אותיות פורחות באוויר / יפתח גץ

רבים מכירים את תלאות סבי הרב מאיר יהודה גץ במסע החיפוש הפרטי-לאומי שערך אחרי ארון הברית ושאר כלי המקדש, אבל לא כן את יומניו שקטעים מהם שכתב באותם ימים קשים בשנת 81' רואים כאן כמדומה אור לראשונה * יומן מסע שתם וטרם נשלם

"אפילו הבריטים העמידו פנים, אך שלטוננו הריבוני נכנע לאורך כל הדרך". יומנו של הרב גץ, ה' באלול תשמ"א (4.9.81)

מנהרת הכותל, האתר הנחפר ביותר החל משחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ועוד קודם כן בידי הקצין הבריטי צ'ארלס וורן, נקשרת אסוציאטיבית לרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים בארץ ישראל ומחדש פועלה של ישיבת המקובלים בית אל. סבא שלי.

הרב גץ היה הרוח החיה מאחורי מנהרת הכותל. הוא חי בכל נימי נפשו את בית המקדש וכתלו המערבי של הר הבית, שמח בכותל בכל יום והתאבל בו בכל לילה בשעת תיקון חצות על חורבן הבית, על גלות השכינה וצרות עם ישראל. הרב גץ היה מי שיזם את החפירות במסגרת פעילות משרד הדתות, הוא זה שגייס כספים, היה מעורב בחפירה עצמה ודווח על כל מטר שנחשף, התרגש עם כל התקדמות וקיווה שאולי יגיע הרגע שבו יימצאו כלי המקדש האבודים.

פרשיית החפירה המפורסמת ופריצת שער וורן התרחשו בשנת 81', פרשיה שלא תפסה את מקומה הראוי לה בהיסטוריה הישראלית הכתובה. זו היתה למעשה החפירה הממוסדת היחידה של מדינת ישראל מתחת לרחבת הר הבית. את כלל חוויותיו ותחושותיו ומאורעות הכותל בכלל מספר הרב גץ ביומן הכותל. הוא למעשה ממשיך את יומן הכותל של הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, רבו של הכותל המערבי עד מלחמת העצמאות. יומן זה מתעד שעה-שעה ודקה-דקה כל רגע בכותל המערבי ובמנהרות הכותל, החל מחוויות אישיות, לבטים, תקציבים, מבקרים, אירועים ביטחוניים עד תיאור שעות הלימוד בישיבה. הכתיבה מתפרסת על פני 12 כרכי יומני הכותל המערבי, מסמך רוחני והיסטורי מרתק שטרם נחשף לעיני הציבור.

ובכן, על פי היומן, בכ' בתמוז תשמ"א (22.7.81), במהלך החפירות הארכיאולוגיות במנהרות הכותל התגלתה קשת שהיוותה בעבר חלק משער קדום מתקופת הבית השני, שער שהתווסף לשערים תת-קרקעיים נוספים במרחב הר הבית כדוגמת שערי חולדה שבכותל הדרומי ושער המכונה שער ברקלי הממוקם בעזרת הנשים שברחבת הכותל. על פי תיעודו ביומן, במהלך מנוחתו בביתו הוזעק הרב אל הכותל: "הוזעקתי באופן בהול על ידי מנהל העבודה... הוא מסר לי על גילוי מדהים של אולם גדול מאחורי הכותל המערבי... ניגשתי תכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה, שעה ארוכה ישבתי מוטל ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיניי, ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי תיקון חצות כמנהגנו".

הממונה על החפירה היה משרד הדתות, כשהארכיאולוג ד"ר אריה קימלמן ליווה את החפירה לאורך כל הדרך. הפיקוח מצד הממשלה, כך על-פי היומן, היה מחולק בין מספר משרדים ושרים, ביניהם אריאל שרון – אז שר הביטחון. ובראש בעלי ההחלטות עמד יגאל ידין בתפקידו כסגן ראש הממשלה.

מיד עם הפריצה לחלל השער – שלמעשה כבר היה ידוע לצ'ארלס וורן (ובשל כך כונה 'שער וורן') אך מאז התכסה ונשכח מלב – יודעו כל הרשויות על כך שלראשונה מתנהלת חפירה מתחת להר הבית מטעם מדינת ישראל. רפי איתן, אז יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, המליץ לשרון וידין שלא ליידע את ראש הממשלה בגין שמא יטרפד את החפירה ואף יסתבך בשלה בעצמו. מנכ"ל משרד הדתות הוכנס גם הוא בסוד העניינים ואף הארכיאולוג מאיר בן דב – הפעיל ביותר בארכיאולוגיה של הר הבית ומחוצה לו באותה התקופה (אם כי המליץ לרב גץ לסגור אותה מבחינה פוליטית וביטחונית).

הרב גץ האמין שבמידה שיצליח למצוא את כלי המקדש יביא הדבר לקץ הימים המיוחל ולביאת המשיח. כבר בשנת תשל"ו (1976) ביקש הרב לחפש אחרי כלי המקדש האבודים, ובתוכם ארון הברית שלפי המקורות נגנז בידי יאשיהו מלך יהודה בשלהי ימי הבית הראשון. ואולם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הניא אותו באותה העת מהיוזמה. 'אל תחטטו', אמר לו. הרב גץ היה מאוכזב מאוד, אך קיבל את הדין. גם הרבי מלובביץ', ר' מנחם מנדל שניאורסון, המליץ לרב לא לחפור מתחת להר מחשש שעם ישראל איננו מוכן עדיין לגילויו המחודש של ארון הברית, וכן משום שחשש שבדומה לסיפורים המתוארים במקורות בהקשר לארון הברית, הרב גץ ייאלץ לשלם בחייו על חשיפת הארון. ואולם באותה עת, לאחר חשיפת שער וורן, החליט הרב גץ להמשיך בחפירה בכל מחיר. לאחר תום האירוע, ב-ה' באלול תשמ"א, כתב ביומנו: "באתי להרוג ולהיהרג". על החפירה הזו הוא היה מוכן ללכת עד הסוף.

בניגוד להנחה הרווחת, כשהחלה החפירה, לא הסכים הרב גץ להתקדם בה עד לקבלת הסכמה מכותל אל כותל בעניינה ברשויות המדינה וכן מהרבנים הראשיים. רק כשזו הגיעה לאחר כמה שבועות, הוא הורה להתקדם. לאחר ביקור הרבנים הראשיים דאז, הרב גורן זצ"ל והרב עובדיה יוסף יבדל"א, באתר שער וורן כתב ביומנו:

"15:00 – שעתיים תמימות עשיתי עם הראשון לציון שליט"א לדון בשאלת המחילה והחפירות המזרחיות. סוכם להתיר בשופי כניסה לאולם הנ"ל, וכן לפתוח את כל הפתח. כן יש להקים בית כנסת ולהציב ארון קודש.

"16:30 – שיגרתי פסק דין אל הרה"ג עובדיה יוסף לעיונו ולאישורו. העליתי נקודות חשובות של ספקא דרבנן עם עוד שני סעיפים המצטרפים לקולא ולאשר חפירות מתחת להר הבית".

בכך הורה הרב גץ להתקדם בחפירה. הוא חש שזו הזדמנות חייו, ההזדמנות הראשונה ובינתיים גם האחרונה להבין מה באמת מתחולל מתחת לפני הר הבית. מהם הפתחים, המחילות והממצאים הקדומים מימי הבית הראשון והשני. 

שער וורן ופועלי משרד הדתות במהלך ריקון מי הבור.
אב תשמ"א (81')



אחרי שבירת קיר החוסם את השער התגלה בור ענק – פיר מס' 30 של צ'ארלס וורן. הרב גץ כינה אותו 'שער הכהנים', בהסתמך על מסכת מידות המתארת את המחילות שמתחת לפני הקרקע המשמשות ליציאת כהן הנטמא על הר הבית באופן מיידי. הבור הענק התגלה כמוצף בוץ ומים מעופשים. חפירה רגילה, הבין הרב גץ, לא תועיל במקרה זה.

לאחר שמכבי האש שהוזמנו לשאוב את מי הבור התגלו כערבים, הם הושבו לתחנתם. המנהרות נסגרו לתפילה ולביקור למשך חודש וחצי, שבמהלכם נרתם קיבוץ שדה אליהו למשימת שאיבת מי הבור, דבר שהתגלה גם הוא כבעייתי מאוד בשל בעיות הנדסה וחשמל. עקב כך נאלצו אנשי משרד הדתות לעבור לריקון ידני של הבור. דלי אחד דלי, מריצה אחר מריצה. הרב גץ הגיע בכל שעה לבדוק איך מתקדמים העניינים. הוא תיעד כל מטר ביומנו, התרגש והמתין להצלחת החפירה.

