זה לא משל ולא חלום, אלא צעדים שתורגמו אפילו לנסיונות מעשיים. רק אֵימי תרפ"ט וכמה גורמים בציונות ובשלטון המנדט הצליחו למנוע את מימוש המיזם השאפתני * ומה היה הראי"ה קוק אומר בימינו? יש מי שמשוכנע שהוא היה ממשיך במאמציו בדיוק מאותה נקודה שבה נקטעו
 |
מאורעות תרפ"ט גדעו את חלום המקדש שלו
הרב אברהם יצחק הכהן קוק
|
לונדון, כ"א בחשוון תרע"ח (6.11.1917). הימים ימי או-טו-טו-משיח,
כך לפחות התחושה. ארבעה ימים קודם לכן ניתנה הצהרת בלפור, יום אחר כך פרצה ברוסיה
מהפכת אוקטובר שהעלתה לשלטון את הסובייטים למשך שבעים השנים הבאות. חודש וקצת לאחר
מכן, בכ"ה בכסלו, נכנס גנרל אלנבי לשער יפו הירושלמי כמשחרר וכמשיח בפני עצמו
– ודווקא אז התיישב הרב קוק לענות לרב מנשה גרוסברג, שמצא לנכון לשאול אותו אודות
פרטים נקדניים הנוגעים להקמת המזבח ולבניין בית המקדש. באופן בהיר למדי השיב הרב
קוק שהמקדש הוא בגדר האפשרי מבחינה הלכתית ומציאותית: "לעניות דעתי, אם יהיה
רצון ה' שנבנה בית המקדש גם קודם שיבוא המשיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות – לא
יהיה כל כך עיכוב בדבר" (משפט כהן צד).
אם כאן הרב עוד מתנסח באופן זהיר, הרי שהספד שנכתב על הרב קוק כעבור
18 שנה בעיתון 'דבר' (ד' באלול תרצ"ה – 2.9.1935), יום לאחר פטירתו, חושף זאת
חד וחלק: "בשובו מלונדון לארץ ישראל אחרי הצהרת בלפור, מושפע מהתלהבות
התקופה, חשב הרב קוק לחדש את הקרבנות על הר הבית, וייסד ישיבה מיוחדת בשם 'תורת
כהנים' ללמוד את הלכות הקרבנות. אומרים שגנרל סטורס העמיד את הרב על הערך המדיני
[=המשמעות המדינית. א"ס] של הצעה זו, והרב הרפה מרעיונו זה".
רונלד סטורס היה המושל הבריטי של ירושלים בראשית ימי המנדט הבריטי,
שבאורח אופייני לנציג ממשלת המנדט עשה הכל כדי לשמור על השקט בין יהודים וערבים בארץ
הקודש. כלומר במלים פחות יפות, לפייס את הצד הערבי על חשבון היהודים. לזכותו ייאמר
שהוא הבין היטב את משמעותה של הקמת מקדש בעיני המוסלמים, וחשש מאוד מפיצוץ.
"נקודת הטרגיקה המכרעת בחייו"
 |
הבין היטב לרחשי
לבו של הרב קוק
ונלחם בהם. רונלד סטורס
|
עדות נוספת לעימות שהתרחש בין סטורס לבין הרב קוק על רקע עניין חידוש
הקרבנות איתר ממש בשבועות האחרונים הרב ארי שבט מארכיון בית הרב קוק. הוא מצא כתבה
בעיתון 'הצופה' מ-ב' באלול תשל"ח, הסוקרת יום עיון שנערך אז באוניברסיטת בר
אילן, ובמסגרתו סיפר דב סדן, חוקר ספרות וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה על ששמע
מהסופר ש"י עגנון בעניין שאיפות הגאולה של הרב קוק: "הרב אברהם יצחק
הכהן קוק עליו השלום... לא זו בלבד שכל ימיו חלם על חידוש הקורבנות והכין עצמו
לכך, אלא ביקש לקיימו. ושמעתי מפי ש"י עגנון, כי שני אישים עיכבו בידו, האחד
שלא הבין את דוחק העניין – הוא חיים ויצמן, והאחד שהבין את דוחק העניין – הוא
רונאלד סטורס, והרב חש כי זו נקודת הטרגיקה המכרעת בחייו".
