כה אמר קונרד

באורח משונה הפך מיסיונר גרמני לבונה ירושלים המתחדשת, וגם ליקירם של כל הזרמים והלאומים שישבו בעיר הקודש במחצית השניה של המאה ה-19. כולם כאן אהבו אותו * קונרד שיק (1822-1901), מחלוצי המחקר הירושלמי המודרני, היה אחד הראשונים בו שהעזו להציע היכן בדיוק בהר הבית ניצב המקדש * מצד שני, יש להודות, הצעתו המזהה את מקום המזבח בכיפת הסלע (זיהוי שאימץ גם הרב שלמה גורן, למשל), נחשבת כיום בלתי סבירה לחלוטין

בונה ירושלים. דיוקנו של שיק ודגם המקדש שבנה במרתף ביה"ס שמידט

הוא הגיע לכאן בתיזמון מדוייק במועד שבו החלה עיר הנצח להתעורר מתרדמת הנצח שלה, ולא פיספס את ההזדמנות להטביע בה חותם בל יימחה. הוא היה האדריכל הבולט של העיר המתחדשת: שכונת מאה שערים, בתי מחסה בעיר העתיקה, 'טליתא קומי' שניצב עד שנת 1980 ברחבת המשביר דהיום ומבנה שערי צדק הישן הן רק דוגמאות אחדות מתוך רבות למיזמי הבנייה שלו. הוא יצר דגמים של הר הבית ושירטט מפות, בין השאר כאלו שכללו הצעות שיחזור למיקום המקדש בהר. הוא פירסם מאות מחקרים והיה מבכירי חוקרי ירושלים שקמו אי פעם – והוא בכלל היה גרמני נוצרי.

שיק נולד בכפר ביץ הסמוך לטיבינגן שבמדינת וירטמברג בדרום גרמניה למשפחה מרובת ילדים, וככלל נחשב ילד חולני וחלוש שלא ניבאו לו אריכות ימים. את ילדותו העביר בעבודה במשק המשפחתי, בלימוד עצמי של שירטוט ובהתעניינות מעמיקה בסיפורי המקרא. בגיל 14 נשלח ללמוד מַסגֵרות ואחר כך החל לנדוד בחיפוש אחר תעסוקה כמסגר. במסגרת חיפושיו הגיע לבאזל שבשווייץ, שם עשה מפנה והצטרף למיסיון – ששלח אותו לעבוד במסגרתו בארץ הקודש. בשנת 1846, בתום מסע מפרך שעבר דרך מילאנו, איזמיר וביירות, הגיע שיק לנמל יפו, ומשם מיהר לירושלים. המיסיון הירושלמי לא שילם הרבה, ולכן עסק המיסיונר הצעיר גם בממכר שעוני קוקייה מתוצרת גרמניה שהורכבו ביד האמן שלו, חידוש מופלא בירושלים של אז. בשלב מאוחר יותר פעל שיק גם כמורה לנגרות ומלאכה בבית ספר מיסיונרי שמרבית תלמידיו יהודים מומרים.

אבל מעל ומעבר לכל העיסוקים האחרים התבלט שיק בשניים: כארכיאולוג-חוקר וכאדריכל. בשנת 1880 מעד אחד מתלמידי המיסיון של שיק בעת שחייה בניקבת השילוח, ומששב ועמד חש בבליטות בדופן הניקבה שהתגלו כסימנים דמויי אותיות. שיק מיהר לניקבה בעקבות התלמיד וכך נחשפה כתובת השילוח, אחת הכתובות ההיסטוריות החשובות ביותר מתקופת המקרא שהתגלו עד היום בארץ ישראל.

שיק תיכנן ובנה בעיר הסְפר הלבנטינית בתי ספר, בתי חולים, מבני ציבור ושכונות שלמות בשירותם של יהודים, מוסלמים ונוצרים. בשלב מסויים שמו השלטונות העות'מאנים עין על שיק וכשרונו ורתמו אותו למשימת פיתוחה של העיר הנחשלת. סגנון הבניה שלו היה משולב ממה שהכיר מאירופה וממה שזיהה כסגנון ייחודי ארץ-ישראלי. שיק התברג לתפקיד האסטרטגי בדיוק בשלב שבו החלה העיר להתרחב מעבר לגבולות חומתה – ונטל חלק פעיל בהנעת התהליך הזה.

