מאת: גונן גינת / ישראל היום
 |
| תפילה לשלום המדינה צילום מסך |
ציטוט: "בהקלטות המצויות בידי המשטרה נראה ונשמע מרשך (יהודה גליק) כשהוא מתפלל... וכן תפילה לשלום המדינה וחיילי צה"ל... נפתח תיק פלילי כנגד מרשך... על החתום: שימי מרציאנו, רב־פקד".
אני לא מכיר אישית את יהודה גליק. אבל כל מי שעוסק בחדשות מכיר את שמו: הוא אחד מהפעילים לעידוד כניסת יהודים להר הבית. מדינת ישראל ורשויות החוק שלה מעולם לא החליטו שמדובר בפעילות בלתי חוקית. להפך, בג"ץ פסק כמה וכמה פעמים כי מותר ליהודים להגיע למקום וגם להתפלל שם, כמובן, בתנאי שיישמר הסדר הציבורי.
עכשיו, מה צריך לעשות מי שמחזיק בידו עותק של מסמך רשמי של מדינת ישראל, שבראשו סמל של משטרת ישראל, ולפי אותו מסמך, האיש, יהודה גליק (שמעולם לא פגשתי אותו ולא דיברתי איתו בטלפון), מנוע מלהיכנס לשטח הר הבית כיוון שהוא נתפס מתפלל לשלומה של מדינת ישראל ולשלום חיילי צה"ל? נכון שצריך לתאם, וידוע שיש להימנע מפרובוקציות במקום - אבל בוא לא נגזים.
צריך לחזור על זה שוב: מדינת ישראל מענישה אדם על כך שהתפלל לשלום המדינה ולשלום חייליה, וקובעת כי כעונש על כך הוא לא יוכל להיכנס לשטח הר הבית. כל זאת כאשר החקירה נגדו בגין ה"עבירות" הללו נמצאת בעיצומה.
עוד משהו. בהר הבית מתקיימות באופן קבוע הפגנות נגד המדינה, מושמעות קריאות גזעניות קשות נגד יהודים ונגד חיילי צה"ל, וגם כרזות בנושא תלויות שם. כל אלה חוסים בצל הרחב של חופש הביטוי. שיהיה. אפשר לחיות עם זה. אבל אם חופש הביטוי מתיר לנאץ את המדינה, לאחל לחייליה מוות - האם חופש הביטוי לא יכול לסבול באותו מקום ממש תפילות לשלום המדינה וחייליה?
המשטרה טוענת, מנגד, כי קיים חשש שתפילת יהודים תתסיס את הקיצונים המוסלמים. נניח שהטענה הזו נכונה.
ובכן, בתום מלחמת לבנון הראשונה ביקשה תנועת שלום עכשיו לערוך הפגנה. אותה הפגנה שבה נרצח אמיל גרינצווייג. המשטרה אסרה את קיום ההפגנה מחשש להתלהטות הרוחות. תנועת שלום עכשיו עתרה לבג"ץ, וזה ביטל את האיסור.
הכלל שקבע בג"ץ אמר פחות או יותר כך: לא ייתכן שבגלל חשש מעבריינים תיאסר פעילות מותרת. אם המשטרה חוששת מפגיעה במפגינים, ובישראל מותר להפגין - תפקידה לשמור עליהם ולא להיכנע לעבריינים. בלשון חכמינו: "אל ייצא חוטא נשכר".
זה גם המקרה בהר הבית - וגם זה כבר נפסק. מרגע שיש ליהודים זכות להתפלל שם - כלומר זו פעילות חוקית.
עכשיו מתברר שנוסף על כל זה, המשטרה קובעת שיש תפילות מותרות ואחרות שאסורות: באותו מקום, בהר הבית, מותר להתפלל לחורבן המדינה - אבל אסור להתפלל לשלומה.
מה יהיה השלב הבא? אישור של המשטרה להדפסת סידורי תפילה?
במחשבה שנייה, על ההבדלים בין תפילה כזו לאחרת ניתן ללמוד גם ממעשה שאירע במהלך שנות שלטונו הנאור של דוכס טרנסילבניה, סטפן באטורי (המאה ה־16). באטורי לא ידע קרוא וכתוב, אבל את בנו החליט לשלוח לבתי ספר יוקרתיים. יום אחד הגיע לבאטורי מכתב מבנו, ממקום לימודיו, שהיה אז בית הספר הידוע על שם פרקש שבעיר טארגו־מורש. בדיוק באותו רגע ראה באטורי את הקצב מגיע לארמונו עם כמה נתחי בשר. קרא לקצב וביקש ממנו שיקרא בקול את המכתב מבנו.
הקצב, איש גס רוח, קרא בנהמה: "אבא, המכנסיים שלי בלו מרוב שימוש. שלח לי כסף לקניית מכנסיים חדשים".
באטורי סיים לשמוע את נהמות הקצב ואמר בקול: "בני החוצפן, לא די שאני משלם הון על לימודיו, יש לו עוד דרישות. פרוטה הוא לא יראה ממני".
אלא שחצר השליט היתה רווית מזימות ובאטורי ידע זאת. לפיכך רצה שאדם נוסף יקרא עבורו את המכתב. הוא הביט מחלון ארמונו וראה את החזן של הקהילה היהודית עובר שם, וקרא לו לסור אליו.
החזן הגיע והתבקש לקרוא את המכתב. בקול רך מלא תחנונים קרא החזן: "אבא, המכנסיים שלי בלו מרוב שימוש. שלח לי כסף לקניית מכנסיים חדשים".
עיניו של באטורי נתמלאו דמעות: "ראו את בני, איזה לשון תחנונים יש לו! וכמה הוא מכבד אותי. מה שירצה אתן לו".
במחשבה שלישית, נראה שגם שליט איראן, רוחאני, שמע על הסיפור הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה