים משבת לשבת. או שמסתגרים במערה ועוסקים רק בעניני הנפש ופורשים לחלוטין מעניני הגוף. אנשים אלה אכן מתקרבים יותר אל ה', אך התורה לא מורה כך דרך לרבים[5]. עם זאת, יש מקרים שבהם צריך כפרה גדולה, שבהם יש לבטל לגמרי את הגוף ולהתקרב עוד אל ה'[6], לכן חטאת שהובא דמה אל הקדש יוצא הגוף מן המחנה ונגזר מארץ חיים, והוא מטמא.

היציאה אל מחוץ למחנה והטומאה הן בטוי למות ולהרחקה. עבודות הדם הן בטוי לקרוב הנפש אל ה', כי הדם הוא הנפש. לכן כל קרבן שנכנס אל הקדש פנימה, יוצא גופו מן המחנה למקום הטומאה כמת, ונשרף. הוצאתו אל מחוץ למחנה כהוצאתו אל המיתה וכגזרתו מארץ חיים, ולכן הוא מטמא. כאיש המקדש מאד את נפשו ומשליך את גופו.

שעירי יום הכפורים

דם יום הכפורים נכנס עוד יותר פנימה מחטאת פנימית רגילה, לכן הוא צריך שלא רק גופו יצא אל מחוץ למחנה ויטמא, אלא שיושלך בן זוגו לעזאזל הרחק מן המחנה ויטמא.

גם בשעירי יום הכפורים באות לידי בטוי שתי הבחינות של החטאת שהוזכרו לעיל:

א. ככל שהנפש נכנסת יותר פנימה אל הקדש, כך מתרחק האדם יותר מעניני הגוף ומשליכו הרחק. והקרבן הוא משל למעשי הגוף. לכן ככל שהדם נכנס יותר פנימה כך הבשר מתרחק יותר, ככל שהנפש מקודשת יותר הגוף ללא נשמה טמא יותר, כך גדולה טומאת מת ישראל מטומאת מת גוי, וטומאת מת גוי מטומאת בהמה, כידוע. וכן ככל שהקרבן נכנס לכפר יותר בפנים, כן בשרו ללא הנפש טמא יותר ויוצא מן המחנה ומטמא בגדים. ודם שעיר יוה"כ צריך שיצא לא רק בשרו ויטמא, אלא שיצא גם בן זוגו אל המדבר אל ארץ גזרה ויטמא בגדים. ולשם הוא נושא עליו  את כל עוונות בני ישראל. ללמדך שכשיתקרב אדם אל ה' ישליך מנגד במרחק בארץ גזרה במקום הטומאה, את כל תאוות הגוף והחמר ועמם את כל עוונותיו, ויטהר נפשו ויכנס אל ה' פנימה. תפקידם של השעירים הוא שיכנס הדם לפני ולפנים ויטהרו ישראל ויטהרו נפשם וישובו בתשובה ויכנסו אל המחנה, יכניסו את נפשם לפני ולפנים, וכל עוונותיהם ישולחו הרחק מן המחנה וישא השעיר אותם עליו אל ארץ גזרה, ויושלך עמהם מן הצוק ויתרסק ויתרסקו עמו עוונות בני ישראל, וימחו ויאבדו כאשר אבד השעיר. השלוח הוא שלוח מן המחנה אל ארץ גזרה, וכל היוצא מן המחנה נגזר מעמנו ולכן הוא טמא ומרוחק, לכן נטמא כל העוסק בהוצאתו מן המחנה.

ב. השעיר של יום הכפורים מעלתו גדולה יותר מחטאת פנימית רגילה, ומכפר ע"י שנשלח בן זוגו אל ארץ גזרה ומתרסק בנפלו אל התהום. ועליו הוא נושא את כל עוונות בני ישראל שיפלו אף הם אל התהום וימחו ויאבדו. ויתנו ישראל אל לבם שכן היה ראוי לעשות להם, אלא שכפרו על עצמם ונתנו נפשם לשמים, וטהרו נפשם ושבו בתשובה. אותו שעיר שהושלך לעזאזל עמד בגורל אחד עם השעיר שהוקרב, ללמדך שאותו אדם החוטא ראוי לו שיושלך לעזאזל ככלי אין חפץ בו, אם לא שבחרו ה' ונִתן לה' בגורל[7]. והואיל וטהר לבו לשמים ונכנס לפנים ונתן לה' התכפר. והיוצא מן המחנה כמת ראוי לו שיטמא הואיל ויצא מן המחנה ונעשה כמת.

פרה אדומה

התקשו חכמים בהבנת טעמה של מצוה זאת, ואמרו שהיא נקראה חקה, כי תמוה שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים[8]. ויש לנו לשאול וכי אין לנו לתמוה אלא זו בלבד, ואילו היתה מטהרת את הטמאים ולא מטמאת את הטהורים וכי אז לא היתה חֻקה והיתה מובנת לרבים? ויש לומר שכל חטאת באה לחַטֵּא. והיא מחַטֵּאת את החטא או את הטומאה. ומצאנו קרבנות רבים המטהרים את הטמא. במצורע, בזבים, ביולדת, דמם נזרק בטהרה על המזבח ומטהר. וגם קרבנות יום הכפורים נועדו לטהר אותנו מכל חטאתינו. ואם דם החטאת נכנס לכפר יוצא גוף החטאת אל מחוץ למחנה ומטמא. כגופו של האדם שאם עולה נפשו אל ה' יוצא גופו ומטמא. ואולם, בכל החטאות הפנימיות הדם הוא הנפש הוא טהור והוא נזרק בטהרה ומכפר, ורק מה שמחוץ למחנה מטמא והוא אינו מכפר, אבל פרה אדומה נעשית כולה מחוץ למחנה, ולכן כולה טמאה, ואין בה טהרה כלל. ואפילו דמה אינו נכנס לכפר אלא רק מוזה אל נכח פני אהל מועד. וכל בשרה יוצא מחוץ למחנה וטמא. תמיהת חז"ל בפרה אדומה היא איך הבשר הטמא שנשרף מחוץ למחנה מטהר. כי אילו היתה התורה מצוה שיקריב הטמא פרה אדומה במקדש ויזרק עליו דמה ויטהרנו וישרוף את הבשר מחוץ למחנה ויטמא כל הנוגע בבשר, כי אז לא היינו תמהים. אבל שהבשר הנשרף מחוץ למחנה יטהר זה לא מצאנו בשום מקום בתורה.

ונראה שחדשה התורה חקה קשה להבנה זאת, משום שכל דין פרה אדומה נס ופלא וחסד הוא מאת ה'. ולכן לא נזכרה פרשה זאת בספר ויקרא ביחד עם יתר דיני הטומאות[9]. כי אין החטאת יכולה לכפר על טומאת המת כדרך שאר הטומאות. שהרי בשאר הטומאות נטמא האדם אך נפשו עדין בקרבו ועדין יש לו תקנה, ואינו צריך אלא חטוי. אבל טומאת המת שעזבה הנשמה את הגוף ועתה אינו אלא בשר, גוף ללא נשמה, חמר ללא צורה, וכל קדושתו עזבה אותו, ואינה חוזרת אליו עוד, איך תכפר עליו חטאת?[10] לִמדה התורה למוד מיוחד: שגם חטאת שיצאה מן המחנה, וכולה במקום הטומאה, עדין אפשר להזות את דמה אל נכח פני אהל מועד, וגם במקום טומאתה עוד קדושתה בקרבה[11]. כשם שהחוטא המושלך מהקדש ואין לו כפרה בקרבן אין שערי תשובה ננעלים בפניו אם יזעק אל ה' ממקום טומאתו. והוא נס ופלא וחסד מאת ה', והוא חוק. ולכן נקראה הפרה חקה[12].

כיון שהפרה מלמדת שגם יוצא אל מחוץ למחנה וטמא, עוד קדושתו בו ועוד צופה הוא לתחיה, יכולה היא לטהר את טמא המתיב.

דינים בפרה האדומה שנגזרים ממקומה ומטרתה

בפרה אדומה טומאה וטהרה משמשים בערבוביה. האפר הכשר לטהר בו מטמא, אבל אם הוא נטמא הוא נפסל ושוב אינו מטמא. האפר מטמא, ובכך היא דומה לפרים ושעירים הנשרפים שנשרפים במקום טהור אבל מטמאים. בנגוד לשאר הכפרות שבאות אחר ספירת הימים, הזאת הפרה האדומה היא בתוך ספירת הימים. הבדל זה נובע מכך שהטהרה אינה בקרבן לפני ה' כשאר הכפרות, אלא באפר של הבשר היוצא כפי שבארנו לעיל, שממילא מקומו מחוץ למחנה וא"כ זמנו בימי ספרו. אולי משום כך דינה בטבול יום, שכבר אינו טמא אבל פוסל את הקדש. ללמדך שהיא אמנם נעשית בטהרה אך היא היוצא ומטמא. והאפר אינו קדש, ואמנם צריך המתעסק להיות טהור ולפחות טבול יום, ואחר שהתעסק באפר נעשה טמא לגמרי, אך אינו צריך להיות מעורב שמש כי אין עשיתה של הפרה בקדש ואין האפר אלא כאפר של פרים ושעירים נשרפים[13]. ומשום כך היתה הקפדה גדולה על הצדוקים שסברו שצריך דוקא מעורבי שמש. שהרי אם אתה אומר כן אתה עושה אותה קרבן גמור וא"כ איך תשחט בחוץ? ועוד - איך תכפר על הטמא בימי ספרו? אבל כיון שהיא מכפרת מחוץ למחנה כאשר בארנו לעיל היא מכפרת בימי ספרו והיא יכולה לכפר על טומאת המת.

פר המלואים ועגל היום השמיני

פר המלואים (ויקרא ח יז) ועגל היום השמיני (ויקרא ט יא) נשרפו מחוץ למחנה אע"פ שלכאורה לא נכנס דמם לכפר בקדש. ומ"מ לא נאמר שנכנס. וזה תמוה, שהרי ראינו שבד"כ חטאת שדמה מוקרב בחוץ נאכלת, ורק חטאת שדמה בא אל הקדש פנימה נשרפת מחוץ למחנה. לגבי פר המלואים אפשר להסביר שהוא נשרף כי אין לו אוכלים, שהרי הכהנים עדין לא התקדשו בשעה שקרב. אבל זה אינו מסביר את עגל היום השמיני. לגבי עגל היום השמיני מתעצמת הקושיה, שהרי באותו יום קצף משה על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את השעיר אע"פ שלא הוכנס דמו אל הקדש. ולמה הם לא ענו לו והלא היום שרפנו במצותך חטאת אחרת שלא הובא דמה אל הקדש.

אפשר לפרש שכל קרבנות היום השמיני הם קרבנות לפני ה'. בפרשת שמיני נאמר שבע פעמים "לפני ה'", כמו בפרשת אחרי מות, (ואחת הפעמים בפרשת אחרי מות מתיחסת ליום השמיני). אמנם ברור שלא כל "לפני ה'" באחרי מות ובשמיני הוא בקדש הקדשים, אך "המזבח אשר לפני ה'" (ויקרא ד יח, טז יח) הוא שמו של המזבח הפנימי, והבטוי לפני ה' מעיד על כניסה פנימה. מהפסוק הראשון בפרשת אחרי מות, שבו מצוה ה' את אהרן אחרי מות בניו שלא יכנס אל הקדש בכל עת אלא בסדר האמור שם, עולה שנדב ואביהוא הקטירו קטרת בקדש הקדשים[14]. כך הם פרשו את הקריבה לפני ה' של היום השמיני. בעקבות מותם צוה ה' לא לעשות עוד כסדר פרשת שמיני אלא כסדר אחרי מות[15] (הדומה לו בדברים רבים).[16] לפי פירוש זה כל עבודות היום השמיני דינן כעבודות לפני ה', שהרי הוא יום התיצבות לפני ה' ויום גלוי שכינה, ולכן דין החטאת הוא כדין פנימית. אבל אם כן הוא הדבר יש לשאול למה השעיר הוא חיצון.

רש"י (ויקרא ט יא) אומר שלא מצאנו חטאת חיצונה נשרפת חוץ מפר המלואים ועגל היום השמיני, וכולן ע"פ הדבור. ומעיר שם חזקוני שיש עוד פרי עולה שנשרפים, פר הלויים פר עזרא ופר יחזקאל. ואמנם על אף אחד מהם לא נאמר בפירוש שהוא נשרף, אך רש"י עצמו כתב שפר החטאת של הלויים נשרף. נראה שהכלל הנקוט בתורה הוא שאין פר חטאת שנאכל. פר חטאת הוא בד"כ פר המיצג את חטאם של כל העם, או של הכהן הגדול המיצג את כל העם. כפרת כה"ג היא כפרת כל העם[17]. פר מכפר על כל העם. קרבן שמכפר על כל העם דינו כדין קרבן פנימי. ודאי כשהקרבן בא לקרב את ישראל לפני השכינה כמעמד הר סיני, יש בו בטוי של כניסה לפני ה', לכן נשרפו פר המלואים ועגל היום השמיני. פר המלואים ועגל היום השמיני היו חטאת של אהרן, והם היו מעין פר כהן משיח[18][19]. השאלה שצריכה להשאל היא לא למה נשרפו בחוץ אלא למה לא הובא דמם אל הקדש פנימה. ואולי כשיוצאת האש מלפני ה' החוצה לא צריך להביא את הנפש פנימה. מ"מ ברור שלא בכדי הקריב אהרן דוקא פר ועגל. השעיר הוא שעיר רגיל, הוא לא בא לכפר לפני ה'. גם ביום הכפורים יש שעיר הנעשה בחוץ[20], והשעיר של היום השמיני דומה לו במהותו.

לפ"ז אפשר להוסיף באור בענין הפרה האדומה. הפרה האדומה נקראה חטאת והיא נעשית בשם כל ישראל. אמנם היא נקבה[21] והיא כשרה גם בכהן הדיוט, ונעשית מחוץ למחנה, אך כל מטרתה כמו שבארנו לעיל הוא ללמד שגם בתנאים אלה עדין עם ישראל חי. היא לא ממש פר חטאת, אך היא מזכירה פר חטאת ובאה בשם כל ישראל ללמד על כח התחיה. עקר התחיה היא תחיתו של עם ישראל כלו כמו שבארנו בהערה יא. הפרה האדומה באה ללמד שהשכינה שורה גם מחוץ למחנה[22], וגם במקום שנגזר מארץ חיים, אפשר להתקרב אל השכינה והשכינה באה ומחיה את העולם.

---

 הערות שוליים
[1] עקר תפקידה של החטאת הוא לחַטֵּא. להבדיל מהאשם. אשם הוא מתת, לכן הוא בא בערכך ופדיונו עולה. הוא תשלום לה'. חטאת באה כדי לחַטֵּא. חטאת מלשון חטוי. מי שצריך נקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו (אע"פ שלא חטא ולא נטמא) מביא חטאת. אם נתכפרו הבעלים או שמתו ואין מה לחַטֵּא החטאת תמות. האשם יפדה במומו ויביא בדמיו עולה. החטאת מחטֵאת חטא מסוים או טומאה מסוימת ואם הם אינם אין מקום וצרך בחטאת. חטאת שלא לשמה פסולה, כל קדושתה רק לצרך יעודה. היא אינה באה מאיש לאיש ומחטא לחטא והקדשתה היא על חטאתו אשר חטא (ראה כריתות פ"ו מ"ז). אשם הוא מתת מהאדם לה', והוא מכפר על האדם ולא רק על החטא, ויש לו מקום לעולם. לכן אפשרי אשם תלוי אך לא תתכן חטאת תלויה. גם החטאת וגם האשם מקרבים את האדם אל המחנה, אך בשתי דרכים שונות. החטאת מסמלת את האדם הקרב, כפי שיתבאר להלן. ונשחטת תחת האדם. האשם אינו סמל אלא האדם נדון כאדם המביא עמו קרבן לה'. לפעמים נתן דם האשם על גופו של האדם עצמו, כאשם מצורע וכמלואים. נתינת הדם עליו מיצגת את עובדת היותו קדש. (בדומה לכך פסח מצרים בא להבדיל את ישראל מן הגוים ע"י נתינת הדם על פתחיהם. פסח מצרים אינו קרבן, דמו לא נתן על מזבח, הוא קדוש ישראל ע"י דם. וראה להלן הערה ב, שיש מקרים שבהם מומתת בהמה שלא בדרך של קרבן וממלאת תפקיד שבד"כ מקפידים שלא יעשה אלא ע"י קרבן, כמו הפסח שלדורות מקפידים אך במצרים לא היה מזבח ולכן הוא מלא את תפקידו בלי להקרב). המצורע נכנס אל מחנה ישראל ע"י צפור המשתלחת תחתיו אל מחוץ לעיר, ואחר שבעה ימים הוא נכנס אל מחנה ה' באשם. הוא אינו מחטא את הכתם אלא מקדש את האיש. עם זאת הוא צריך גם חטאת כדי לחטא את טומאתו.

[2]
 כן כתב רמב"ן (ויקרא א ט) שכל המקריב קרבן כאילו העלה את עצמו, ושיתן האדם אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי שיעשה לו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו. ועוד אפשר לפרש שהקרבן מסמל את מעשי האיש, ששורף את כלי תאותו ומקדיש את נפשו לה' כקרבן, ונעשה כולו לחם אלהיו. ונכנס אל המחנה.

