המוות הוא חזיון שוא!

גיליון 901 | י“ז אייר תשע“ג | פרשת אמור

המוות הוא חזיון שוא!

כמו בכל לוויה, אזכרה או סתם סיור, הוא הלך בשביל הצדדי. יהודה כהן, אחד מחברי הכיתה הידועים, תמיד היה נבדל מכל החבורה. בטיול לקברו של דוד בן גוריון הוא נעמד מרחוק, משקיף על המחנה. בסיור קברי צדיקים בצפת בוא בכלל לא יצא מראש. אפילו כשסבא רבא שלו נפטר הוא לא הגיע ללוויה. האמת היא שדי הצטערנו בשבילו, למרות הכל - זו חוויה. יותר מחוויה - זו תחושה עמוקה, ממלאת, לגעת במתים. להשפיל מבט לעבר האותיות החרוטות באבן המצבה, לחשוב על המוות ועל מי שהוא היה. על מה שאבד ועל כך שהוא לא הספיק הכל בחייו. להסתיר את הציציות בכניסה, למלמל את ברכת מחיה המתים בסוף.

ובאמת, איסור הטומאה למתים הפותח את פרשתנו נראה כמעט כמו התאכזרות לכהנים. רק המשפחה הקרובה מאפשרת לך להיפרד מהם בעת לכתם לעולם שכולו אמת. וזהו. האם מדובר פה בדיני טומאה וטהרה טכניים כל כך? או שמא מדובר פה במעבר לכך? ביותר מזה?

"לחם א-להיהם הם מקריבים"

הנימוק שמביאה התורה לאיסור נראה סתום מעט: '"קדושים יהיו לא -להיהם, ולא יחללו שם א -להיהם, כי את אישי ה', לחם א -להיהם הם מקריבים - והיו קודש!“ (ויקרא, כא ו) הסיבה איננה קדושת הכהנים, קדושת המקדש, או אפילו קדושת הקב"ה! הסיבה לאיסור היא עובדת היותם מקריבי הקרבנות - עבדי ה', "לחם א -להיהם הם מקריבים". ואת הנימוק הזה דגישה התורה שוב, בפסוק ח: "וקדשתו, כי את לחם א -להיך הוא מקריב - קודש יהיה לך, כי קדוש אני, ה' מקדשכם". הקדושה, אשר נובעת מה', חלה על עבודת הקודש- הכהונה, ודווקא בגללה אסור לכהנים להיטמא למת!

המוות הוא חזיון שוא!

תפילת יחיד במקדש באדיבות מכון המקדש

הראי“ה מביא טעם נוסף בפרק בו הוא עוסק בעומקו של המוות. וכך לשונו באורות הקודש ב‘ (עמ‘ שפ):  המוות הוא חזיון שוא! טומאתו היא שקרו! מה שבני האדם קוראים מוות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה ’מוות‘. מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להימלט ממנה כל הזמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש: "על כל נפשות מת לא יבוא", "לנפש לא יטמא בעמיו".

הרב קוק מסביר באמירה נוקבת - כי המוות אינו אלא שקר שמציירים בני האדם לנגד עיניהם. בניגוד למחשבה שלאחר המוות כביכול תמים החיים צועק הרב קוק - לא כך! המוות הוא רק התגברות החיים והתעצמותם! גדילתם! כנגד מילותיו החדות והנוקבות של הרב קוק לא נותר אלא לעמוד ולהשתאות, אך בכל זאת - אינו רוצה לשאול שאלה על משפטו השני, ומתוך כך להגיע להבנה עמוקה מאין כמוה, בקשר לטיב החיים והמוות. במשפט השני, אומר הראי"ה: '"טומאתו היא שיקרו!" לכאורה, במשפט זה, סותר הרב קוק את כל הלכות טומאה וטהרה, שכולם - מתחילתם ועד סופם, מבוססים על ההבנה שדבר מת הרי הוא טמא! החל בקרי, שמסמל את פספוס האפשרות ליצור חיים, וכלה במת עצמו - אבי אבות הטומאה. אם כן - לפי דבריו של הרב קוק, כל הלכות טומאה וטהרה הרי הם שקר, טעות, מתחילתם ועד סופם! האמנם? אלא שמתוך כך אני רוצה לחזור לטעם שהביאה התורה, ולהבין שבדיוק הפוך העניין...

טומאתו היא שיקרו!

קדושתם של הכהנים אינה נובעת מתוך ייחוסם כבני בניו של אהרן הכהן, אלא מתוך עבודתם בבית המקדש - עבדי ה'. התפיסה כנגדה יוצא הרב קוק היא שלאחר המוות נפסקים החיים. טומאתו של המוות, שאינה מאפשרת עבודה בבית המקדש, היא השקר הגדול ביותר שלו - השקר שאומר שלאחר המוות איננו עובדים את ה'. חנן פורת, רבי ומורי, היה נוהג לדרוש באחרית ימיו, ע"פ חז"ל כמדומני, את הפסוק '"למען יזמרך כבוד ולא יידום"(תהילים, ל יג) - "למען יזמרך כבוד"- בעולם הזה, "ולא יידום"- לעולם הבא. דהיינו - אין המוות פירושו חידלון! הגדלת והאדרת שמו של הקב“ה מתמשכת מן העולם הזה גם לעולם הבא!

ועל כן נאסר על הכהנים, שמטרתם היא לעבוד את ה' במקדש, בשביל כל עם ישראל, להתקרב ולהביט בחזיון המוות. עליהם להתרחק מחזיון השקר ששמו מוות ולקדש ליבם לעבודה - עבודת ה‘, ולזכור - במוות לא מסתיימים החיים! הם עוברים הארה גדולה!