קמעא קמעא / הרב יעקב שפירא

בכל מה שנוגע לעליה בהר, למרות שאינני נוהג אישית כמו הרבנים החוששים מנגוע בקצהו ואני כן עולה לעיתים קרובות בטהרה – דומני שהדרך הנכונה היא הדרך של השיחה והשכנוע, לא הקביעה וכיפוף הידיים. שכנוע – לא רק כלפי אומתנו שלנו  

קריאתו הפומבית של עורך מדור זה למפלגת ה'בית היהודי' לכלול בקווי היסוד של הממשלה את האפשרות להתפלל בהר (דף הבית, חול המועד פסח), אף שהיא צודקת מבחינה מוסרית, מוטעית לדעתי אמונית וטקטית.

שתי גישות יש בכל הנוגע לכיבוש ארץ ישראל וההתקדמות אל הגאולה:

הגישה האחת, היא הגישה הלוחמנית. גישה זו נלחמת על עקרונותיה בלא משוא פנים, ואיננה מוכנה להנמיך עמדתה מול חולשה כזו או אחרת, גם לא כמהלך טקטי. גישה של אמונה וישרות בצדקת הדרך, המנמיכה כל ניסיון לערער אמונית על כך.

הגישה השניה היא גישה של שלום. עמידה על עקרונות והכרזה עליהן, יוצרות לעיתים נסיגה יותר מאשר התקרבות. את המטרה, על פי גישה זו, ניתן וצריך להשיג בהידברות, יותר מאשר בקנאות או בעמידה על העקרונות. הסכמה ושיחה יוצרות דרך פשוטה יותר ונוחה יותר להתקדמות, מאשר מלחמה ומאבק.

שתי הגישות הללו שימשו זו לצד זו בדברי ימי עמנו. היו תקופות כמו בימי יהושע, דוד, מתתיהו ורבי עקיבא, שבהן שלטה הגישה הראשונה: התקיפות, החד משמעיות וחוסר האפשרות להתפשר – היו הקו המוביל. כך כבש יהושע את הארץ, כך הרחיב דוד את גבולותיה, כך מרד מתתיהו ביוונים, וכך ניסה רבי עקיבא לעשות במרד בר כוכבא. גם בימינו הצליחו גישות תקיפות להגיע להישגים נאים בכיבושה של הארץ והרחבתה, בעוד שפשרנות ומורך לב הביאו לנפילתה – והדברים ארוכים.

אולם בכל מה שקשור אל המקדש, הרי שדווקא הגישה השניה, גישת השלום והאחוה היא השלטת. המשרת בקדש, אהרון, יוצג כאוהב שלום ורודף שלום, ואילו נדב ואביהוא בניו נפלו באש קנאתם. דוד לא יכול היה לבנות את המקדש בגלל היותו שופך דמים, ורק בנו, אשר השלים עם כל הממלכות, בנה את המקדש בעזרת חירם מלך צור. בית שני החל להיבנות בעזרת כורש, וחוזק בתקופת הורדוס בידי מלכות רומי. גם בימינו אלה חווינו כמה תופעות של ריחוק מהקודש דווקא בגלל קנאות ורצון להתקרב אליו.

אינני פוסק הלכה ואינני מבקש לקבוע גדרים ברורים. בכל מה שנוגע למאבק על הארץ, דומני שהדרך הנכונה והראויה ביותר כיום, גם טקטית, היא הדרך הישרה והתקיפה: אין לפנות יישובים למען הקמת ישובים אחרים, אין לסגת מאידיאלים כדי להגיע למטרות מעשיות טובות יותר.

אולם בכל מה שנוגע לעליה בהר – למרות שאינני נוהג אישית כמו הרבנים החוששים מנגוע בקצהו, ואני כן עולה לעיתים קרובות בטהרה – דומני שהדרך הנכונה היא דרך השיחה והשכנוע, לא הקביעה וכיפוף הידיים. שכנוע – לא רק כלפי אומתנו שלנו, אלא גם, ואולי בעיקר, כלפי חכמי אומות העולם, ובראשם הישמעאלים.

אף שהדברים נראים רחוקים ולא מציאותיים, דומני שדווקא יצירת מעגלי שיחה ודיון, דווקא קריאה פומבית שוב ושוב לחכמי הדת של האומות להכיר בנחיצותו של בית המקדש, אף לפי גישתם שלהם, הם אלה שיביאו בסופו של דבר לבניינו, יותר מאשר קווי יסוד של הממשלה.

אכיפת העניין בקווי היסוד של הממשלה, עשויה חלילה לגרום את ההפך: ריחוק יותר מאשר קירוב.

ונזכה בבניין שלם.

הרב יעקב שפירא - מדרשת 'יעוד'‏