עוד יש לבאר שיש בתורה כמה מקרים שבהם באה בהמה במקום האדם. הצפור משולחת אל מחוץ לעיר תחת המצורע הנכנס אל העיר. השעיר משתלח לעזאזל עם עוונות ישראל תחתיהם (ומיתתו בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר וממילא היא מכפרת על חיבי כל המיתות). העגלה נערפת תחת הרוצח לכפר על הארץ. ואולם כל אלה אינם קרבנות. החטאת באה תחת האדם השב אל אלהיו, והיא מבטאת כפרה שלא ע"י אבוד הגוף בענשו אלא ע"י שיבה אל ה' ועשית מצוותיו ותקון החטא. ע"י שהאדם מקדיש את עצמו לעבודת ה' ולתקן את העולם שקלקל. גם כאן מיצג הקרבן את מה שיעשה באיש, אך הוא גם קרבן.

[3] ויקרא טז כו כח, זבחים פג.

[4] ואולי לכן קצף משה על אלעזר ואיתמר (ויקרא י טז) על ששרפו חטאת חיצונה ולא אכלוה. כי התורה אינה מורה דרך לרבים להתנתק מן העולם הזה ולזנוח את גופם, אלא אדרבה, להשתמש בחמר כדי להתקדש ולקדש. ועוד - אין חפץ בכסילים, אין הפרישות ערך בפני עצמו. מי שזונח את גופו מפני שהוא עסוק בנפשו מתעלה. אבל מי שזונח את גופו אך נפשו אינה נכנסת אל הקדש פנימה אינו אלא כסיל, ואין טעם וריח לפרישותו, שאין בה אפילו מעלה קטנה. ענינה של החטאת בד"כ אינו להשרף, אלא להאכל ע"י הכהנים. חזרה בתשובה אינה בהתנתקות מהעולם הזה אלא בהקדשתו של האדם לתקונו של העולם הזה ועשית מעשים מועילים כל חייו. לעתים קל יותר לאדם לקים בעצמו ארבע מיתות ב"ד מלקום ולצאת אל העולם ולהאבק יום יום לתקונו. אך אין צרך לעולם בגויות מתות של בעלי תשובה שקימו בעצמם ארבע מיתות, יש צרך לעולם באנשים שיקדישו את חייהם להיות נדבך בבנינו ולהביא תועלת, וזוהי התשובה האמתית. ורק במקרים מיוחדים אומרת התורה לשרוף את החטאת מחוץ למחנה. בד"כ תפקידה של החטאת הוא להאכל ע"י הכהנים, ותפקידו של כל אדם ושל בעל תשובה בפרט, להביא כמה שיותר תועלת בתקון העולם, ובכלל זה לשרת את משרתי ה' כדי שע"י כך יעבדוהו יותר ותהיה יותר תועלת בדבר. רק במקרים של חטא גדול, מלמדת התורה לזנוח את הגוף ולקדש רק את הנפש, כדי שנלמד שאין הגוף מטרה בפני עצמו ונזכך את נפשותינו.

[5] וכן אין התורה מורה לשב להמית את עצמו, אע"פ שיש במדרש מקרים שבהם התקבלה תשובה כזאת (ב"ר סה). אין זו דרכה של תורה, דרכה של תורה (כפי שנתבאר בהרחבה בהערה ד), שימסור האדם את עצמו לה' ע"י שיחיה ויעבוד את ה'.

[6] ואפשר שכן דרך הצדיקים הקדושים ולכן כך כפרתם של הכהן הגדול והסנהדרין.

[7] יש מדרש שמדמה את שני שעירי יום הכפורים ליעקב ועשו, אך נראה יותר מתבקש לדמותם ליצחק וישמעאל. גרוש ישמעאל ועקדת יצחק אמורים בלשון קרובה מאד: ה' דבר אל אברהם. וישכם אברהם בבקר, כמעט מיתה, ויקרא מלאך אלהים אל... מן השמים ויאמר. הצלה והבטחה להיות לגוי. כיון שהאחד שֻלַּח למדבר והאחד הוקרב לה' (ואע"פ שבסוף לא נשחט, מ"מ הוקרב איל תחתיו, ע"פ האמור כאן שכל המקריב קרבן כאילו הקריב את עצמו, והוא נמסר לה' והוא קדש לה' לדורות), מתבקשת ההשואה לשני שעירי יוה"כ. והבחירה בין יצחק וישמעאל היא היא הבחירה בין יעקב לעשו. ה' בוחר לו את העובד אותו. ה' בחר בכל אחד מהאבות על פני האחרים. כיון שכולנו עבדיו ה' בוחר את הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

גם כאן צריך האדם לתת אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי להעשות לו. ומה שעשה אברהם צריך הוא לעשות. בכל אדם יש טוב ורע. בכל אדם יש חלק שהוא צריך להשליך ולשלח המדברה, ולא קל לו לשלחו, ורע בעיניו על אודות בנו, כי הוא חלק ממנו. כפרת יום הכפורים היא ע"י שישליך האדם את החלק הרע שבו ויקריב את הטוב שבו לה'. כפי שעשה אברהם.

הבחירה בין השעירים נעשית אך ורק ע"י ה' בגורל. ה' הוא הבוחר מי טוב ומי רע, והוא הקובע מה טוב ומה רע. ה' הוא הבוחר את הטוב.

[8] ראה פסיקתא דר"כ ד, תנחומא חקת ד, מדרש תהלים ט, ילק"ש אחרי מות תקעז, חקת תשנט.

[9] וכדברי המדרש בקהלת רבה פרשה ח, שהיה משה מצטער שמא אין טהרה לטומאה זאת, כיון שלא למד אותו ה' את טהרתה עם כל תורות הטומאה. עד שאמר לו ה' זאת חקת התורה. כי בדרך הטבע והשכל אין טהרה לטומאת מת. וחק הוא מאת ה'. לכן כל עניני הטומאות אמורות בלשון תורת הבהמה, תורת היולדת, תורת המצורע וכו', אבל טהרה זאת אינה תורת טומאת מת אלא חקת תורת טומאת מת. חקת התורה שלמד ה' שגם לטומאה זאת יש טהרה, ושגם פרה שכולה במקום הטומאה וכולה מחוץ למחנה וכולה טומאה, יש בה טהרה. ושגם המת עוד יצפה לתחיה. ומכאן לתחית המתים מן התורה, והוא חק קיום העולם כמו שיתבאר להלן בהערה יב. אין מקומה של פרשה מיוחדת זאת יחד עם יתר הטומאות.

פרשת פרה אדומה דומה לפרשיות הטומאות שבספר ויקרא, היא נאמרה למשה ואהרן, והיא אמורה בלשון "תורה", ועוסקת בטומאה וטהרה. אבל שלא כמו הפרשיות של תורות הטומאה, שם נזכרה קדם חקת תורת הטהרה מטומאה, השחיטה וההזאה, ורק אח"כ זאת התורה אדם כי ימות וכו'. התרופה קודמת למכה. עוד לפני מות המת יש כפרה תטומאתו וכבר הוזה ממנה לפני אהל מועד. ובו למדנו את האמור כאן, שגם החלק הנשרף בחוץ יש בו יכלת טהרה.

[10] ואמנם נכון שגם הפרה אינה יכולה לטהר את המת עצמו, אלא רק את הנוגע במת. אך בכל זאת היא באה לטהר טומאת מת, טומאה שמקורה במות, כלומר: ביציאה מוחלטת מתוך הקהל ובגוף בלי נשמה.

[11] ורמז יש בה לעם ישראל כולו שיצא ממקום הקדש ובמשך שנים היה מת בגלותו, הואיל וגם שם הוא עומד לנכח פני אהל מועד ומתפלל וצופה לשובו למקומו, לא יבשו עצמותיו ולא אבדה תקותו, והנה ה' פותח את קברו ומעלה אותו ומביאו אל אדמת ישראל. ומכאן שיכול אדם לכפר על טומאה שאינה מתכפרת אף בזבח ובמנחה, באותו נס שיפלא בעיני שארית העם, שגם בטמא הנשרף מחוץ למחנה יש הזאה אל נכח פני אהל מועד ואל נכח הקדש.

וראה להלן הערה יב, וראה סנהדרין צ-צא, בשאלה מנין לתחית המתים מן התורה. אחד המקורות לכך הוא חזון העצמות היבשות המשוה את ישראל בגלותו למת. הנס והחוק של ה' הוא המשך החיים וקיום העולם, גם אם מת ישראל חיה יחיה. גם הפסוק "אני אמית ואחיה" שגם ממנו למדה הגמ' תחית המתים, אמור בשירת האזינו תוך כדי תאור תחית ישראל. גם באפר השרוף מחוץ למחנה יש חיים, כיון שיש בו הזאה אל המחנה.

[12] למלה חוק יש משמעות כפולה: חוק הוא גזרה שיש לקימה כי היא חוק, וגם אם טעמה לא מוסבר. אך חוק הוא קביעות וקיום. לחם חק הוא לחם הנתן מדי יום בקביעות. ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, חק לכהנים מאת פרעה. וכן שמרו עדותיו וחק נתן למו, שמובאת בו המלה הזאת מלכתחילה במטרה לבטא את שתי המשמעויות. וכן חק נתן ולא יעבור.

בסנהדרין צא. מביאה הגמ' מקורות שונים לתחית המתים. מובאים שם דברי גביהא בן פסיסא שלומד על תחית המתים מק"ו: ומה מי שלא חי מעולם יחיה, מי שכבר חי בעבר, לא כ"ש? ההגיון בדברי גביהא בן פסיסא הוא חזק מאד. לנו קל לקבל את העובדה שמי שלא חי מעולם מתחיל לחיות לפתע, והיא נראית לנו ברורה ופשוטה, כי מעשים בכל יום שמי שעדין לא חי מתחיל לחיות. כבר התרגלנו לפלא הזה והוא אינו מפליא אותנו עוד. פלאיותו של חוק החיים נגלית לעינינו בשאלה הנשאלת האם יחיו המתים. שהיא דבר קל יותר אך אליו לא התרגלנו. ענין התחיה הוא חוק. בדרך הטבע והשכל לא מוסבר איך יחיה חי כלשהו בעולם. אך אע"פ שאין לחי קיום בדרך השכל, יש בעולם חוק, חוק התחיה שקבע ה', זה החוק המחיה את העולם. והוא חוק בשני המובנים של המלה. חוק זה בא לידי בטוי בפרה האדומה, המלמדת שגם מחוץ למחנה יש חיים, וזה דבר שאי אפשר להסבירו בדרך השכל, אך מעשים בכל יום שהוא קים. זהו החוק המחיה את העולם. חוק נתן ולא יעבור. זהו חוק קיומו של העולם, חוק התחיה, ולאו דוקא תחית המתים אלא אף תחית החיים הגדולה ממנה.

בסנהדרין צ. אומרת המשנה שהאומר שאין תחית המתים מן התורה הוא אפיקורוס. ומבהיר שם רש"י שמדובר שם באדם שמאמין שיחיו המתים, אך אומר שזה לא כתוב בתורה. יתכן שבדור מסוים יאמרו הפילוסופים שמתוך החכמה מתברר שיחיו המתים. אך האומר כן הוא אפיקורוס. מי שנראה לו פשוט שהחיים חיים, ואינו רואה שזה פלא וחדוש מאת ה' בתורה, שאינו מבין שהחיים בעולם הם נס ופלא מאת ה', הוא אפיקורוס.

[13] בפרה אדומה אין כלל טהרה אלא טומאה בלבד, כולה בחוץ, שלא כפרים הנשרפים שדמם נכנס פנימה, בפרה אפי' הזאת הדם נעשית מבחוץ. כמו המת שכולו טמא וכולו בחוץ. אין כאן כלל כפרה בקדש, אולי משום שהפרה לא באה לכפר על מי שכבר נטמא (וגם אם בסופו של דבר יטהרו בה גם את מי שנטמא לפני שחיטתה, מ"מ אין זאת מטרתה), אלא היא נועדה להיות למשמרת. העקר בה הוא האפר ואין בעשיתה כפרה.

