סרט כתום

במקרה הזה דווקא לא מנסים להיפטר מהתולעים, להפך: מחפשים אחריהן בנרות * פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן הצליח לפצח את סוד תולעת השני, הכנימה המסתורית שמתברר לפתע שמעולם לא זזה מכאן. לפניו חיפשו אותה במרחקים, אך היא עצמה המתינה בסבלנות לגילויה המחודש ממש מתחת לפנס, בין השאר סמוך לביתו של עמר בנווה צוף ועל עוד אלפי אלונים מצויים ארץ ישראלים * תקוות חוט השני 



שני זה כתום. כנימות קרמיל מצוי ותוצריהן הכתומים



זה היה אחד הצבעים היוקרתיים בעולם העתיק, ובעצם הוא אף פעם לא ממש נעלם. זה רק אנחנו ששכחנו. העדפנו להיכנס לחנות של טמבור במקום לעלעל בעלי אלונים מצויים ולשוטט בין ענפיו בחיפוש אחר כנימות. כי נכון, בניגוד למקביליהם הקדומים, בגדי הפאר המודרניים מסוגלים להסתדר היטב בעזרת צבעים סינתטיים, ואולם רק תולעת השני המקורית עשויה לאפשר שיחזור מדוייק של בגדי הכהונה, של הליך הכנת אפר הפרה האדומה, של לשון הזהורית המלבינה ביום הכיפורים.

המינוח המודרני 'תולעים' מכוון לקבוצת בעלי חיים חסרי גפיים בעלי גוף דק ומאורך המתנועעים תוך התפתלות, אך במושגי חז"ל 'תולעת' כוללת גם בעלי חיים זעירים אחרים, במיוחד את דרגת הזחל או הרִמָּה של קבוצות חרקים שונות. כי תולעת השני התנ"כית, יש לדעת, היא סוג של כנימה – חומר הגלם שממנו מופק השני הנקרא בלשון התנ"ך 'כרמיל' (דה"ב ב ו, יג; ג יד), ובערבית 'קרמז'. בשמות הללו זיהו אותה חכמי ימי הביניים, כמו למשל הרב סעדיה גאון והרמב"ם שהכירו אותה היטב, וגם פוסקים מאוחרים ומוקדמים יותר.

הכנת בגדי הכהן הגדול והאבנטים של הכהנים הפשוטים הצריכה תולעת שני. גם תהליך טהרתם של מצורעים ושל צרעת הבתים וכן הליך הכנת אפר הפרה האדומה כללו הזאה במים חיים בתוספת עץ ארז, אזוב ותולעת שני. ביום הכיפורים נקשרה 'לשון של זהורית', כלומר רצועת צמר צבועה בשני, בשעיר המשתלח לעזאזל וכן בפתח ההיכל, וזו – אם הכל הלך כשורה וחטאי ישראל נמחלו – אף הלבינה. ההליך הזה סימל את הכפרה לישראל, שהרי כתוב "אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א יח).

מחוץ למקדש, רק בני המעמד העליון יכלו להרשות לעצמם ללבוש בגדי שני. בנות העשירים נהגו להתעטף בגדי זהורית מעוטרים בזהב, וגם את החתנים נהגו עד ה'פולמוס של אספסיינוס' – ככל הנראה המרד הגדול – לעטר באריגים הצבועים בשני: "אילו הן חופות חתנים, אלו זהוריות המוזהבות".

את הצבע מפיקים מגוף נקבות של כנימות מגן נייחות וחסרות גפיים הנראות כגרעינים או כפֵרות של צמח. למעשה גפי הפה הן עיקר תנועתן ומקור חיותן של הכנימות, שכן בעזרתן הן נצמדות לפונדקאי, עץ או שיח, וממצות מתוכו את מזונן. חז"ל, בניגוד לידע המוגבל שרווח בתקופתם בקרב חכמי אומות העולם, ידעו למרות הדמיון לגרעין שאכן מדובר ביצור חי. למשל: "תולעת זו אין לה אלא פיה" (מדרש תהלים כב, ז). השאלה היחידה שנותרה לברר, מסביר פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, היא איזה מין מכלל מיני כנימות הצבע שהיו שכיחות בעולם העתיק הוא זה ששימש בבית המקדש.

התראת צבע אדום

הבעיה היא שעל-משפחת כנימות המגן – ה'כרמיל' – נמנים אלפי מינים. נכון, רק ממספר קטן מהם ניתן להפיק צבען אדום יציב, ואולם לגמרי לא ברור מהו גוון האדום המדוייק הדרוש לצורך השַני. גם הפרשנים היהודיים אינם חד משמעיים בפירושיהם. ישנה למשל כנימה ארמנית הגדלה על צוואר השורשים של צמחים דגניים באזרביג'אן ובארמניה, ובעיקר באזור הרי אררט שבתורכיה, ולעומתה כנימה פולנית הגדלה באזורי חוליות במרכז ובמזרח אירופה. ויש גם את כנימת הצבר, הקוצ'ניל האמריקני, שמוצאה ממכסיקו, שם היא גדלה על שיחי צבר.

ובכל זאת קיים קצה חוט מסויים, כנימה המזוהה כתולעת השַני גם במקורות היהודיים הקדומים וגם באלו שאינם יהודיים. מדובר בכרמיל השני השוכן בטוב על גבי אלון השַני – שיח אירופאי נפוץ המתנשא לגובה של 3-1 מ' בעל עלים בצבע ירוק משיי.

בכרמיל השני מופק הצבען רק מהנקבות חסרות הכנפיים ומהביצים טרם בקיעתן. הזחלים בוקעים מכנימת האם מסוף האביב ועד אמצע הקיץ, ולאחר מכן האם מתה. בשלב הראשון הזחל הוא בעל רגליים ומחושים והוא נודד ומתיישב על הצמח הפונדקאי, בדרך כלל על גבי ענפים צעירים ורכים שלבלבו באותה שנה. הזחל הזכרי הופך לגולם, ומהפקעת מגיח זכר מכונף בצבע אדום ועיניים שחורות, שאינו אוכל וכל תפקידו הוא למצוא את הנקבה ולהפרותה; לאחר מכן הוא מת. לעומתו, הזחל הנקבי הופך לבוגרת חסרת כנפיים ועיניים, עד שאברה היחיד הוא הפה הנעוץ בענף שאליו היא צמודה בגחונה.

הזחלים והנקבות של רוב כנימות המגן מפרישים פרש מתוק הנקרא 'טל דבש' או 'מן'. המוהל המתוק הזה משמש מזון לחרקים אחרים, כדוגמת נמלים עוקצות המגוננות בתמורה על הכנימות מפני אויבים – חרקים, ציפורים ואפילו בני אדם.

על-פי תוצאות עבודה משנת 1937 מתכון להכנת צבע אדום מכנימת כרמיל מצריך 15 גרם אבקת כנימות טחונות, 7.5 גרם טנין, 7.5 גרם אלום, 5 גרם גפרת ברזל (לקבלת צבע כהה מאד) וחצי ליטר מים. תהליך הצביעה של השני מחייב את חימום הצבע שהתקבל לטמפרטורה של 80-60 מעלות צלסיוס. חימום יתר עשוי לגרום לפגיעה בסיב ובצבע שעלול לדהות או להיעלם.

במרדף אחרי תולעת

כשל של כלל החוקרים עיכב את פיצוח סוד השני בארץ.כנימת קרמיל מצוי צפונית גדולה (מימין) ודרומית קטנה ממנה

ואמנם בעיית זיהוי מין הכנימה המדוייק שממנו הופק השני שבה ועולה ברגע שמחפשים את מין הכנימה הזה בארץ ישראל, מפני שאלון השני וכרמיל השני האירופאי נעדרים לגמרי מנוף הארץ. כמה מינים של כרמיל קיימים בארץ הקודש, אבל אלו רק מעמיקים את הבילבול. קיים, למשל, 'כרמיל התנ"ך' המכונה גם 'כרמיל ישראל' ונפוץ על גבי אלון מצוי בהרי הגליל העליון ובדרום לבנון. 'כרמיל דפנה', לעומתו, נפוץ בחורשת טל ובשמורת נחל דן שבגליל העליון על גבי אלון תבור, ובכמויות קטנות יותר גם בגבעות אלונים-שפרעם וביער יהודיה. כרמיל ביטינסקי היא כנימה נוספת, הנפוצה ברוב חלקי הארץ על אלוני תבור. מיהו מכולם כרמיל השני?

פרופ' זהר עמר הצטרף לחיפושים לפני 16 שנה. באותה העת לא היה בישראל מידע מקיף על זהות הכנימות המקומיות ויכולותיהן. עמר ותלמידיו ניסו להפיק צבע מהכנימות המפורסמות והגדולות יותר, כמו כרמיל דפנה, ביטינסקי וכרמיל התנ"ך, אך התברר שאפילו זו האחרונה בעלת השם המבטיח – איכזבה. לדאבונם של עמר ואנשיו, מאף אחת מהכנימות לא התקבלו התוצאות הרצויות. הצבע שהתקבל מכלל הכנימות היה בגוון צהבהב-בז' מאכזב. אם לא די בכך, התברר לעמר שאלון התולע בעל השם המבטיח, איננו משמש כלל בית גידול למיני כנימות הכרמיל, ושמו המודרני פשוט מוטעה. למעשה, בדיוק בשל העובדה הזו היו חוקרים שהטילו ספק בכך שניתן להפיק צבע מכנימות האלון הארץ-ישראליות, וסברו שמקור תולעת השני כלל איננו כאן, אלא בכנימה הארמנית או בכנימת כרמיל השָני.

כך, עד ל-י"ג באב תש"ס. באותו יום איתר עמר בנחל חזורי שבמורדות החרמון ריכוז גדול במיוחד של כנימה הגדלה על אלון מצוי, כנימה מלאת ביצים שהניסיון לאוספה גרם להתבקעותה ולצביעת הידיים בצבע אדום כדם. נסיון ההפקה הראשון נערך בקיץ תשס"ב מעשרות כנימות מאותו סוג, כרמיל מצוי, שנאספו בנווה-צוף שבדרום השומרון – מקום מגוריו של עמר. ואכן, לאחר ייבוש הצליח עמר להפיק צבע באמצעות טכניקה מסורתית פשוטה כמו זו שתוארה קודם. המיצוי שהתקבל היה אדום, אולם כשהצבע התקבע בסיבי הצמר הוא הפך לכתום עז, לא בגוון אדום-סגול כמו זה שהתקבל בניסוי השוואתי שערך עמר בכנימה ארמנית. תוצאות זהות קיבל עמר בניסויים חוזרים שנעשו מכנימות מאותו סוג שנאספו בגליל העליון בכמויות גדולות. הסוד פוענח.

לפתע התברר שדווקא כנימת הכרמיל המצויה ביותר בארץ, כרמיל מצוי או כרמיל הקוצים, מספקת את התוצאה הרצויה. היא נפוצה בכל אזורי ההר הים-תיכוניים בארץ, על גבי האלון המצוי לכל סוגיו. את הפיספוס של החוקרים שקדמו לו באיתור זן הכרמיל המדוייק של השני מגדיר עמר כ'כשל מערכתי'. להערכתו, אף לא אחד מחוקרי הכרמיל הארץ-ישראלי שקדמו לו טרח לבדוק באופן מעשי את קביעותיו. מכאן מתן השמות השגויים לאלון התולע ולכרמיל התנ"ך, ומכאן גם ההנחות השגויות שלפיהן לא ניתן כלל להפיק את השני בארץ ישראל. עמר מצא עצמו מפלס נתיב ראשוני במקום שבו חשב שכבר פסעו רבים וגילו כל שניתן היה לגלות.

ההפתעה המרעישה הזו זימנה עימה עוד כמה גילויים. עמר גילה למשל שכנימות הכרמיל המצוי שבצפון הארץ גדולות יותר מהכנימות הדרומיות. באזור מגוריו בנווה-צוף הוא איתר כנימות כרמיל שגודלן הממוצע הוא 5-3 מ"מ, ואילו בקרב הכנימות מהגליל העליון ומצפון רמת הגולן הגודל הממוצע עמד על 6.5-4 מ"מ. תפרוסת הכנימות, גילה עמר, איננה אחידה; היא קיימת על עצים מסוימים ואילו באחרים הסמוכים להם היא נעדרת לגמרי. ריכוז הכנימות משתנה אף הוא מעץ לעץ, ונדמה שגם משנה לשנה.

התברר לעמר ולשותפו למחקר הכימי והגנטי ד"ר דוד אילוז, שתולעת השני הארץ-ישראלית, כלומר הכרמיל מצוי, היא מין כנימה הדומה ביותר בתוצריו לכרמיל השָני האירופי. זה הארץ-ישראלי פשוט הלך ונשכח בהדרגה לאחר חורבן הבית, עד שבימי הביניים כבר יובא צבע הקרמז לארץ-ישראל מהמערב. כי איסוף הכנימות והפקת הצבע מהן חייבה מיומנות וניסיון שנרכשו במשך דורות רבים. איחור במועד האיסוף עלול להביא לבקיעת הביצים ולהתפתחות הזחלים ובכך ייגרע חלק ניכר מכמות הצבע המופק. גם ערך הצבע יורד עם הזמן משמעותית, ואיחור בלקיטת הכנימות מביא לנשירתן ולהתייבשותן.

יבול של אדם אחד ליום עבודה עשוי היה להגיע לכל היותר לכדי ק"ג בודד (העשוי לאבד שני שליש ממשקלו לאחר הייבוש). הצבע המיובש נמכר בצורתו הגולמית, כגרעינים, כאבקה או בצורת עוגות. קילוגרם כזה הופק מכ-60,000-50,000 כנימות.

אגב, כדי לצבוע את בגדי הקודש במשכן ובבית המקדש דווקא לא היה צורך בכמות גדולה מאוד של תולעת שני. מדובר באריגים שנצבעו באופן חד פעמי, ובדרך כלל זה נעשה בשילוב עם תכלת וארגמן ובכמות קטנה יחסית. השימוש לצורך הכנת פרה אדומה היה נדיר, וגם כמות כנימות השני הנדרשת לעבודת יום הכיפורים לצורך שעיר המשתלח חד-שנתי איננה גדולה. כך אף באשר לטהרת המצורע. עמר הספיק לערוך השתלמות מעשית בעניין השַני לאנשי מכון המקדש ולנשות "לשכת הפרוכת" שהוקמה לאחרונה תחת חסות המכון. כתוצאה מכך כבר צובעים שם כיום אריגים שנועדו לשמש כאבנטי הכהנים או כפרוכת העתידית בעזרת תולעת השַני. הודות לעמר, שוב ניתן לספק להם תולעת שני תוצרת ארץ הקודש.