תהיות ומחשבות בעקבות התלהמותו של דב הלברטל נגד העליה להר הבית
מאת: אסף פריד
לפני ארבע שנים התרחש ארוע היסטורי, נשיא המדינה מר שמעון פרס התארח בסוכתו של הרב יוסף שלום אלישיב, אז המנהיג הבלתי מעורער של החרדים הליטאים. הפגישה הזאת, אשר לא זכתה לתשומת לב ציבורית רבה, מקבילה במידה רבה לפגישה ההיסטורית בין ראש הממשלה דוד בן גוריון לבין הרב אברהם ישעיה קרליץ הידוע בכינויו ה"חזון איש", בשנת 1952. פגישה זאת מיסדה את הפטור הגורף משרות צבאי לחרדים. שמעון פרס, אשר רואה את עצמו כממשיכו של דוד בן גוריון ודאי מכיר היטב את יחסו של בן גוריון לציבור החרדי וללא ספק היה מודע שהפגישה שקיים הוא עם הרב אלישיב הינה שחזור של אותה פגישה היסטורית.
מהפגישה בין נשיא המדינה שמעון פרס לבין מנהיג הליטאים הרב אלישיב יצאה קריאה משותפת. שני האישים חברו יחדיו ויצאו בקריאה ליהודים שלא לעלות להר הבית וחס וחלילה לא להתגרות במוסלמים. הרב אלישיב ציין שיש בעליה להר הבית איסור הלכתי ואף מדובר בסכנת נפשות, עקב ההתגרות במוסלמים.
הקריאה המשותפת אשר יצאה מהפגישה בין שני האישים, מעידה יותר מכל על סיבוב הפרסה שביצעה הציונות החילונית במהלך שישים השנה האחרונות. דוד בן גוריון הגיע לחזון איש כציוני גאה, היהודי אשר פרק מעליו עול גוים, גרש את הבריטים מארץ ישראל. נצח במלחמה קשה ועקובה מדם נגד כל צבאות ערב והקים מחדש את מדינת ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, ה'יהודי החדש' אשר יצג דוד בן גוריון בז לחרדים, ראה בהם גלותיים, אשר הלכו כצאן לטבח למשרפות, שרידים אחרונים לעולם שחרב ולא יקום עוד.
שמעון פרס, אשר הגיע לפגישה מקבילה 60 שנה מאוחר יותר, מציג טיפוס אחר לחלוטין. הוא כבר לא יהודי, הוא ישראלי. אבל מהטיפוס הקשוח, המחוספס והגאה של דוד בן גוריון לא נשאר דבר; הוא כבר לא רוצה להלחם, אין בו גאווה לאומית, הדבר היחיד שמעניין אותו זה לשבת בשקט ולעשות כסף, או כדברי שמעון פרס "מזרח תיכון חדש" ההצהרה המשותפת של שמעון פרס והרב אלישיב בדבר הסכנה בהתגרות מוסלמית בהר הבית, היא עקבית לחרדים אשר התנגדו להקמת המדינה מהסיבה הזאת בדיוק, אבל מדהים לראות את השינוי שחל בתנועה הציונית. מעניין מה היה אומר דוד בן גוריון היום על שמעון פרס.
לפני כ-150 שנה התחיל עם ישראל בתהליך מדהים, תהליך ללא אח ורע בהיסטוריה של תחיה לאומית, עם זקן, עיף ותשוש שמחדש נעוריו כקדם. התהליך שהתחיל על ידי רבנים ותנועות דתיות (הרב קלישר, הרב אלקלעי, תנועת חובבי ציון) הפך במהרה לתנועה כלל לאומית שהובלה על ידי אנשי חילונים שהמפורסם ביניהם הוא כמובן, הרצל. המהפכה הציונית גרפה לעצמה תומכים רבים יהודים אבל גם כאלה שאינם יהודים, אשר ראו בתנועה הציונית את התגשמות חזונות הנביאים.
אולם לתנועה הציונית היו גם מתנגדים רבים, קהילות חרדיות רבות התנגדו לתחיית האומה, כאשר היא נעשית בידי בני אדם (ועוד כאלה שאינם שומרים תורה ומצוות) והעדיפו לשבת בארצות הגלות ולהמשיך לחכות למשיח, כאשר הסיסמא השגורה בפיהם היא 'אסור להתגרות באומות (בגויים)'
התחיה הלאומית אשר התחילה בביצות חדרה ופתח תקווה, מסתיימת בהר הבית. כולם יודעים את זה היום כולם יודעו את זה גם אז, לא סתם מחצית מספרו של הרב קלישר "חיבת ציון" עוסק בבנין בית המקדש ולא סתם שרו החלוצים "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות... פה תהה השכינה שורה...". הלב של הציונות הוא ציון, בכל פרסום של התנועה הציונית הודפסה תמונה של ציון, ולא לא תמונה של הכנסת או בית המשפט העליון, גם לא תמונה של הכותל, הודפסה תמונה של כיפת הסלע.
כפי שכתבתי לעיל החברה הישראלית שינתה פניה ב-60 השנה האחרונות, השמאל הציוני שהוביל את הקמת המדינה עומד כיום במקרה הטוב מהצד, החרדים מתנגדים כהרגלם, הדתיים הלאומיים תקועים בהתפלספויות אין סופיות. דוגמא מאלפת למצב ראינו השבוע (ב' כסלו) בעת דיון בועדת הפנים של הכנסת, לגבי הסדרת תפילת יהודים בהר הבית, הערבים התנגדו והתפרעו כהרגלם, השמאלנים עמדו מהצד, הדתיים לאומיים, בחרו לקבור את הנושא ברבנות. האור היחיד בדיון היה ח"כ מירי רגב שאמרה, "לא אכפת לי מה תאמר הרבנות,אם יהודי רוצה לעלות ולהתפלל בהר הבית חובה עלינו לאפשר לו זאת".
אין ספק ח"כ מירי רגב היא הממשיכה האמיתית של דוד בן גוריון.
אסף פריד, ה' כסלו תשעד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה