כששקט אפשר לשמוע מים זורמים

היום כבר אין שם מים, השער נעול כרגיל והמפתחות אינם, אבל מי שהסתובב כאן לפני 150 שנה, למשל, מעיד שהרחק מתחת למפלס הרחוב נרשמה זרימה שוטפת * ד"ר איל דודסון ליקט עדויות קדומות העשויות לרמז על מעיין מסתורי שנבע בהר הבית, ממש כמתואר בחזון הנביאים על אחרית הימים  

במעמקים נבע מעיין. פתח שער הכותנה - הר הבית, 1890
איור של גוסטב באוארנפיינד

הבור ריק, אין בו מים, אבל בעבר דווקא היו. בעומק 15 מטרים מתחת למפלס שער הכותנה, שער כניסה מרכזי בכותלו המערבי של הר הבית, זרמו במאה ה-19 ועוד לפניה הרבה מים שיצאו היישר מבטן ההר. וכשמדברים על מעיין הנובע בהר הבית, זה גורם ליהודי עם מעט רקע במקורות לזנק ממקומו, כי על פי דברי הנביאים מעיין כזה עתיד לנבוע בהר באחרית הימים: "ומעיין מבית ה' ייצא והשקה את נחל השיטים" (יואל ד18). "והנה מים יצאים מתחת מפתן הבית" (יחזקאל מז1). "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים" (זכריה יד8).

מדובר בחמאם א-שיפא, בור מים עמוק מאוד הנחבא כיום אל הכלים מאחורי אחת הבסטות בשוק הכותנה, מטרים ספורים מחוץ לכותל המערבי של ההר. הוא סגור ומסוגר בידי הוואקף, וכמו אתרים חשובים אחרים גם לארכיאולוגים קשה לאתר תמונות שלו או תמונת מצב עדכנית מחמישים השנים האחרונות. ד"ר איל דודסון, ראש ההתמחות ללימודי ארץ ישראל במכללת אורות ישראל באלקנה ומרצה במכללת הרצוג שהעמיק בנושא המעיין הזה, יודע שלאחרונה נערכו שם שיפוצים בידי הוואקף, ואולם גם לו אין פיסת מידע משמעותית יותר על המתרחש בפנים.

חמאם א-שיפא ('מרחץ הרפואה' בערבית) הוא תעלומה שטרם נפתרה. בתקופה העותומאנית הוא היה בית מרחץ נודע בירושלים, ורק לאחר מלחמת ששת הימים חדל סופית מלתפקד. לאן נעלמו המים הזורמים? מאין הגיעו בכלל מלכתחילה? לא לגמרי ברור. אדוארד רובינסון, חלוץ המחקר הארכיאולוגי בירושלים, ביקר בעיר ב-1838. מוסלמים מקומיים סיפרו לו שחמאם א-שיפא מקבל את מימיו מ"מעיין מים חיים מתחת לחראם א-שריף" (הר הבית). דודסון: "רובינסון היה סקרן מאוד לבדוק את החמאם ואת מקורותיו, אך הוא לא ניצל את שעת הכושר שהזדמנה לו, וכשחזר למקום כעבור ימים אחדים כבר לא הורשה לרדת ולבחון את הפיר המוסיף ומתחתר מתחת להר הבית".

כמעט שלושים שנה אחרי רובינסון, בשנת 1865, פסע גם הארכיאולוג צ'ארלס וילסון בעקבותיו. וילסון פעל בירושלים במסגרת המשלחת הבריטית של המהנדסים המלכותיים, והוא הראשון שחקר לעומק את חמאם א-שיפא. הוא ירד אל הפיר ונכנס למחילות המתעקלות אל מתחת להר הבית, שם מצא שהמים מגיעים ממערה קטנה המצויה מדרום לו, בתוככי ההר. בתחתית הפיר הבחין בתעלה מקורה בקשתות המובילה גם היא לחמאם א-שיפא.

"חמש שנים אחריו", מספר דודסון, "בשנת 1870, הגיע לירושלים ד"ר תומאס צ'פלין, בכדי לשמש רופא המיסיון הבריטי בעיר. הוא ביקש לבדוק אם נגרם זיהום למקורות המים, ולכן ירד גם הוא לפיר המדובר וחקר מחילה נוספת שנמשכה בתוך שטח ההר דרומה כ-36 מטרים, עד שנחסמה במפולת אבנים.

"רוב החוקרים שירדו אל תחתית הפיר לא מצאו מעיין נובע", מציין דודסון, "וגם כשהבחינו בקילוחי מים דקים, שיערו שמדובר בחילחול מי גשמים. לעומתם, רובינסון וארמטה פיארוטי – מהנדס איטלקי שעבד בשירות הטורקים באמצע המאה ה-19 – היו משוכנעים שמדובר במעיין של ממש".

קיומו של מעיין מים חיים הנובע מתחת מקום המקדש נזכר פעמים אחדות גם בהקשרים אחרים. כך למשל העיד ג'יימס בארקליי (חוקר אמריקני שפעל בירושלים בשנים 1857-1855) על שומר כיפת הסלע, שסיפר לו על מעיין הנובע בסמוך. מאוחר יותר, ב-1898, קבל הרב יחיאל מיכל פינס על כך שהסתירו ממנו ידיעה 'על דבר המעיין אשר בקע ויצא מבית קודש הקודשים, והגויים עומדים על ידו ומשקים את מימיו לאחינו בני ישראל'.

הביוב יוכיח

אורך הנקבה בהר הבית כשלושים מטר



ואולם כל זה עוד כלום לעומת עדותו של החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי, 1806-1724, מחשובי חכמי ירושלים בתקופתו. דודסון מצטט מספרו של החיד"א אגדה ששמע מפי "רבני זקני" העיר, המתארת את בריחתו בשנת 1588 של הרב חיים ויטאל – רבה של ירושלים – מפני המושל העותמאני של ירושלים. המושל, אבו סייפין, שנודע כעריץ וכמתנכל סדרתי ליהודים ולנוצרים כאחד, דרש פעם מרבי חיים ויטאל לגלות את מקורו העלום של מעיין הגיחון שנסתם בידי חזקיהו מלך יהודה – שאותו זיהה החיד"א בסיפורו כחמאם א-שיפא. לפי האגדה לא הסכים הרב חיים ויטאל לגלות את הסוד, וברח מירושלים. למפרע הבהיר לו רבו האר"י שהוא החמיץ הזדמנות נדירה, מפני שזרימת מימי המעיין הנעלם היא זרימת כוחות הגאולה, ולו היה סודו מתגלה היו מתגלים לו גם מפתחות הגאולה. הרב ויטאל רצה מאוד לשוב לירושלים ולמעיין, אך האר"י אחז בידו ובצער עמוק הודיע לתלמידו ששעת הכושר הוחמצה.

מה הקשר בין חמאם א-שיפא לגיחון? לנו ברור שמעיין הגיחון מצוי כמה מאות מטרים דרום מזרחה משם, במורדות עיר דוד, ואולם החיד"א חשב אחרת. הוא ציטט מדברי ר' משה אבן חביב, רבה של ירושלים במאה ה-17 (1654-1696), שזיהה את מקורותיו הסתומים של מעיין הגיחון בחמאם א-שיפא. דודסון: "בסוף דבריו הוסיף החיד"א שמי שילך לחמאם א-שיפא בצהרי יום שישי, כשהמוסלמים במסגד ושקט בשוק הכותנה, יוכל לשמוע את המים זורמים למטה. כלומר בתקופתו היתה שם זרימה משמעותית".

סיפור המקובלים המשונה רק מוסיף למסתורין. המחקר ההיסטורי, מציין דודסון, נוהג להתייחס ברצינות רבה לעדויותיו של החיד"א, שסבב בעולם ונהג לאסוף כתבי יד קדומים – מה שאיפשר לו לא פעם להגיע לאוצרות שבתקופתנו כבר אין להניח עליהם יד. הוא גם היה רבה של ירושלים ויליד עיר הקודש, כלומר ידע משהו על המקום. דודסון מצטט גם את הרב בצלאל אשכנזי, רבה של ירושלים בין השנים 1595-1520 לערך, שכתב גם הוא שהגיחון נובע ישירות מהמקדש: "מי השלוח ההולכים לאט, אשר מן המקדש המה יוצאים".

כך כתבו גם בני ירושלים אחרים, כמו למשל הרב יהוסף שווארץ (1865-1804). הוא חי ופעל בירושלים לפני חשיפת כתובת השילוח, ואם כי זיהה את "עין גיחון" במקומו הידוע, טען על סמך כתובים בספר דברי הימים שהוא איננו הגיחון היחיד. הרי על חזקיהו נאמר ש"סתם את מוצא מימי גיחון העליון" (דהי"ב לב30), ומכאן ש"הגיחון התחתון", יהא אשר יהא, המשיך במהלכו הרגיל. מסקנתו מביטוי זה היתה שחזקיהו לא סתם את עין גיחון שבעיר דוד, אלא את הגיחון העליון שמצפון-מערב לה. זהו המעיין שאת מימיו היטה לתוך העיר במעברים תת-קרקעיים "מתחת לארץ". כלומר גם הרב שווארץ, כך מסיק דודסון, מניח שמתחת להר הבית מצוי מקור מים כלשהו שאיננו מוכר כיום.

שווארץ "הוכיח" את טענתו בדבר קשר של שני מעיינות מקבילים באמצעות בחינת הדמיון בטעמם הרע של מי הגיחון הנובעים בעיר דוד ושל מימיהם של בורות שונים בסביבת הר הבית. את אחד מהבורות הללו זיהה גם בשמו: חמאם א-שיפא, המשמש לשיטתו תחנה של מי המעיין בדרכם מאזור הר הבית לעיר דוד.

גם אם לא מקבלים את מבחן טעם המים כהוכחה קבילה לקשר בין חמאם א-שיפא ומעיין השילוח, ראוי לדעת ששווארץ לא היה היחיד שקשר בין שני המעייינות. ווילסון וצ'ארלס וורן, למשל, הצביעו על דמיון בין שני המעיינות גם בתופעת ה"גיחות" – פעימת המעיינות בקצב משתנה המתגבר אחת לזמן מה. גם מקורות יהודיים מוצאים קשר בין שני המעיינות. רבי נפתלי בכרך, מקובל אשכנזי בן המאה ה-17, למשל, כותב בספרו שבידיו מסורת קדומה בנוגע לאחרית הימים שלפיה "ובעת ההיא יצא נהר גדול מבית קודש הקדשים, ששמו גיחון, וישטוף...".

דודסון עצמו טוען שניתן להוכיח גם קשר הגיוני בין חמאם א-שיפא לבין מעיין השילוח. הוא מזכיר את העובדה שבשנת 2001 הזדהם לפתע מעיין הגיחון שבעיר דוד ממי ביוב עד לרמה בלתי נסבלת. במשך חודשים ארוכים נערכו בדיקות, עד שלבסוף התברר שמדובר בצינור שהתפוצץ הרחק צפונה משם, סמוך לשער הפרחים. "הסיפור הזה הופך את טענת המקובלים לקיומו של גיחון עליון בחמאם א-שיפא להגיונית – המים מאזור החמאם מגיעים לבסוף למעיין השילוח".

ועדיין רב הנסתר: להיכן נעלמו המים של חמאם א-שיפא? ומהיכן הגיעו בכלל? האם עדיין פועם מעיין מתחת ללב ההר הזה, ומתי סוף סוף נוכל לבדוק כראוי את הטענות?