"כמדקרת חרב בלבי הפצוע"

החפירה מתקדמת. חודש של התנהלות סודית ושקטה, ואולם אחר כך מתחילים להתגלות בה סדקים ברוח הפוליטיקה הישראלית. הארכיאולוגים מתנגדים, הערבים חושדים שמשהו קורה מתחת לרגלי רחבת הר הבית, ובינתיים טדי קולק, ראש העיר שמתנגד מאוד לחפירה, מגלה לקול ישראל את דבר קיומה. צוות כתבים מגיע בצהלה לחפירת מנהרות הכותל וב-כ"ז באב תשמ"א (27.8.81) מופץ הסיפור בתקשורת.

וכך כותב הרב ביומנו:

"00:00, יום ה', כ"ז במנחם אב. המנכ"ל הופיע זה עתה עם כתבים מקול ישראל אשר גונבה להם הידיעה על תגלית המחילה, והם טוענים כי טדי קולק רוצה לשלוח לי שוטרים מחר על שאני כביכול חופר מתחת להר הבית...".

"07:30 – הוא אשר ממנו חרדתי. בראש החדשות המשודרות הופיעה ידיעה על גילוי המנהרה, ובצורה מאד דרמאטית שיש בה לשלהב את הערבים ולחולל סערה. נצפה בהתפתחויות".

והדבר אכן צובר תאוצה ככדור שלג המתגלגל במורד ההר, הר הבית. רעש תקשורתי, פוליטי ומדיני מביא לאחר סדרת התייעצויות ממשלתיות להחלטה על סגירת החפירה באופן זמני.

שבוע לאחר סתימת הפרצה בשער בעזרת קרשים, ב-ד' באלול תשמ"א (3.9.81), מנצלים המוסלמים את השקט במנהרות הכותל ויוצאים למבצע איטום השער ופגיעה באנשי המנהרות. בשעה 14:00 השתלשלו עשרות ערבים מרצפת הר הבית כלפי מטה, לחלל הבור, ניפצו את הקרשים החוסמים וירדו עם חומרי בנייה ליצור סתימה פנימית לבור. השוטרים המבוהלים שהיו במקום ברחו, והרב גץ, שחשש לחיי כל המתפללים בכותל המערבי, נותר לבדו בשטח. על הרב הושלכו עשרות בקבוקים וברזלים, ואף אבן עצומה בגודלה כמעט שמחצה אותו לאחר שהושחלה מתוך חלל שנפער מעל ראשו. לאחר שהוזעקה תגבורת הצטרפו אליו למאבק אנשי 'עטרת כהנים', ולאחר קרב קצר הגיעו שוטרים והחלו לעצור... את היהודים. הרבנית אסתר גץ ז"ל ששהתה ברחבה בזמן המהומה רצה לרב והפצירה בו להציל את עצמו ולנוס על נפשו. הרב גץ הסתובב אליה ואמר: "בנך אבנר נהרג כאן [במלחמת ששת הימים, במהלך הקרב לשיחרור ירושלים. י"ג]. גם אני, בעלך, אפול כאן".

סיום האירוע המביש היה קשה מאוד מבחינה נפשית לרב גץ, והוא אף פונה לטיפול ולבדיקות לאחר האירוע. כך כתב על כך ביומנו: "באו אלי ידידים רבים מחוגים שונים לעודדני... ראיתי את השלטון בכל חולשתו ובהתקפלותו המוחלטת והמשפילה ואין לי לתלות בהם כל תקווה. כל משענתי באבינו שבשמים. אפילו הבריטים בשעתם העמידו פנים לפחות, אך שלטוננו הריבוני נכנע לאורך כל הדרך, לבושתנו ולכלימתנו.

"הרגשתי... קרובה לזו של אבותיי בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית א-לוהינו בשעת החורבן. כל הלמות של הערבים בתוך המנהרה הסותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר, כל צעקה שלהם היא כמדקרת חרב בליבי הפצוע, בכל חריפותה יצאה מפי הצעקה 'א-לוהים באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קדשך". אך עלי להתחזק ולא להישבר כי עלי להמשיך בתפקיד אפילו בדד במערכה, ולוואי וזוהי התחינה 'כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך יראה'".

בשעות חצות לילה, כמנהגו, חזר הרב אל מול קודש הקודשים. בפתח שער הכוהנים ישב על השטיח ואפר על מצחו, ופצח באמירת תיקון חצות בבכי קורע לב.