חג העליה שלי להר הבית

איילת אסולין בהר הבית

כ"ז במרחשוון – חג העליה שלי להר הבית. עליתי היום בפעם הראשונה להר. הפעם הראשונה, כי ברור לי שבע"ה יהיו עוד בהמשך

מאת: איילת אסולין

אני עוד מנסה להבין איך אני מרגישה עם מה שהיה שם. לא הרבה חדש לי – אני מכירה את המראות, הקולות והסיפורים. רק לשם שינוי – הייתי שם בעצמי. זה לא רק, וזה לא מבוטל בכלל, אבל זה מוזר. מצד אחד – הכל כבר מוכר, שום דבר לא מפתיע. לא הנשים הצועקות המקדמות את פנינו, לא הלחץ המשטרתי להתקדם, לא האיסור להניע שפתיים ולא הלחץ לצאת כדי שיהודים נוספים יוכלו להיכנס. ובכל זאת – הלם. מה עושים? מה חושבים? מה בכל זאת אומרים? מה לומדים? מה לקלוט, וכמה שיותר מהר, כי עוד מעט נגמר? 

נשים יהודיות עולות בטהרה להר הבית

ולהרגיש? לא יודעת. מה להרגיש? קדושה? אני לא יודעת איך זה מרגיש. געגוע לבית ששמם? כן, אבל זה גם מחוץ להר. ומה פה? מה נשאר? רק הנוכחות? ומה זה אומר – הנוכחות?

זה מתחיל עוד במאמץ להיכנס ובניסיון הנואש להסביר לתיירים ולמדריכיהם היקרים (לפעמים רק כספית) שאנחנו לא עוקפים כי אנחנו ישראלים מגעילים, ואנחנו גם לא הולכים לעכב אותם בכניסה, אלא להגיע לבידוק ולשבת לחכות עד שהשוטר יחליט להכניס. בסוף הם יגלו את זה בעיניהם והאנושיים שבהם יתחילו לבכות, כי מי היה מאמין שבמדינת ישראל הריבונית, דווקא אז, יהודים יצטרכו לחכות כדי שעשרת אחיהם שנמצאים על ההר יירדו ויפנו להם את המכסה?

נשארתי עם המון שאלות אחרי הביקור. אולי המרכזית שבהן – למה בעצם עליתי? ולמה ברור לי שכולם חייבים לעלות? העניין ההלכתי – אשמח עוד לברר אותו לעומקו. בכלל יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד, שצריך הרבה כוח כדי לא להתייאש. אבל אם יש מצווה לעלות, זאת אכן סיבה. אבל למה שוב ושוב?

אולי הפתרון הוא במורה הדרך שמנע מאיתנו את העיקוף של הקבוצה שלו בתור לבידוק. כחלק מהוויכוח הכל כך מיותר וכואב הוא אמר משפט בסגנון – אנחנו יודעים מה אתם באים לעשות פה. אנחנו? אתם? פספסתי משהו? אני עוד לא יודעת מה אני באה לעשות פה!

נשים יהודיות עולות בטהרה להר הבית

אבל הר הבית נתפס כנחלתם של משוגעים. האלה שאוהבים לעשות בלגן למשטרה, לא מספיקות להם הגבעות אז הם באים גם להר. אלה ש"משום מה" חושבים שצריכים להתפלל שם. זאת אותה המציאות שגורמת לאנשי מפתח לומר משפטים בסגנון – יהודיים דתיים לא באמת רוצים לעלות להר, זאת בעיה של יחידים.

חברים, מי שלא עולה הוא זה שגורם לתפיסה הזאת. אם טוב לכם שהר הבית נתפס כנחלתם של משוגעים בלבד, בכבוד – תישארו בבית. אבל אם ברור לכם, כמו שברור לי, שבעוד X שנים יהיה הזוי לומר שפעם אנשים לא הבינו למה לעלות להר וחשבו שמדובר בעניין אזוטרי לחלוטין – תעלו. זה יהיה כל כך ברור מאליו כחלק מהחיים, כמו שלגור בארץ ברור מאליו (לקהל שאליו אני פונה) היום ולא היה ברור בעבר, שלא נוכל להבין איך חשבנו אחרת.

אז מה העניין שלי בהר הבית? תיירותי? פוליטי? דתי? כמו תמיד, זה מעורבב. הבסיס הוא דתי ללא כל ספק, יש גם עניין תיירותי קטן כי התפקיד מחייב, אבל יוצא מכאן שזה הרבה פוליטי. לא טוב לי עם זה, אבל אם המציאות קוראת לנו להראות נוכחות – זה מה שצריכים לעשות. עד שיום אחד לא נצטרך להתאמץ בשביל להרגיש, אלא פשוט נהיה, כי המקום פשוט יהיה.