בכפות רגלינו היחפות

בשבוע שעבר פרסמנו אודות מחקרו של ד"ר איל דודסון בכתבה "כששקט אפשר לשמוע מים זורמים" להלן דבריו המובאים על ידי ארנון סגל:

לד"ר איל דודסון חשוב לציין שהוא איננו מסתפק רק במחקר עיוני אודות הר הבית וסביבותיו, אלא נוהג גם לפקוד בפועל את ההר על-פי כללי ההלכה. דודסון הוא הראשון שכתב מדריך למסייר הדתי בהר הבית, המופיע בספרו "ירושלים מכל מקום". "אני חי בעולמות מנוגדים", הוא מתוודה. "מצד אחד, ברור לי שהר הבית איננו רק מקום במפה של ירושלים, אלא גם מושג רוחני, מציאות מופשטת, ולמקום הזה הדור שלנו עדיין לא הגיע. הר הבית ובית המקדש הם מושגים רחוקים מהתודעה, לאו דווקא התודעה החילונית". 

"מצד שני", מוסיף דודסון, "ברור לי שבית המקדש לא ייבנה אם רק ניתן צדקה ונתפלל, או אם נתלה בסוכה תמונות של הכהן הגדול. אם אנחנו עצמנו לא נצעד לקראת בורא עולם, הוא לא יצעד לקראתנו. והצעד חייב להיות מעשי, מוחשי. הצעד הראשון איננו בניית בית המקדש, אלא בניית התודעה. כיום הצעד הזה פירושו לבקר ולהתפלל בהר הבית – היכן שמותר לפי ההלכה. הביקור הוא מעשה המעורר את התודעה, את הגעגוע לדבר שאיננו יודעים באמת מהו. 'כי רצו עבדיך את אבניה' כפשוטו, בכפות רגליהם היחפות.

"עם ישראל היום, ברוך ה', הוא הריבון  בהר הבית. אמנם הוא איננו מממש תמיד את הריבונות שלו, איננו מתפלל בגלוי ואיננו מניף את הדגל, אבל הוא עדיין הריבון. מי אשם בכך שהמקום היחידי עלי אדמות שליהודי אסור להתפלל בו הוא דווקא המקום הקדוש ביותר עבורו? מי אשם בכך שהמוסלמים עושים בהר כבשלהם? לטעמי, לא ממשלת ישראל, לא משטרת ישראל וגם לא הוואקף. זו התודעה היהודית, שהרחיקה את העם מההר. הנימוקים יכולים להיות פוליטיים, ביטחוניים, רעיוניים או הלכתיים, אבל במבחן התוצאה – תודעתית – הר הבית לא בידינו. ובידינו וברגלינו לשנות זאת".