כל עניני הטהרה הם ענינים של פנים וחוץ, תוך המחנה וחוץ למחנה. לכן בקרבנות טהרה יש חלק בתוך וחלק בחוץ. פרה אדומה היא כנגד המת שכולו מחוץ למחנה וכולו טומאה, ואעפ"כ גם מחוץ למחנה יש בו טהרה, כמו שבארנו.

[14] בפרשת שמיני נאמר פעמים "לפני ה'" בצווי ובהתיצבות העם, ואח"כ לא נאמר עוד "לפני ה'" עד מעשה נדב ואביהוא. נראה שהם סברו שההתגלות צריכה להיות ע"י הכנסת הזרים אל השכינה, ולא ע"י הוצאת לפני ה' החוצה אל העם.

יש מדרש שלא נכנסו נדב ואביהוא אל הקדש פנימה ולכן הוצאו ע"י מישאל ואלצפן שאינם כהנים. אך אין נראה כן אלא חדוש הוא שנאמר להם קרבו, כלומר: הכנסו אע"פ שאינכם כהנים. כי הכל נכנסים להוציא את הטומאה. אלעזר ואיתמר לא יעשו כן ולא יתאבלו כי שמן משחת ה' עליהם. הם משוחים ולכן דינם כדין כהן גדול בטומאה ובפריעה ופרימה, (התורה מנמקת את קדושתו של הכהן הגדול בכך ששמן משחת אלהיו עליו) לכן מצאנו בפרשת שמיני שהם נאסרו בפריעה ופרימה ככהן גדול, ולכן לא היה צרך למשוח את אלעזר כשמת אהרן. לכן נראה עקר כמו המדרש בויק"ר ובספרי נשא, שנכנסו לקדש הקדשים.

הפרשה מבטאת הדרגתיות, מימי המלואים שלמדנו על צווים ונאמר בהם שוב ושוב כאשר צוה ה' את משה, דרך היום השמיני שצוויו לא נזכר, אך ודאי היה, עד חטא נדב ואביהוא שנמוקו "אשר לא צוה אתם". כלומר: זה חטאם. אח"כ עוד רוצה משה, במדתו יקב הדין את ההר, להמשיך את כל עבודת היום כרגיל כאשר צוה ה'. כאילו לא קרה דבר. אבל אהרן מלמד שיש מקום לסברת האדם בדיני תורה. קביעת מקומו של האדם בעבודת ה' הוא הנושא של הפרשה. משה אומר לישראל שמשנשלמה הקמת המשכן שורה השכינה ומעתה העבודה מסורה לכם. הדבור של משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר עסק בנפרד בכמה קרבנות שהוקרבו באותו יום. וכך אומר משה "קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים הוא  ואכלתם אתה במקום קדש כי חקך וחק בניך הוא מאשי ה' כי כן צֻויתי  ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנתיך אתך כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל. שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה' והיה לך ולבניך אתך לחק עולם כאשר צוה ה'".  אח"כ נאמר "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר  מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש… אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צִויתי". כלומר: משה מבחין בין הקרבנות השונים, את המנחה הוא מצוה לאכול, ואומר שגם קבל מאת ה' צווי על כך, כי כן צֻויתי. אח"כ הוא מוסיף שגם את החזה והשוק יש לאכול, ומנמק אותו בצווי כללי לדורות. את שעיר החטאת הוא אינו מצוה לאכול, הוא דורש אותו ומתברר שהוא כבר נשרף. לכן הוא קוצף על אלעזר ואיתמר, שהיה עליהם לאכול את השעיר ולא לשרוף אותו. הנמוק לכך הוא כאשר צִויתי, בחיריק. הוא אינו טוען שיש בידו הוראת שעה על כך. המדרש המובא בזבחים קא. עומד על כך שכאן נאמר כאשר צִויתי, בחיריק, ואומר שגם הפסוקים האמורים לעיל, כאשר צוה ה', וכי כן צֻויתי, עומדים ביסוד הצווי שמצוה משה את אהרן. ו"לא מאליי אני אומר". נדב ואביהוא טעו וסברו שהם יכולים לעשות כרצונם וזה היה חטאם. הפסוק דומה לפסוק האמור בקרח. קרח סבר שהאדם הרוצה להתקרב יתקרב, ולמדו ה' שה' בוחר את הקרב אליו. נדב ואביהוא סברו שהאדם יעבוד במה שיחפוץ, ולמדם ה' שה' הוא המצוה על העבודה. בפרשת צו חוזרת התורה בכל דבר על הצווי האמור בפרשת תצוה ומוסיפה "כאשר צוה ה' את משה". על הצווי של קרבנות היום השמיני לא למדנו בשום מקום. אולי לכן הלכו נדב ואביהוא עוד צעד וסברו שהם יכולים לעשות דברים לגמרי מדעתם. בכל עניני המקדש בא לידי בטוי המתח בין הצרך לעשות בכל דבר כאשר צוה ה', מקדש הנתן כלו מיד ה', לבין הרצון הבא מצד האדם לעבוד את ה' מרצונו ומעמק לבו ולתת משלו. (ועין בענין זה במאמרי "ויכס הענן" המעין ניסן תשנ"ט, אורות עציון ל"א, אדר ב תש"ס) נדב ואביהוא העדיפו את הצד השני, הרצון העצמי שלהם, והזניחו את דבר ה', ועל כך נענשו.

[15] פשט הפסוק שם, וכן מבארים חז"ל, שאהרן רשאי לבא אל הקדש לאו דוקא ביום הכפורים, ובלבד שיעשה כסדר הזה. נראה שמעין זה רצה אהרן לעשות ביום השמיני, אלא שאז עדין לא נצטוה על סדר אחרי מות. סדר שמיני דומה מאד לסדר אחרי מות, ונראה שמטרתו, מלבד גלוי השכינה, היתה לעשות מעין יום כפורים לכפר לפני ה'.

הדמיון בין שמיני לאחרי מות הוא בולט. בשתי הפרשיות חוזר שוב ושוב  הצרוף "לפני ה'". שם בא אהרן אל אהל מועד בעגל בן בקר ואיל לעולה, וכאן בפר בן בקר ואיל לעולה. שם הביאו בני ישראל חטאת ועולה, וכן כאן. בשתי הפרשיות החטאות נשרפות מחוץ למחנה. חטאתו של אהרן כדין, ואילו החטאת של בני ישראל, כאן דינה להשרף ואילו בפרשת שמיני נשרפה שלא כדין. בשתי הפרשיות שיא היום הוא בכניסה אל ה' עם קטורת.

וברור שהפרשיה באחרי מות היא המשך עלילתי של הפרשיה בשמיני, כי היא מסתימת במלים "ויעש כאשר צוה ה' את משה".

אבל ישנם גם הבדלים בין הפרשות. בפרשת שמיני היתה הבטחה מפורשת "כי היום ה' נראה אליכם". אין הבטחה כזאת בפרשת אחרי מות. אמנם, חז"ל אומרים שבזמנם של כהנים גדולים הגונים, רואה כל ישראל את התגלות ה' בגורל העולה בימין ובשני ההופך לבן, אבל אין לכך רמז בפרשה.

מאידך, בפרשת שמיני אין צווי מפורש להכנס לקדש הקדשים.

פרשת שמיני מכילה כמה שנויים מסדרי ההקרבה הרגילים. בד"כ כה"ג מתכפר בפר, וכן בפרשת אחרי מות. בפרשת שמיני הוא מתכפר בעגל. בד"כ במועדים ישראל מתכפרים בשעיר. ואם עבדו ע"ז - בפר לעולה ושעיר לחטאת. גם בפרשת אחרי מות הם מתכפרים בשעיר. בפרשת שמיני - בעגל וכבש לעולה ושעיר לחטאת.

מסתבר שבפרשת שמיני היה צרך לכפר על מעשה העגל. לכן הוחלפו הפרים בעגלים. פרשת אחרי מות איננה באה ללמד אלא על כפרה על עברות רגילות, שגרתיות, ולכן אהרן מצווה לחזור עליה מדי שנה.

אחרי מעשה העגל, זקוק עם ישראל, ובעקר אהרן, לגלוי שכינה מיוחד במינו, המלמד שנמחל מעשה העגל, ויכולים אהרן ובניו להכנס לעבודה. הגלוי המיוחד במינו תבע את שני בניו של אהרן. אחרי שהתכפר אהרן, וראו כל ישראל את גלוי השכינה, הן להשראת השכינה על המזבח והן לענישת בני אהרן, יכול אהרן להכנס לכפר על עצמו ועל ישראל בשגרה ובדרך הטבע, בכפרה שגם בה יש צד לה' וצד לעזאזל, וה' מתגלה בה ע"י הגורל, שבו הוא מודיע את אשר לו ואת אשר לעזאזל.

מעתה, יעבדו אהרן ובניו כסדר, וגם ביוה"כ יקריבו חטאות כדין שאר השנה. ה' יתגלה אלינו כשנתקרב לפניו ונבא לפני ה', אבל זאת תהיה  התגלות בדרך הטבע, בגורל.

ולפי זה, מובן למה אמרו חז"ל שהיום השמיני הוא א בניסן. ירידת השכינה בסוף פרשת פקודי היא גלוי לכך שנמחל מעשה העגל, כפי שבארנו בהרחבה במאמר "ויכס הענן" (המעין ניסן תשנ"ט, אורות עציון ל"א, אדר ב תש"ס). ואמנם, גם אלמלא נעשה העגל היה ראוי ומתוכנן שכשיעשו ישראל את המשכן ישכון בו ה'. אבל אחר מעשה העגל חששו משה וישראל שמא לא ישכון ה', ומשכסה הענן את המשכן נודע כי סלח ה' ושב לשכון בתוכנו. ובמיוחד חששו ישראל שמא לא יבחר ה' באהרן ובבניו לפי שאהרן הוא שעשה את העגל, ובפרשתנו נראה ה' ויצאה אש מאתו ושכנה על המזבח. לכן מסתבר שגלוי השכינה שם הוא הוא גלוי השכינה שכאן. כאן התגלתה האש על המזבח ולא על הענן, כי המזבח הוא חלק מהכהנה, כפי שאנו מוצאים בפרשת תצוה, שקדוש הכהנים מסתים בקדוש המזבח ושניהם אמורים בפרשה אחת. המשכן הוא צד ה' שבשכינה, והמזבח והכהנה הם צד ישראל שבשכינה

[16] לפ"ז אפשר שהמזבח האמור בפרשת שמיני הוא המזבח הפנימי, והעגל היה פנימי ולכן נשרף בחוץ. אך זה דחוק מאד כי הפסוק  מסים "ואת הדם יצק אל  יסוד המזבח", וזהו ודאי החיצון. ודחק לומר שבפסוק אחד נזכרה המלה "המזבח" פעמים, ובכל פעם הכונה למזבח אחר.

[17] וכן להפך, קרבן שבא לכפר על כל ישראל כשר דוקא בכהן גדול. כגון פר העדה וקרבנות יוה"כ.

[18] בפשטות כה"ג מתכפר תמיד בפר, אלא שכאן התכפר בעגל, לדעת חז"ל משום שבא לכפר על מעשה העגל. גם ישראל תחת קרבן ע"ז שהוא פר עולה ושעיר חטאת הקריבו כאן עגל עולה ושעיר חטאת. והוסיפו עליהם קרבנות שונים כי ה' נראה אליהם.

ועין במאמרי "ויכס הענן" המעין ניסן תשנ"ט, אורות עציון ל"א, אדר ב תש"ס, שבו התבאר שבעקבות מעשה העגל נענשו ישראל בסלוק שכינה, ולא ידעו אם תשכון השכינה על המשכן, עד שנשלם וכסה הענן את אהל מועד. חז"ל אמרו שהיום השמיני הוא א ניסן וגלוי השכינה של היום השמיני הוא הוא גלוי השכינה של "ויכס הענן את אהל מועד". לפ"ז אפשר לומר שתפקידם של קרבנות היום השמיני הוא לכפר על מעשה העגל ולהביא להשראת השכינה. ואולם אב"ע מפרש שהיום השמיני הוא ח ניסן. (רוב המדרשים כרש"י, אך יש מדרש שהטמאים ששאלו על פסח שני היו מישאל ואלצפןיט, מדרש זה מתאים לשיטת אב"ע. וכן נראה פשט הפסוקים. חז"ל העדיפו לומר שהיום השמיני הוא א בניסן וויכס הענן את אהל מועד הוא ירידת השכינה של היום השמיני שעליה נאמר כי היום ה' נראה אליכם. לכן נדחקו חז"ל לומר ששבעה ימים משה בנה את המשכן ופרקו. אב"ע לא צריך להכנס לדחק זה. לפיו נראה שמשה בנה את המשכן כפי שצוהו ה', אך עדין היה זה משכן שאין אדם יכול להכנס אליו. ה' קרא לו אל אהל מועד והכניסו ולמדו את הקרבנות, ואז צוהו לקים את שבעת ימי המלואים שעליהם למד בהר.) לפ"ז נראה לבאר שמשה הקים את המשכן כהלכתו אך חשש לקדש את אהרן, שהרי הוא זה שעשה את העגל, עד שאמר לו ה' בפירוש קח את הבגדים וכו'. אחרי ששרתה השכינה על המשכן קדש משה את אהרן ובניו, ואז בא לכפר עליהם על עון העגל, ואז נראה אליהם ה' שוב. ללמד שכפר לא רק לעם אלא גם לאהרן.

[19] ראה סוכה כה:. ושם יש דעות שונות, ונאמר שם שביום ההוא לא יכלו לעשות אבל למחרתו יכלו. כלומר: נדב ואביהוא מתו בח בניסן. ואמנם לכאורה נראה שם שמי שאומר שהם מישאל ואלצפן אינו מי שדורש ביום ההוא, אך אחר העיון נראה שגם לר"ע איתא דרשה זאת. ומקור דרשה זאת הוא בדברי ר"ע, שאל"כ למה להביאה כאן כלל, אלא ר"ע הביאה ראשון כדי ללמד שמישאל ואלצפן הם הטמאים האמורים כאן. אך ר' יצחק מקשה עליו כי לדעת ר' יצחק היום השמיני הוא א ניסן. ולכן דרש ר' יצחק דרשה שאינה כדרכו של מדרש, שאין אנו יודעים מי הטמאים. ואח"כ הביא המדרש את יתר דברי ר"ע שגם ר' יצחק הביאם כדי ללמד שאותו מת מצוה מת בח ניסן.

ולדברי אב"ע לא הרי התגלות ה' אל ישראל בענן בא' בניסן כהתגלות ה' באש על הקרבן בח' בניסן. בא' בניסן כסה הענן את אהל מועד, בח' בניסן, אחרי שהתקדשו הכהנים, יצאה אש מאת ה' ואכלה את קרבנותיהם, ללמד שהתקבלה לפני ה' הקדשת הכהנים ומתקבלים קרבנותיהם. ובזה יש הבדל בין התגלות ה' בענן לבין התגלותו באש. ולא הרי זה כהרי זה. וראיה לשיטת אב"ע מדברי ה' אל משה "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד  ... והקרבת את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים  והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אתו וקדשת אתו וכהן לי  ואת בניו תקריב והלבשת אתם כתנת  ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי והיתה להית להם משחתם לכהנת עולם לדרתם". משמע שגם הקדשת הכהנים, כלומר שבעת ימי המלואים, התחילו בא' ניסן. (ואפשר שחכמים פרשו ששבעת ימי המלואים היו באדר, להוציא מלבם של צדוקים שאמור שכל שנה צריך לעשות ימי מלואים בתחלת ניסן).

[20] אחת הסבות שאמרו חכמים שהיום השמיני הוא א ניסן היא כדי להסביר את שעיר החטאת. שהסבירו שהוא שעיר ר"ח או שעיר נחשון. אך יש לשאול על כל חטאות הנשיאים מנין הן, (ובפשטות כל קרבנות הנשיאים הם הוראת שעה כפי שאומרת הגמ' במנחות נ. על קטרת הנשיאים), וכן יש לשאול מנין עגל החטאת (ואולי כפר כה"ג). ואולי בגלל חנוכת המזבח הקריבו הנשיאים שעירים ואהרן בן בקר לכפר על כל חטאתם כדינם. או לכפר על העגל והביאו עגל ושעיר כמו הקרבנות בפרשת שלח, אלא שאהרן הביא עגל תחת פרו והם הביאו עגל תחת פרם, ואע"פ שחטאו לפני שנתמנו. ומ"מ ידי הקושיה לא יצאנו. אך נראה שקרבנות אלה אינם קרבנות רגילים והם מיוחדים להשראת השכינה, ואין צרך לכל התרוצים הנ"ל. הם חטאות שלא באות על חטא אלא הובאו כל הקרבנות כדי שיתקבלו לרצון ותרד אש מן השמים וירנו העם. ועקר ההתגלות היה אמור להיות כשתרד אש ותאכל את הקטרת,  אלא שגרם החטא.

[21] אולי מפני שהיא חטאת של כל ישראל, אבל למעשה היא מכפרת על כל יחיד ויחיד ולא על הכלל. לכן היא מן הבקר, אבל נקבה.

[22] וכמו שבארנו לעיל, מצוה זאת היא מיוחדת ואין עוד כמותה במקדש. כי בדרך השכל אין התחיב אפשרית. וזהו נס וחוק. וראה בבאורנו לעיל.