גיליון 201 | ה‘ ניסן תשע“ג | פרשת ויקרא
”אָדָם כִּי יַקְרִּיב מִּכֶּם קָרְבָן לַה'”
הנה הכתובים בראש הספר, אשר באים אנו בו בראש חודשים: "וַּיִּקְרָּא אֶּל מֹּשֶּה, וַּיְדַּבֵּר ה' אֵּלָּיו מֵּאֹּהֶּל מוֹּעֵּד לֵּאמֹּר: דַּבֵּר אֶּל בְנֵּי יִּשְרָּאֵּל וְאָמַּרְתָּ אֲלֵּהֶּם: אָדָּם כִּי יַּקְרִּיב מִּכֶּם קָּרְבָּן לַּה', מִּן הַּבְהֵּמָּה מִּן הַּבָּקָּר וּמִּן הַּצֹאן תַּקְרִּיבוּ אֶּת קָּרְבַּנְכֶּם" (ויקרא, א ב) . ואף כי אין זה פשט פשוט, מהדהד בַכתוב הזה צליל ראשוני, נורא ונשגב כאחד, והצליל הזה חודר חדרֵי נפש וממלא באחת את כל חללה - ”אָדָּם כִּי יַּקְרִּיב מִּכֶּם קָּרְבָּן לַּה'” - היינו שקרבנו של אדם לה' הוא מִכֶם, קרבן אדם... למחשבה כזאת אוזל הדם מן הפנים, והלב מחסיר פעימה... מיד בא סוף הפסוק ומרגיע - לא, לא כפי שהבנתם לרגע, לא עד כדי כך, די אם יבוא קרבנכם ” מִּן הַּבְהֵּמָּה“ ולא מן האדם, רק ”מִּן הַּבָּקָּר וּמִּן הַּצֹּאן“.
אנסה אפוא לעקוב אחרי הצליל החודר אלינו מראש הפסוק, בבחינת ’ הווא -אמינא ‘, ואחרי המענֶה הניתן לו בסוף הפסוק, בבחינת מסקנה למעשה. זהו בירור היורד עד השיתין - ליסוד עבודת הקרבנות - ושורשו נעוץ כמובן בקרבן האדם בהר המוריה, קרבן שכבר הוכנו לו אש ועצים, וכבר הונפה מאכלת, עד "וַיִקְרָא" הראשון: "וַּיִּקְרָּא אֵּלָּיו מַּלְאַּךְ ה' מִּן הַּשָּמַּיִּם ... וַּיֹּאמֶּר: אַל תִּשְלַּח יָּדְךָ אֶּל הַּנַּעַּר" , ועד "אַיִּל אַחַּר נֶּאֱחַּז בַּסְבַּךְ בְקַּרְנָּיו" אשר לְקָחו אברהם "וַּיַּעֲלֵּהוּ לְעוֹּלָּה תַּחַּת בְנוֹּ" (בראשית, כב יא - יג).
”אדם כי יקריב את בנו“
ובכן, על אף שאכן כה מפחידה היא המחשבה הראשונה, בכל זאת ישנו בה גם משהו פשוט ובסיסי בהרגשת האדם הבא להתקרב אל בוראו. כי מהו התשלום ה"אמיתי", השורשי וכולל -הכול אשר יתאווה אדם לשלם לעושֶהו, בגִשתו לשוב אל מקורו? הווה אומר, כמובן, זהו עצם נשמת חייו אשר נפח ה' באַפָיו... ככל שנורא הדבר לאומרו, הרי באמת, לכאורה, קרבן -האדם המוסר לה' את נפשו בידיו הוא הקרבן הראשוני והטבעי ביותר...
ואולם, לפני מעשה הקרבן הזה ניצבת פִרכה כה חזקה, עד שהוא נמצא מָנוּעַ מלכתחילה מלצאת אל הפועל - ופִרכה זו הינה לא פחות 'ראשונית' מעצם 'הקרבן העצמי'. הפִרכה היא בכך שמבינים אנו שהקב"ה ברָאָנו כדי להלך לפניו בעולמו, ולעובדו בחיינו - כל ימי חיינו - ככל אשר יהא לאל ידינו. תמיד צפה השאלה של הפרט והכלל, לאמור: האם ראוי שיעשו כולם את אשר אני עושה בעצמי? ובַנידון דידן ישאל זאת האיש אשר עלה על דעתו להקריב את עצמו, ובעודו מהרהר כבר יבין שאם אכן כך - הרי תימצא כל בריאת האדם מסוכלת. לא ייתכן אפוא שתקיים האנושות בידיה גזר דין מוות עצמי וטוטלי ויחזור היקום לתוהו - ובוודאי לא זהו רצון הבורא אשר בירכָנו: "וְאַּתֶּם עְרוּ וּרְבוּ, שִּרְצוּ בָּאָרֶּץ וּרְבוּ בָּהּ" (בראשית, ט ז), לאחר שהזהירָנו בפסוק הקודם כי "שוֹּפֵּךְ דַּם הָּאָדָּם, בָּאָדָּם דָּמוֹּ יִּשָּפֵּךְ, כִּי בְצֶּלֶּם א-לֹהִּים עָּשָּה אֶּת הָּאָדָּם" - אזהרה המכוּונת גם אל "הכוהן" אשר יניף ידו להקריב לה' אדם אשר פקד עליו לעשות כך. אלא שגם אחרי הדברים האלה עדיין אפשרי לכאורה קרבן האדם בגרסה אחרת - אולי אכזרית אף יותר - והיינו שיקריב האב את בנו לה', ובדרך כלל את בנו בכורו, ראשית מתן הפִריון אשר נתן לו ה', ואשר אותו בוחר האב להשיב אל נותנו.
הקרבת הבן - בין אם כמנהג מקובל ובין אם כמעשה ייחודי ויוצא דופן - פטורה מן הפִרכה אשר תיארנו, בהיותה רק 'מדללת' את אוכלוסיית האדם, וכאמור, עובדה היא כי קרבן זה ממש - כציווי א-להי לאבינו הראשון אשר יצא לעשותו - הוא אשר הוכן בהר המוריה. ומכיוון שבקרבן זה בחר הקב"ה כמבחן, ומכיוון שאברהם עמד בַמבחן והיה מוכן - ויש לומר שגם יצחק מוכן היה בלב שלם - ומכיוון שנכונות זו צוינה לשבח ב"נאום ה'", הרי משתמע בהכרח שזהו קרבן אפשרי וכשר.
גם הקב"ה בכבודו - על אף שמנע את המימוש - לא היה מצווה על דבר פיגול מוחלט כמבחן למעלת אמונת נֶאמניו. "הווא אמינא" נכבד שכזה בוודאי מטיל עלינו חובה ללמוד ולהבהיר מהו הגיונו הפנימי - בבחינת "מלכתחילה מאי קא סבר" - ומדוע לא הושלם בפועל עד גמירא.
העקידה ועתיד האומה
כראשית תשובה יש להדגיש כי לא באב ובן בדור מן הדורות עסקינן, אלא באב אשר הובטח לו כי תועמד אומה מזרעו, מבנו אשר יולד לו לעת זקנתו. אברהם דור ראשון, יצחק דור שני - ובן יחיד. זביחתו של הבן היתה מסכלת אפוא את ההבטחה - ואברהם נאלץ אפוא להכריע בין ההישמעות לצו ה', אשר תגרום לכאורה שהקב"ה יתברר כבדאי, לבין הסירוב, אשר יותיר את אפשרות קיום הבטחת הזרע, אך יעביר את אברהם אל מעבר מזה, אל קהל ההמון אשר אינם עומדים לפני ה' ואין הוא נראה אליהם. והעובדה הזאת, שכל עתיד האומה ייקטם וקיומה יימנע - שהיא תמות בטרם נולדה - מגבירה את עוצמת הקרבן הנדרש, בדומה למה שאמרנו על המקריב את עצמו, ושלא בדומה לאמור על המקריב את בנו האחד בעוד האחרים יתקיימו וייצאו למהלך חייהם.
ומכאן יש להבין את יסודו של דבר - הקב"ה תובע מבניו התמסרות מוחלטת לקיים ולהעמיד ולבנות את תכלית רצונו בעולם הזה. ככלל, נעשה כל המפעל הזה תוך חיי האדם - במחשבתו, בהילוכו ובפועל ידיו ואילו סוף חייו הוא גם סוף מעשהו; אבל לכל כלל ישנו גם יוצא מן הכלל. ובנידון דידן, הכוונה היא לדרישה ולצו א-להי התובע לא רק את מעש חייו של איש ישראל, אלא גם את עצם חייו, באשר תהיה למותו משמעות בונה, משמעות מורשתית המגבירה את כוחם של הדורות הבאים, או - לו יהא - כל משמעות אחרת הגלויה לפני הבוחר בישראל וסמויה מעין בניו. או אז, נתבעת מאיתנו אמונה שלמה שיש לקרבננו טעם נשגב מבינתנו, ועלינו להתייצב ולהניח את גופנו ונפשנו על גבי המזבח.
מסירות הנפש של האב והבן
כאן מתבקש עוד חידוד דברים באשר לאב ולבן. לכאורה פשוטה היא הסכמתו של יצחק, בהתאם לה שאמרנו, ופשוטה היא עוד יותר בהיותו סביל - נעקד ופושט צווארו אך איננו שוחט בעצמו. דומה הדבר לדרשתו של רבי עקיבא בשעה שהיו הערלים סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, ואמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, ” (וְאָהַּבְתָּ אֵּת ה' א -לֹהֶּיךָ בְכָּל לְבָּבְךָ) וּבְכָּל נַּפְשְךָ“, [המתפרש כי] אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" (בבלי, ברכות, סא ע"ב). ניסיונו של אברהם אכזרי יותר. ניתן אמנם לומר שאין הפרש גדול בין להרוג או להיהרג, ושבנו כגופו ממש ויקר לו כנפשו - אך ככלות הכול מדובר על נטילת חיי הזולת בידיים, והדבר קשה מנשוא, ובוודאי יתגעש בלב האב הבכי אשר בכה דוד המלך על בנו בסיטואציה קלה מז ו: "מִּי יִּתֵּן מוּתִּי אֲנִּי תַּחְתֶּיךָ, אַבְשָּלוֹּם בְנִּי בְנִּי" (שמואל ב‘, יט א). כפל כפליים קשה ניסיונו של האב בהידרשו להמשיך ולחיות כל ימיו בזיכרון מעשהו, כאשר אין בנו איתו, וכך מתחדש עליו הניסיון שוב ושוב, מסעירו בכל יום וטורף את שנתו בכל לילה.
ואף על פי כן נדרש הדבר דווקא מאברהם ולא מיצחק. ישנן סיבות פשוטות לדבר - שיצחק עודנו נער, ושאם יטרוף נפשו בכפו הרי לא יוכל להשלים את עבודות הקרבן אשר השחיטה היא רק ראשונה שבהן - אך דומה שאין להסתפק בסיבות הללו. ההתמסרות הטוטלית הנדרשת מאברהם - ולכן גם מזרעו וזרע זרעו עד עולם - באמת איננה מסתכמת רק בנכונות להיהרג, אלא כוללת גם את הנכונות לשחוט את היקר מכול, בצו ה', כל אימת שיתברר למעלה מכל ספק שזהו אמנם צו ה', כי המשמעת לצו ה' גוברת על הכל, על הגיון ועל רגש, על כל תחזית וניתוח דברים, גם כאשר ידובר לכאורה בפרדוקס מושלם - כפי שנשמע צו העקידה ביחס להבטחת הזרע ועמידת האומה. ואם אמרנו "גוברת על הכל", לא אמרנו די; כי אליבא דאמת, ההישמעות לצו - הנאמנות ללא תנאי - מהווה תנאי ראשוני לעצם ההיתכנות של ההבטחה והברית - מלכתחילה אין הקב"ה חפץ לבוא בברית עם המורים, והיא ודאי תקרוס בדיעבד, לפי שיסודה נעוץ בכוליותה, ללא שיור.
לחיות כקרבן לה‘
אמרנו אפוא כי נדרש כאן גילוי נאמנות, הסכמה והתמסרות מוחלטת ומושלמת, אך משעה שאמנם התגלו כל אלה - והתגלו בפשטות העשויה להדהים את כל בני אברהם ויצחק - שוב לא היה צורך במימוש מלא של מסירת הנפש, וניתן היה להמציא לכך תחליף חלקי. עתה, היה הקב"ה כאומר לבניו: תובע אני את מסירות נפשכם, אפילו נוטל אני את נפשכם, אך בפועל - לאחר שהסכמתם ומכיוון שהסכמתם - ניתן לחלק בין מעלות הנפש: את מסירת החיות כשלעצמה, הביולוגית -הוויטלית, הקיומית, תוכלו להמיר בקרבן חיותו של האיל, כדי שתוכלו אתם להמשיך במסירות הנפש הגבוהה, הייעודית, הנִשמתית, בפועל חייכם - כל הימים אשר אתם חיים על האדמה.
מכאן יתפרשו גם שני הפסוקים שלאחר הפסוק בו פתחנו: "אִּם עֹּלָּה קָּרְבָּנוֹּ מִּן הַּבָּקָּר ... אֶּל עֶּתַּח אֹּהֶּל מוֹּעֵּד יַּקְרִּיב אוֹּתוֹּ..." -כי אוהל מועד לדורות הריהו מקדש ה' בהר המוריה, הוא "אַחַּד הֶּהָּרִּים" (בראשית, כב ב) , המיוחד שבהרים, "אֲשֶּר יֵּאָמֵּר הַּיוֹּם בְהַּר ה' יֵּרָּאֶּה" (שם, יד) -וכך מתחבר המקריב אל כל תוכן מעשה העקידה אשר ראינו כאן. "וְסָּמַּךְ יָּדוֹּ עַּל רֹּאש הָּעוֹּלָּה, וְנִּרְצָּה לוֹּ לְכַּעֵּר עָּלָּיו" (ויקרא, א ד) -הכפרה היא כופר ותמורה, וחייב אדם לסמוך את ידיו על ראש קרבנו, וכך הוא מביע את סמיכות דעתו שאמנם ראוי היה כי ימסור את נפשו, פשוטו כמשמעו, אלא שמבקש הוא להעביר זאת אל נפש הבהמה - שתהא זו חליפתו - למען יוכל להמשיך ולקדש את ה' במעשיו, במנת ימי חייו אשר ניתנה לו מן החותך חיים לכל חי.
יסודות בַדברים אשר כאן למדתי משיעורו של הרב אורי שרקי על הקרבנות במשנת הרב קוק.אין צריך לומר שאם שגיתי בדבר מה, אין הקולר תלוי אלא בי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה