ארנון סגל ראיין את תומר פרסיקו בפינה "בית חלומותי" במדור "דף הבית" בעיתון מקור ראשון.
אמנם, דבריו אינם מייצגים את דעותיהם של עורכי האתר ומרבית קוראיו, אך נראה לנו שראוי להכיר דעות מלומדות אחרות ולו בכדי לדעת להתמודד איתן.
נשמח לפרסם כאן תגובות והתייחסות לדברים.
חורבן בית המקדש השני היה אירוע טראומטי למדי עבור עם ישראל, אולם יש לשאול עד כמה הפסקת עבודת הקורבנות עצמה היתה חלק מהטראומה. אם נתבונן בתהליכים שעברו על דתות המזרח התיכון במאות הראשונות לספירה, נגלה דבר מוזר ומעניין: כאילו בתיאום מראש, הפסיקו בני האזור להתעניין בהקרבת קורבנות. לרוב הדתות בסביבה השינוי בטעם הדתי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה סיכוייך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים ביותר, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.
האם היה השינוי מן ההכרח? האם לא היו יכולים יהודים למצוא דרך להכשיר הקרבת קורבנות באתרים אחרים, אולי אף בבתי הכנסת? האם לא היו יכולים הנוצרים לעשות כן בכנסיותיהם? ומה עם הדתות הפגאניות או זרמי הגנוזיס – למה הן לא הקריבו ככל העולה על רוחן? אלא שלא כך קבע שר ההיסטוריה. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום לבלתי רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת א-לוהים.
הסיבות לתמורות התרבותיות-דתיות המקיפות הללו הן עניין למחקר מעמיק, ומו"ר פרופ' גדליה סטרומזה אף הקדיש לעניין ספר (The End of Sacrifice), אולם עוד הרבה לפניו התייחס הרמב"ם לנושא. אם כי השאלה שהעסיקה את הנשר הגדול היתה הפוכה: לא למה פסקו הקורבנות, אלא למה הם בכלל התחילו – לפחות בכל הנוגע לעם ישראל.
מבחינת הרמב"ם (מו"נ ג לב) מדובר בצורה נחותה למדי של פולחן. למה אם כן שיצווה לנו אותו הקדוש ברוך הוא? ובכן, הרמב"ם מסביר שהא-ל הטוב לא היה יכול פשוט לצוות על בני ישראל לעבדו בתפילה – לא כאשר "הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים" (תרגום מיכאל שוורץ). על פי הרמב"ם הקב"ה ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות מתוך סוג של "עורמת חסד", שבה הוא חינך את עמו על פי דרכו, כך שאחרי שנים רבות, יותר מאלף למעשה, היה עם ישראל בשל להפסיק עם הקורבנות ולהתחיל להתפלל, צורת פולחן שהיא על פי הרמב"ם עליונה לזו הקודמת.
דעתו של הרמב"ם על עבודת הקורבנות, אם כן, אינה חיובית במיוחד, אולם יש כמובן דעות אחרות. קל להבין שהמסלול שהרמב"ם מציג, שבו הדת לא רק מתפתחת אלא גם משתפרת במהלך הדורות, יכול להוביל למסקנות מסוכנות מאוד עבור המסורת. כשלעצמי, אינני חושב שאין לנו מה ללמוד מצורות פולחן עתיקות. נטיות אנושיות שהופגנו בצורה כל כך נרחבת בעברה של הציביליזציה ודאי נושאות איזו אמת עמוקה, ויש להניח שהיא נוגעת גם לנו, מודרנים ומעודכנים ככל שנהיה. מסעותי בהודו הביאו אותי להכיר מקרוב את ערכו של המקדש, את ערכה של עבודת הקורבנות (הצמחיים), ואני רחוק מלזלזל בהם.