הרב שבט מסיק מהביטוי החריף המנוסח בלשון הימים ההם שהרב קוק חש אכזבה
מעמדתם של וייצמן וההנהגה הציונית, שמהם קיווה ליותר הבנה מאשר ציפה מהאנגלים – בעוד
שבפועל דווקא סטורס, בנו של כומר אנגליקני, הבין יותר לרחשי לבו של הרב (וממילא התנגד
להם בחריפות. א"ס). בנוסף, וזה פשוט, הראי"ה קוק התאכזב ככל הנראה גם מכך
שלא זכה לראות בחידוש העבודה במקדש, לא של קרבנות מהחי ואף לא מהצומח. "מצד
שני", חשוב לרב שבט להוסיף, "הרב שלמה אבינר, למשל, מפקפק מאוד בסיפורו
של עגנון ומדגיש שבנו וממשיך דרכו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, התנגד לפעילות
אקטיבית למען חידוש העבודה בהר הבית".
גזיר עיתון קדום יותר, הפעם של העיתון 'דואר היום' מ-25.5.1920, מספר
על אסיפת רבנים שנערכה לאחר שהמוסלמים בנו נדבכי אבן על הכותל ללא קבלת אישור
מנציגי הישוב היהודי בארץ. העיתון מגלה שבמסגרתה העלה הרב קוק רעיון לנצל את
ההזדמנות בכדי לחדש את משמרות הכהונה והלוויה שפעלו בזמן המקדש: "ביום ה', ג'
בסיוון היתה בבית הרב קוק אספת ועד הרבנים... הרב קוק הציע: לרגלי המקרה המעציב
שידי זרים נגעו בתיקון שריד מקדשנו, כותל המערבי, אולי כבר הגיעה העת לחוננו, לסדר
על-יד המקומות הקדושים משמרות קבועות של כהנים ולוויים כבימי קדם".
בכתבה בעיתון "חרות" בשנה 1963 לציון יום השנה ה-11 לפטירת הרב
יעקב משה חרל"פ, מבכירי תלמידי הרב קוק ומי שעמד בראש ישיבת מרכז הרב, חשף העיתונאי
נח זבולוני את העובדה שהרב חרל"פ ניסה לחדש את הקרבת קרבן הפסח בשנת 1927:
"עתה, 11 שנה לאחר פטירתו... נודע כי בשנת תרפ"ז (1927) הגה הרב המנוח
את הרעיון של הקרבת קרבן הפסח בזמן הזה. הוא ראה בכך הכשרה לקיבוץ גלויות ודחיפה
לגאולת הארץ. במכתביו... שפורסמו עתה בארצות הברית, כותב הרב חרל"פ ז"ל
לידיד נעוריו ומעלה את הרעיון של הקרבת קרבן הפסח בזמננו".
 |
"מופרך להניח שפעל על דעת עצמו".
יוזמת חידוש קרבן פסח של הרב חרל"פ
נחשפת בעיתון 'חירות' (25.11.1963)
|
ושוב, בשנת 1967 כותב זבולוני: "הרב חרל"פ היה בין יוזמי
חידושה של הקרבת קרבן הפסח בימינו. בשנת תרפ"ז (1927) התעוררו אחדים מן
העוסקים בקבלה מעשית והשתדלו אצל ממשלת המנדט לקבל רישיון להקריב את קרבן הפסח
בעיר העתיקה, במקום שעמד המקדש. דבר זה נודע לערבים והם שלחו משלחת לנציב העליון
לבל ייתן את הרישיון המבוקש בשום אופן. אם ימלא את בקשת המקובלים, כך איימו, יישפך
דם... בעלי הקבלה המעשית היו מוכנים להתנגדות מצד גדולי התורה בארץ ובחו"ל,
ואף שלחו להם מכתבים בנושא זה, ברם לא האמינו כי יוכלו לפעול בעל כורחם של
הערבים... ומכיוון שכך נשתתק עניין הקרבת קרבן פסח בזמן הזה ולא דובר בו
עוד".
