 |
| שלמה בר |
לכל דת בית משלה, אבל אנחנו, היהודים, טוענים שקיים בית אחד המשותף
לכל הדתות. החיים הם דואליים, חיים של שניות, של טוב ורע, של ספקות, של אי ידיעה,
ואולם אחד הדברים המהותיים ביותר שיהודי אומר הוא 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד'.
אנחנו מחפשים את האחדות. את האחד, היחיד והמיוחד. לצערנו זו עדיין איננה המציאות.
אנחנו רק מצפים שכך יקרה. פיתחנו תרבות שלמה של ציפיה להתגשמות הפסוקים:
"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והיה ה' למלך על
כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
מפעימה אותי העובדה שקיים גן ייחודי לכהנים, זכרים בלבד. לא מדובר כאן
במיסטיקה אלא במדע. הכהן שונה גנטית מכל העולם כולו. זוהי עובדה אמפירית, שקיימת
משפחה המתבדלת מבחינה גנטית משאר העולם – וזה אומר שהיא יועדה מראש לעבודה בקודש
למען כלל האנושות.
המציאות הראשונית של עבודת ה' בעולם היתה בהר הבית. שם אמר ה' לאברהם
לעקוד את בנו. אברהם היה הכהן הראשון. אנחנו אמנם בניו בכוריו של בורא עולם, אבל
הגאולה תיועד עבור העולם כולו. המקדש יהיה תקומה לקוסמוס כולו. זו תהיה גאולה
מהחומר, מקטנות המוחין שכל העולם מצוי בה. אחרית הימים. כשנדע שזהו הבית האחד
והיחיד של בורא שמיים וארץ לא יהיה עוד ויכוח בינינו. כשנדע שיש ישות רוחנית
א-לוהית שנותנת לנו – נבקש ממנה ולא נצטרך עוד להיאבק על דבר.
אני מאמין באמונה שלמה שזה יקרה. אינני מחשב את הקץ, אבל בעיניי זה
צריך לקרות בכל רגע. בניין המקדש יחולל התעוררות פנימית קוסמית, ייבנה גן עדן עלי
אדמות. לא תהיה עוד תופעה של פרידה בעולם, של הפרדה והיפרדות. לא במחשבה, וגם לא
בחיי המין. לא תהיה דואליות. הרמח"ל כותב שבאלף העשירי, כלומר בעוד 4,000 שנה
– האדם ירביע את עצמו ולא יהיה עוד צורך בייחוד של זכר ונקבה. איכות האדם תעלה כל
כך בעקבות ההכרה המוחלטת בקדוש ברוך הוא, ולכן המציאות לא תהיה אז שבורה ומפולגת
כפי שהיא היום. החזון הזה הוא משאת נפשנו. לא רק שלנו, זו משאת הנפש העולמית.
שירת הלוויים תצא אז מהמקדש ותישמע בעולם כולו. הנבואה תשוב ותתגלה אז.
טוענים שקיימים מסכים המונעים מאיתנו להאזין לשירת המלאכים, ושאילולא החציצה הזו
היינו מתים מיד. הרי מוזיקת המלאכים כה מדהימה, עד ששמיעתה היתה גורמת לנשמה לעזוב
את הגוף במהירות. היינו מתים ברגע. למלחינים טובים בימינו יוצא לפעמים לתפוס זיק
משירת המלאכים. אנשים שמבקשים מאוד, מצליחים ללכוד איזה אור קטן מהשירה הגדולה
הזו, אבל כאשר הלוויים ישירו – מי בכלל ירצה להישאר בתוך הגוף הזה?
אני מחכה לזה. אנחנו הרי כה פגומים בחיינו. קשה כל כך לשמור על דרך
הישר, והתאוות חזקות מאיתנו. זו הסיבה שהקדוש ברוך הורה לנו מה לעשות ומה לא
לעשות, ובכל זאת לא תמיד אנחנו מצליחים לעמוד כנגד התאוות. זהו עינוי גדול והאדם
חי בצער. לכל אחד יש ציפיות אגואיסטיות, אבל אם נדע להתגבר על כך בעידן הרוחני
ההוא זה יהיה נפלא. נשוב לחיות בתמימות כילדים. אף אחד לא ירצה אז לעשות דבר מלבד
לאהוב.
אמן כן יהיה רצון
השבמחק