וכך הגיע קונרד שיק להר הבית. במסגרת עבודתו האדריכלית פנו אליו גם אנשי הוואקף המוסלמי וביקשו ממנו לסייע בשיקום מסגדי הר הבית. האדריכל המוכשר השכיל לנצל את הגישה החופשית שניתנה לו למתחם כדי לחקור לעומק את השרידים הארכיאולוגיים והמחילות התת-קרקעיות במקום, ולערוך מיפוי ורישום אדריכלי מדוקדק של ההר, מחילותיו ומבניו. בהמשך, בעקבות כך, אף בנה דגם עץ של הר הבית ודגם של המקדש המוצב כיום בבית הספר שמידט בסמוך לשער שכם.

פרסומת לספרו של שיק. עיתון 'הצבי' 18.10.1887

אלא שבמחילה, על אף רצינותו של האיש והעובדה ששיטתו אומצה (מאוחר הרבה יותר) גם בידי גורמים חשובים בעולם הרבני כדוגמת הרב שלמה גורן – השערתו בדבר מיקום המקדש בהר לחלוטין איננה סבירה. שיק טוען שכיפת הסלע משמרת את מקום המזבח, ואולם להנחה כזו השלכות שהופכות אותה לדעת רבים (כמו למשל בכיר חוקרי הר הבית בימינו, הרב זלמן קורן) לבלתי הגיונית. על-פי תיאורי מסכת מידות שבמשנה, המזבח לא ניצב בנקודה הגבוהה ביותר במקדש, אלא אדרבה – מגובה העזרה שבה ניצב המזבח היה צורך לטפס בעוד 12 מעלות אל אולם המקדש. גובהן המצטבר במונחים של היום הוא כשלושה מטרים, ואבן השתיה שבקודש הקדשים בלטה עוד שלוש אצבעות – כשישה סנטימטרים – מעבר לגובה הזה. העובדה הזו גרמה לרבים בעולם הארכיאולוגיה והמחקר (כמו למשל הארכיאולוגים לין ריטמאייר ובנימין מזר) לזהות את קודש הקדשים בכיפת הסלע, פסגת ההר בימינו. 745 מטרים מעל פני הים.

ואולם אם נקבל את הנחתו של שיק, נצטרך להניח לשם כך שפסגת ההר היתה גבוהה בעבר כשלושה מטרים יותר מאשר בימינו, וניצבה בהתאם להנחה 50-60 מטרים מערבית לכיפה (במקום שבימינו מצוי במידרון) – וזה בעייתי ביותר. משמעות הדבר היא שכמות עצומה של עפר וסלעים בסדר גודל של כ-15,000 משאיות עפר הועלמה מההר בנקודת זמן כלשהי באלפיים השנים שחלפו ושינתה ללא היכר את תוואי ההר. כל זאת מבלי סיבה נראית לעין לשינוי הטופוגרפיה הטבעית של ההר וללא תיעוד מזערי – מחוייב המציאות – בכתבים היסטוריים המעיד שחפירה כזו אכן התרחשה.

מלבד הטופוגרפיה, קיימות גם מסורות יהודיות ומוסלמיות ועדויות היסטוריות לא מעטות המתעקשות שסלע  ה'צאחרה' שמתחת לכיפת הסלע הוא אבן השתיה ולא מקום המזבח. כך למשל כתבו במפורש בנימין מטודלה בן המאה ה-12, תלמיד אלמוני של הרמב"ן שסייר בירושלים, הרדב"ז – רבי דוד בן זמרא בן המאה ה-16 ועוד הרבה קודם לכן התייר מבורדו במאה הרביעית לספירה.

זה כמובן לא גורע כהוא זה מגדולתו של שיק, ומזכות הראשונים שהיתה לו במחקר סביב ההר והמקדש – מחקר שנמשך מאז ועד היום וגם התקדם לא מעט ב-112 השנים שחלפו מאז פטירתו. שיק, איש ירושלים בחייו ובמותו, נקבר בבית העלמין הפרוטסטנטי שבהר ציון, לא הרחק ממקום המקדש שבהר הבית שעל זיהוי מיקומו המדוייק טרח רבות, יהיה בו היכן שיהיה.