הרב אליצור סגל, החוקר כבר שנים את תפיסת הרב קוק בעניין הקרבנות ואף
ערך את קובץ דברי הראי"ה קוק 'אורות המקדש' משוכנע שהרב חרל"פ לא פעל
בעניין הפסח על דעת עצמו: "האם סביר שתלמידו הבכיר של הרב קוק, העומד בראש
ישיבת 'מרכז הרב' פעל ללא תיאום עם מורו ורבו, וזאת בעניין מהפכני כל כך ובזמן
שהראי"ה קוק היה עוד בשיא כוחו ובשיא פעילותו הציבורית? בעיניי זה מופרך.
ברור שהרב קוק, שכיהן אז כרב ראשי והיה עסוק מאוד, הטיל על תלמידיו לבצע בפועל חלק
מהיוזמות שבהן חפץ, בפרט אלו שכרב ראשי התקשה לפעול לטובתן באופן גלוי מסיבות
פוליטיות".
והמסקנה, לדעת הרב אליצור סגל, חד משמעית: "עד תרפ"ט
הראי"ה קוק ניסה לבנות את בית המקדש, אבל הזעזוע מהפרעות הוביל אותו להתרכז
בהצלת הכותל המערבי בלבד". לדברי סגל, באותה תקופה ניסה הרב קוק לחדש גם את מוסד
הסנהדרין, כך בין השאר על-פי עדות כתובה של הרב י"ל מימון בספרו, על כך שכוונת
הרב קוק בהקמת הרבנות הראשית היתה לחדש את המוסד הנשכח הזה.
"השאיפה לחידוש ממשי של עבודת המקדש התעוררה אצל הרב קוק עוד
לפני תום מלחמת העולם השניה", מסביר הרב אליצור סגל. "למעשה עוד שנים
קודם לכן, והוא עדיין רב צעיר ברוסיה הצארית, כבר כתב הרב שבית המקדש יבנה לפני
ביאת המשיח, ואף הרחיק לכת ואמר שמשיח פירושו 'שיבת ישראל לביצרון', כלומר הקמת
מדינה. כבר בשבט תרע"ד (1914), פירסם הרב קוק בעיתונות מאמר בשם
"ירושלים", שבו ציין שהעיסוק בבנין ירושלים יביא אותנו למצב שבו נוכל
לכונן את בית המקדש במו ידינו, על אף שהדבר נראה לכאורה רחוק. מכל אלו ברור שהרב קוק
שאף לחדש את בניין המקדש. הוא לא הסתפק רק בדיבורים על חידוש עבודת המקדש, אלא הפעיל
את כל סביבתו הקרובה לפעול באותו כיוון.
"הכל נקטע בתרפ"ט. קיימת עדות ראיה המספרת שכשהרב קוק שמע במהלך
אותה שבת שבה פרצו המאורעות על הטבח בחברון, הוא נפל והתעלף. אני חושב שסביר מאוד
שהבין שהדבר קשור באופן מסויים בפעילותו שלו למען הקמת המקדש. זו השערה בלבד, אבל
בלי קשר, ברור שמתרפ"ט והלאה בבת אחת השתנה יחסו לעניין. הרב כנראה הבין אז שאי
אפשר יהיה להקים את המקדש ללא מלחמה כוללת, ושהחששות של רונלד סטורס היו מוצדקים.
אחרי תרפ"ט התפתח המאבק על הכותל המערבי עצמו, והרב קוק לא היה מסוגל עוד להמשיך
בפעילות למען הקמת המקדש, מפני שחשש לאובדן מוחלט של המנדט להקמת בית לאומי לעם
היהודי. כמובן, בימינו צריך להמשיך מהמקום שבו הרב הפסיק. לבנות את המקדש
עכשיו".
יהיו כאלו שיאמרו לגמרי ההפך. שמתרפ"ט ראיה שהשאיפות להקמת מקדש
גוררות למלחמה.
"אני חושב שבימינו הרב עצמו היה אומר שבהתחשב בכוח שצברנו מתרפ"ט
ועד היום כבר אין שום בעיה לבנות מקדש. היום – בניגוד לימים ההם – גם אם יהיה צורך
במלחמה לשם כך אנחנו כבר מסוגלים לעמוד בה. אורי צבי גרינברג התבטא פעם 'אמת היא תורת
בר כוכבא גם בנפול בית"ר'. בדומה לזה גם אני משוכנע: אמת היא תורת הרב קוק גם
אחרי תרפ"ט".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה