מאת: אסף פריד
עוד בתור ילד אני זוכר את הנפת הדגל לפני יום העצמאות, בשמחה והתרגשות הייתי עולה לגג בית הורי מספר ימים לאחר פסח, ותולה דגל ישראל חדש וגדול, הייתי דואג שהדגל יעמוד יפה ולא יתפס חלילה בחפצים שונים או יסתרך על גג הבית, גאוה גדולה היתה ממלאת את ליבי כאשר הייתי רואה את הדגל מתנוסס בגאון לעיני כל.
כאשר הייתי חייל, היה לי דגל מיוחד משופצר באפוד (מנוילן ומאובטח) שאם יזדמן לנו בעז"ה לכבוש משהו נוכל מיד להניף בגאון את הדגל.
ולא עוד
מאז חורבן גוש קטיף, כאשר איש רשע וציני דאג להדפיס על מידיהם של כוחות ההרס והגרוש את דגל ישראל, אינני חש עוד גאוה בדגל ולכן גג ביתי חף ביום העצמאות מכל דגל, אינני גאה עוד בדגלי אינני גאה עוד במדינתי.
אני חלק מהמדינה הזאת, וממשיך לשרת במילואים למרות שמזמן יכולתי להשתחרר, ממשיך להיות אזרח נאמן שמעולם לא חשב להחזיק אזרחות שניה, למרות שאני יודע שבכל רגע נתון המדינה שלי. יכולה להחריב את ביתי ולהפוך אותי לפליט בארצי שלי. אני אומר בלב שלם הלל בברכה ביום העצמאות, ומודה לקב"ה מכל הלב על המתנה הגדולה שקבלנו, שאנשים קטנים חיבלו בה....
זה לא אני שהשתנתי, זאת המדינה, זאת המדינה שבגדה בי, היא שינתה את פניה, אני נשארתי נאמן, אני נשארתי אותו דבר...
שאלו אותי אנשים, עד מתי, עד מתי תמשיך עם הברוגז הזה, הרי התחלפו כבר כמה ממשלות, האיש הציני ורשע, שוכב במטה ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. אבל אתה עדיין ממשיך בברוגז שלך...
תשובתי ברורה:
אניף בגאוה דגל על גג ביתי, ביום בו דגל ישראל יונף בגאון בהר הבית
אסף פריד
מוצש"ק ד' אייר תשע"ג
ערב יום העצמאות
גם אני מרגישה כך
השבמחק