צרעת בית ה‘

גיליון 701 | ג‘ אייר תשע“ג | פרשת תזריע - מצורע

צרעת בית ה‘

הגבעה הייתה מרוחקת מן המחנה בערך קילומטר. בנוף המדברי בו היא שכנה לא הייתה לה שום ייחודיות על פני גבעות אחרות. היא הייתה גבוהה רק במעט מפני האדמה, צחיחה. מורכבת מכמה סלעים חדים וקשים. אפורים. בניגוד למחנה, התוסס והחי, המחומם על ידי מדוברות ואנשים, הייתה הגבעה חשופת רוחות וקרה. המחנה העצום נשקף מן הגבעה בקלות, ומראהו רק הכביד את תחושת הריחוק. התחושה שהנה אני שולח יד, או הולך כמה דקות, וכבר הגעתי בחזרה לחיק החברה. המצורעים שנידונו להישלח לשבוע ימים מן המחנה, עד שצרעתם תחלוף, נידונו לשבוע של בדידות אין קץ. מה רבה הייתה שמחתם בבוא הכהן לבודקם. העיקר לפגוש אדם אחר שהוא איננו אני.

תורת נגעי הבית

בפרשתנו פורשת התורה את רזי המחלה המוזרה - הצרעת. לא קשה להבין המחלה הזו איננה ביולוגית אלא רוחנית, והיא באה בעקבות פגמים נפשיים. בסוף שלל הפרשיות השונות הגוללות את דרכי הטהרה מן הצרעת נמצאת צרעת הבתים - אולי התמוהה והמוזרה מכולן.

כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: ” כנגע נראה לי בבית “. וציווה הכהן, ופינו את הבית, בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע - ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית.

שאלות רבות צצות ועולות בעת קריאת הפסוקים - מדוע חוקי צרעת הבתים חלה דווקא לאחר הכניסה לארץ? ומדוע צריך לפנות את הבית הטמא? הרי אם הבית טמא - הכלים כבר נטמאו, ואם אינו טמא - אין חשש שהכלים יטמאו! כמו כן נשמע מלשון הפסוקים שהבית יטמא בכל מקרה, בין אם יחטא בעליו ובין עם לאו.

צרעת בית ה‘

חז"ל מפרשים את הפרשייה הזו בדרך מפתיע מאוד, ורחוקה מאד מן הדרך הפשוטה בה אנו הבנו אותה בתחילה. והנה לפניכן לשון המדרש בויקרא רבה (יז ז):

”בבית ארץ אחוזתכם“ - זה בית המקדש. ”ובא אשר לו הבית"- זה הקדוש ברוך הוא, ”והגיד לכהן“ - זה ירמיה [הכהן שניבא את החורבן]. ”כנגע נראה לי בבית“ - זו טינופת עבודה זרה, ויש אומרים זה צלמו של מנשה. "וציווה הכהן ופינו את הבית"- "ויקח את אוצרות בית ה'". "ונתץ את הבית"- "וביתא דנה סתרה" [והבית הזה סתר]. ”והוציא אל מחוץ למחנה“ - "ועמה הגלי לבבל". יכול לעולם? תלמוד לומר: "ולקחו אבנים אחרות", שנאמר: ”לכן כה אמר אדני ה' - הנני יסד בציון אבן, אבן בוחן פינת יקרת מוסד מוסד, המאמין לא יחיש“.

כל הבנתו, שהבית המדובר כאן הוא בית החוטא השתנתה לחלוטין. הבית הוא בית המקדש, ופרשת הדינים הטכנית לכאורה הופכת לנבואה מדהימה - נבואת חורבן ונבואת בניין.

אך למרות שברור שמדרש זה אינו פשט הפסוקים, אלא דרשת חכמים, אנו נדרשים לשאלה - מדוע רומזת התורה זאת דווקא כאן, בפרשת הצרעת? במה נתייחדה פרשת הצרעת שבה בחר הכתוב לרמוז על נבואת החורבן והגאולה?

עד כאן מובא כמעט מילה במילה המאמר שנכתב ב"ותחזינה" לפני שנה בפרשת תזריע מצורע, על פי מאמר ארוך ויפה של חנן פורת בפירושו על התורה "מעט מן האור". בקוראי את המאמר שנית השנה, הסתייגתי מן התשובה שנכתבה אז על שאלה שהעליתי, וחשבתי על תשובה אחרת - טובה ממנה, והיא שתחתום את המאמר הזה.

עם מצורע - שאינו ראוי לחיות בחברה

במאמר בשנה שעברה נכתב כי הצרעת באה בעוון לשון הרע, כפי שאומר ריש לקיש במסכת ערכין (טו ע"ב): "זאת תהיה תורת המצורע - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". הוסבר במאמר כי באה התורה לרמוז לנו כי עוון לשון הרע הוא שהביא לחורבן, ולכן בחרה לרמוז דווקא כאן לחורבן.

ברצוני להציע תשובה שונה, רחבה יותר, לאותה שאלה. ראשית, כפי שנכתב במאמר בשנה שעברה, אכן הגיוני לחשוב שבאה התורה לרמוז לנו במקום זה כי מחלת הצרעת הרוחנית עלול לפשות בכל עם ישראל, ועונשו של העם כולו יהיה ללקות בצרעת. צרעת זו לא תבוא לידי ביטוי בפניו של כל אדם ואדם, כי אם במרכז חייהם, הן גאוגרפית והן פסיכולוגית - בית המקדש.

אם נעיין בחולי הצרעת המוזכרים בתנ"ך, וצר המקום מלגלול את כולם, נראה כי קו מנחה נמתח בין כולם, המורה על סיבת המחלה. דרך התרפאותו של המצורע, שלא לאמר עונשו, הינה לפרוש מן הציבור. החל ממרים הנביאה, דוברת לשון הרע, ועד עוזיהו, שבגאוותו דימה ליטול לעצמו כתר כהונה בנוסף לכתר מלכות, אנו רואים כי המצורע הוא האדם אשר אינו ראוי להיות בקרב חברה, ומאידך - אין ראוי לחברה שהוא ישהה בקרבה. וזאת מבקשת התורה ללמדנו - אם תעשו בלתי נסבלים, לא ראויים אחד לשני, בעוונות שבינכם לבין חבריכם, ולא ראויים לפני ריבונו של עולם, בעוונותיכם לפניו - לא תהיה אפשרות כי אם להקיא אתכם מארצכם ולהחריב עליכם את ביתכם מקדשכם.