הר הבית היה המרכז הרוחני של עם ישראל בעבר, ובמשך אלפיים שנות הגלות יהודים נשאו אליו עיניים. אין שום סיבה עקרונית שתצדיק איסור על תפילת יהודים במתחם ההר. בלי קשר לוויכוח ההלכתי על העליה להר, על המדינה לאפשר למי שמחזיק שמותר לעלות, לממש את זכותו האלמנטרית להתפלל. לבי יוצא אל אותם יהודים שמרגישים שנמנעת מהם עבודת ה' אמיתית ומעמיקה.
דא עקא, אם סיבות עקרוניות למניעת תפילה אין, סיבות מעשיות יש ויש. למרות שהר הבית הוא בריבונות ישראלית, על ההר מופקד הווקף המוסלמי, שמגובה מבחינת סמכותו הן על ידי הרשות הפלסטינית והן על ידי ממלכת ירדן. למעשה, בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן כתוב במפורש ש"ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים" (סעיף 9ב). אותו "תפקיד מיוחד" משמעותו מעין משמורת שיש לירדנים על הפולחן המוסלמי שעל ההר.
כל שינוי בסטטוס קוו הדתי על ההר מחייב על כן לכל הפחות הידברות, ואולי אף הסכמה, של כל הצדדים הנוגעים בדבר. מי שחושב שהעניין מסתכם בהחלטה של נציב המחוז או אלוף הפיקוד או השר הממונה או אפילו ראש הממשלה, טועה ומטעה. ככל הנראה לא תותר תפילת יהודים על הר הבית עד שלא תהיה התקדמות מדינית משמעותית באזור, והנה עוד סיבה טובה להגיע להסכם עם שכנינו. ובקשר לבניין הבית עצמו, הרי שהדברים מבחינתי חדים עוד יותר: הרעיון שאגשים את שאיפותיי הדתיות על חורבנן של אלו של זולתי הוא מגונה בעיני ולא עולה על דעתי. המקום תפוס, ונדמה לי שבזה העניין מסתכם.
בקרב שוחרי הר הבית בזמננו נהוג לפעמים להתייחס לבניין הבית ולחידוש עבודת הקורבנות כאילו מדובר במפתח סודי שיפתח לפנינו את סודות הבריאה ואת הדרך הסלולה לקשר האינטימי עם הא-ל, כאילו בית המקדש הוא מטה קסם שבכוחו להביא כל אחד מעם ישראל למצב של דתיות עמוקה וצדיקות עליונה. אינני שותף לתקוות הללו. דתיות עמוקה היא תוצאה של תהליך רוחני ארוך, לא של השתתפות בטקס מיוחד. יתר על כן, נדמה לי שהרעיון שאפשר להגיע לגבהים רוחניים באמצעות אביזרים – ויהיו קטנים כטבעת או גדולים כבניין – שייך לשדות המחשבה של מסדרים סודיים וכתות אזוטריות, פחות למונותיאיזם היהודי.
בכלל, גם אם נוכל לתאר לעצמנו ששחיטת בעלי חיים, איסוף דמם, התזתו על מזבח ושריפת גווייתם יוכלו להעניק למי מאיתנו חוויה דתית מלאת הוד והדר, הרי שעם הזמן הפליאה הראשונית תפנה דרכה למונוטוניות שגרתית. הקרבת קורבנות, באם אי פעם תחודש, תרגש את הנוכחים מאוד בשבוע הראשון, תרגש קצת פחות אחרי חודש, ואחרי שנה תהפוך לרוטינה יומיומית. כל מה שיוותר אז הוא קבוצה של יהודים שמדברים על המשחק של מכבי בזמן שהכהן עושה את מה שהוא הוכשר לעשות. זהו טבעם של בני אדם. יהיה דרוש נס כדי לשנותו. וכפי שכותב הרמב"ם באותו פרק שבו התייחס לעבודת הקורבנות, "את טבעם של פרטי בני האדם אין הא-ל משנה בשום אופן על דרך הנס".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה