”ומעשה ידינו כוננהו“

גיליון 601 | כ“ו ניסן תשע“ג | פרשת שמיני

”ומעשה ידינו כוננהו“

'משהו השתבש. וודאי שמשהו השתבש!', אהרן היה בטוח שהוא עשה את הכל כשורה. הוא הקריב את כל הקרבנות, זרק את כל הדמים, וחתם את עבודתו בברכה לכל עם ישראל ”יברכך ה‘ ויחונך, ישא ה‘ פניו אליך...“. כל המלאכות המוטלות עליו נעשו בשלמותן, ועדיין - עדיין לא ירדה השכינה על אוהל מועד. במשך שבע ימים התכוננו אהרן ובניו לקראת היום הזה - יום חנוכת המשכן, וכעת - כאשר הכל כבר נעשה - לא רצה ה' את מנחתם ולא שכן בענן על האוהל. הוא ירד מעל המזבח, ופנה לכיוון משה, אחיו, שעמד שם עם סבר פנים חמור. הוא אותת לו ושניהם נכנסו להתייעצות דיסקרטית בתוך אוהל מועד. לאחר מספר דקות של מתח הם יצאו, וברכו בשנית את עם ישראל, הפעם בברכה שונה:

"ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו; ומעשה ידינו כוננהו" _{(תהילים, צ יז)}

תחינה על מלאכת הקודש ומלאכת חול

הסיפור הדרמטי הזה מופיע בפירושו של רש"י על פרשתנו, ועליו נתבסס במאמרינו זה. לפי התיאור הזה הגיע ברכתם של משה ואהרן כגלגל הצלה סופי לטקס חנוכת המשכן - לולא הפסוק "ויהי נעם ה'...“ אותו קראו האחים לבית עמרם כנראה שמאז ועד היום לא הייתה שורה שכינה על המשכן, ומותך כך - על עם ישראל כולו! לאור תובנה זו אנו מחוייבים להבין מדוע רש“י, בעקבות חז“ל, כתב כי בפסוק הזה תלויה ירידת השכינה על עם ישראל?

כדי לענות על השאלה הזו אנו נדרשים בראשונה לעיין בפסוק עצמו. הפסוק הזה הוא החותם את פרק צ‘ בספר תהילים - ”תפלה למשה איש האלהים". הפרק מתאר את חייו הקצרים והחולפים של האדם לעומת נצחיותו של הבורא - "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורת שמונים שנה, ורהבם עמל ואון..." _{(פסוק י)}. בפסוק עצמו מופיעה סוג של כפילות - ”ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו“.

ראש המפרשים לפסוק זה הוא כמובן רש"י. רש"י מסביר את הכפילות כשני סוגים של מעשים אותם מבקש עם ישראל לכונן, או ליתר דיוק - מלאכת חול ומלאכת קודש, או כלשונו: "כוננהו - כונן אותו, ושני פעמים: 'ומעשה ידינו כוננהו' אחד - על מלאכת המשכן שבירכן לישראל, והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן; ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם“ _{(רש“י שם)}

מעשה ידינו כוננהו - את המעשה עצמו

לאחר שעיינתי בפירושו של רש"י, ניגשתי לבדוק את דבריו של מורי ורבי חנן פורת על הפסוק. בפינה בעלון "מעט מן האור" (אותה מגיש הרב יהודה עציון בצורה נפלאה) הנקראת "נקודת אור במזמור" מפרש חנן את פרקי ספר תהילים, והולך ואור על פי סדר הפרקים. בפירושו על פסוקנו חולק חנן על גישתו של רש"י, ומציע פירוש חלופי לכפילות בפסוק. חנן טוען כי המילה "כוננהו" שחותמת את הפסוק מוסבת. דהיינו - לאחר שביקשנו שיכונן הקב"ה את מעשינו עלינו, בעודנו חיים ויכולים לראות בהצלחתם, אנו מבקשים מה' שיתכונן המעשה מעצמו - וימשיך להשפיע ולהאיר גם לאחר לכתנו.

אך קושי אחד יש לי בפירוש זה. "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו; ומעשה ידינו כוננהו“, לכאורה, לפי פשט הפסוק, אותיות היחס במילה "כוננהו" מתייחסות לאותו 'נסתר' שבתחילת הפרק - "ה' אלהינו"! על פי פשט הפסוק, אנו מתפללים שמעשה ידינו יכוננו את הקב"ה, ולא את המעשה עצמו!

עושה את האמת - מפני שהיא אמת!

על כן ארהיב עוז ואציע פירוש משלי. ראשית אבקש לחלק את הפסוק לשני חלקים, על פי חלוקת הטעמים. ה'אתנחתא', המחלקת את הפסוק, נמצאת תחת המילה "עלינו", זאת אומרת - החלק הראשון של הפסוק הוא "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו" , ואילו החלק השני הוא - "ומעשה ידינו כוננהו“. ניתן לשים לב לסוג של הדגשה בחלק הראשון: "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו". נשמעת פה מן תפילה אגואיסטית המעמידה את האדם במרכז, כאשר הוא שוב ושוב מדבר על עצמו, על מעשי ידיו ועל שכרו. בחלק השני הדגש משתנה, ומוסב על הקב“ה - ”ומעשה ידינו כוננהו“.

בעם, על פי הסתכלות זו, בין החלק הראשון לחלק השני של הפסוק, ובעצם בין כל הפרק לחלק השני של הפסוק, ישנה התפקחות - הבנה. כל הפרק מדבר האדם על עצמו ועל חייו הקצרים, ובמילותיו האחרונות של הפרק 'מבין' המשורר והמתפלל כי מטרת מעשיו איננה לזכות בנועם ה', או לשכון בהיכלו. מטרת מעשיו של האדם היא ולעבוד אותו בלב שלם ותמים! ועל כן דווקא באמירת פסוק זה, ברכה זו, ירדה שכינה על עם ישראל - שכן רק בפסוק זה מכריזים ומודים בני ישראל: "ריבונו של עולם! לא בשבילנו ולא בשביל בית אבינו אנו עושים - כי אם בשבילך ולמענך!“

ונסיים במילותיו של הרמב" ם בהלכות תשובה, שהיו שגורות על פיו של חנן: "אל יאמר אדם: 'הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא." אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה! שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה... העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה - אלא עושה האמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה.“ _{(הלכות תשובה לרמב“ם, יא - ב)}.