הציונות דבר אין לה עם ציון

מסיבת עיתונאים ציונית רוויית הכחשות בעניין הר הבית שהופצה בהרחבה בערבית, תגובת נגד איסלמית ו'ראיות' לשאיפת היהודים להחריב את כיפת הסלע ולהקים מקדש – כל זה איננו תיאור מימי ראאד סלאח ומשה פייגלין, אלא דווקא מתקופת ארלוזורוב וחאג' אמין אל חוסייני * בספר חדש שיצא לאור השבוע בהוצאת בית אל מגלה יהודה עציון שההכרעה לא להותיר להר הבית כל מקום בחזון הציוני קדמה בהרבה למשה דיין ולהגעת הצנחנים אל ההר 

מזכרת לתורמים מישיבת 'תורת חיים'.
אחד המוצגים ה'מרשיעים' שהביאו המוסלמים כראיה לשאיפת היהודים להקים מקדש

האווירה בסוכנות היהודית ביום רביעי ח' בכסלו תרצ"ב (18.11.1931) היתה דרוכה. ד"ר חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, שר החוץ של המדינה שבדרך עמד כעת, שנה וחצי לפני הרצחו, להעביר תידרוך עיתונאי שמטרתו להקדים תרופה למכה. המכה – ועידה כל-מוסלמית שעמדה להתכנס בהר הבית שבועיים וחצי אחר כך. הלחץ הגדול של מנהיגי התנועה הציונית היה משידור חוזר של פרעות תרפ"ט, שהצידוק המוסלמי להתפרצותן היה הפגנת צעירי בית"ר ליד הכותל המערבי. גורמים ערבים החלו בעת ההיא להזהיר בקצב גובר והולך מפני שאיפות יהודיות כמוסות למוטט את כיפת הסלע ולהקים במקומה את בית המקדש. התרופה היחידה לכך, לדעת דוברי הציונות, היתה אספקת הוכחות ברורות שאין לתנועה כל שאיפה בעניין הר הבית.

וזה בדיוק מה שנעשה, כך מגלה ספר של יהודה עציון שיוצא השבוע לאור בהוצאת בית אל בשם 'עלילות המופתי והדוקטור'. חיים ארלוזורוב בן ה-32 התאמץ מאוד לערער בקרב העיתונאים את אמינות הטענות האיסלמיות נוסח 'אל אקצה בסכנה', טענות טריות באותה עת: "אחת העובדות המעוררות דאגה שנִתבלטה בזמן האחרון היא חידוש תעמולת הארס המכוונת ליצור את הרושם כאילו ישנו ניגוד דתי בין העולם המוסלמי והעם העברי", פתח ארלוזורוב. "הכרוז שהוציא בימים האחרונים מוסא כאזם פחה אל־חוסייני [אביו של עבד אל קאדר אל חוסייני וסבו של פייסל חוסייני. א"ס] מטעם הוועד הפועל הערבי, מזכיר את מסגד אל־אקצה 'אשר כיבושו הוא הבסיס שעליו בנו היהודים את תנועתם הציונית'. וכן [העיתון] 'אל־ג'מעה אל־ערביה' מ־12 בנובמבר מגדיר במאמר ראשי את שאיפת היהודים 'לבנות בארץ ישראל את ביתם הלאומי, לגרש את תושביה ולהקים בה מחדש את מלכות ישראל ואת היכל שלמה על חורבות מסגד אל־אקצה'.

"למותר להתעכב על תוצאות ההרס העלולות לצמוח מתוך תעמולת השִׂטנה הזאת", המשיך ראש המחלקה המדינית. "ד"ר חיים וייצמן... אמר ב־27.4.1918: 'יכולים היהודים לכבד את רגשותיהם של אחרים, אשר גם להם קדושה ירושלים. אין להם שום כוונה לפגוע באיזו מידה שהיא במקומות הקדושים, אשר עיני המוסלמים והנוצרים נשואות אליהם בְּיראת הכבוד'". ארלוזורוב הוסיף והזכיר, בין השאר, שחמישה שבועות בלבד לאחר פּרעות תרפ"ט פירסמה הסוכנות היהודית הצהרה המכירה "בלי כל סייג והגבלה בחסינותם של המקומות הקדושים לַמוסלמים", וסיכם: "כל הוויכוח הזה הוא לגמרי מחוץ לשטח המחשבה והפעולה אשר בו מרוכזים מעייני הציונות. לא הנושא החולני הזה מעסיק את התנועה הציונית".

הלחץ הרב בסוכנות היהודית והחשש מטבח נוסף הביאו לכך שנוסח ההודעה חולק לעיתונאים בעברית ובאנגלית, ובמקביל אף הוכן תרגום בערבית שהודפס בחוברת דקה ב־5,000 עותקים. החוברות נשלחו לכל מקום אפשרי: לנציגויות ערביות ולשַליטים בארצות המזרח התיכון, לאנשי דת, לאינטלקטואלים שונים ופעילים מדיניים, לַצירים שהגיעו לוועידה האִסלָמית המדוברת, למערכות עיתונים ולפעילים יהודים ברחבי הארץ במטרה שיחלקו אותה לשכניהם הערבים.

מעט מפתיע, אך המנהיגים האיסלמיים לא ויתרו. כתגובת נגד לחוברת הציונית בערבית שהגיעה אליהם, מיהר גוף המכונה "שומרי מסגד אל־אקצה" שפעל מטעם המוּפתי, לפרסם תגובה. עוד בטרם התכנס הקונגרס הערבי בהר כבר הודפסה וחולקה לבאי הוועידה חוברת תשובה שבה התאמצו ראשי הישוב הערבי בארץ להוכיח שאל אקצה אכן בסכנה, ושבכוונת היהודים לבנות מחדש את מקדשם. החוברת כונתה "גילוי דעת של אגודת שומרי מסגד אל אקצה והמקומות האִסלָמיים המקודשים בירושלים". עותקים ממנה הגיעו גם ללשכה הערבית של הסוכנות היהודית, שמיהרה לתרגם אותה לעברית. בנוסף כללה החוברת שש תמונות שהובאו בה כהוכחה ניצחת למזימת היהודים החומדים להם את כיפת הסלע. אלו היו תמונות שהוגשו קודם לכן בידי הערבים לוועדת שאו, ועדה בריטית שמונתה לבדוק את הסיבות לפרוץ מאורעות תרפ"ט.

 עציון: "את האמת הזאת, המודחקת, את גאולת ישראל
 הבאה והולכת, מזהים המוסלמים היטב, בחושים מחודדים,
 כחושי חיה ביער. גם עתה מסתבר שמבחינים הם שבאמת
 שואפי מקדש אנו, הרבה לפני שֶיבשיל הדבר בציבור
 הרחב, הרבה לפני שיהיו מנהיגינו נכונים להודות בכך." 

וכך, בין השאר, כתבו 'שומרי אל אקצה': "הסוכנות היהודית פרסמה בימים האחרונים חוברת בשם 'הציונות והמקומות הקדושים לַמוסלמים בארץ ישראל' מאת הד"ר חיים ארלוזורוב, שבה רצתה להטעות את דעת הציבור האִסלָמי לרגל כינוס הקונגרס [המוסלמי]. הואיל ומה שנכתב בחוברת זו מתנגד לָאמת הגלויה, ראתה האגודה לשמירת המקומות הקדושים לַמוסלמים בארץ ישראל צורך לבוא לפני צירי הקונגרס הנכבדים ולפני דעת הציבור האִסלָמי בגילוי דעתה זה:

"היהודים, הידועים באהבתם לכסף ובכישרונם להגיע למקורותיו, לא בחרו להם את הארץ הזאת, הקטנה והדלה, למען תהיה להם לבית לאומי, בזמן שהוצע לפניהם לייסד את ביתם הלאומי בארצות רחבות ועשירות יותר כארגנטינה, אוגנדה ודומיהן – אלא לשם אידיאל דתי, והוא להתקבץ סביב ההיכל, מסגד אל־אקצה כיום, על מנת להקים ממלכה יהודית בארץ ישראל. דברים אלה אינם פרי דמיונם של המוסלמים, או אפילו של אחדים מהם השואפים לנצלם לשם מטרות אישיות או מפלגתיות, כפי שטוענת הסוכנות היהודית בחוברתה הנ"ל. דיינו אם נביא כאן כמה תעודות ודברי מנהיגי היהודים עצמם בעניין זה, למען תיווכח דעת הציבור האִסלָמית לדעת מה הן תאוות היהודים ועד היכן הן מגיעות לגבי הארץ הקדושה הזאת והמקומות המוסלמיים הדתיים".

"מתייחסים בחיוך סלחני"

וכאן עוברים מחברי החוברת לסדרת הראיות ה'מרשיעות': "בָּאנציקלופדיה היהודית שיצאה בשפה האנגלית נאמר בָּערך 'הציונות' שהיהודים שואפים להיות לאגודה אחת, לבוא לירושלים ולהתגבר על כוח האויבים, להחזיר את העבודה לַהיכל (מסגד עומר) ולהקים להם שם מלך".

ועוד ראיות: "אחד מגדולי מנהיגיהם, סֵר אלפרד מונד [עסקן ציוני וממנהיגי יהדות בריטניה בתקופתו. על שמו המושב תל מונד שבשרון. א"ס], הצהיר בשנת 1922: 'היום שבו ישוב וייבָּנה בית המקדש קרוב הוא מאוד, הנני להקדיש את כל שארית חיי לבניין היכל שלמה במקום מסגד אל־אקצה'. מר בנטוויץ' [נורמן בנטוויץ', יהודי ששימש כיועץ המשפטי של הממשל הצבאי הבריטי. א"ס], כתב בספרו: 'היהודי העומד ליד הכותל המערבי שקוע יותר בדמיונותיו מאותו היהודי המהלך ברחוב, ואולם לא זה ולא זה יחדשו את בניין הכותל, אלא אותו הדור הצעיר אשר יטיל על שכמו את התפקיד הזה, ואשר יאמין כי המעשה הוא התפילה האמִתית, יבוא לירושלים, יתיישב בה ויצפה להופעת כורש חדש ונחמיה חדש אשר יבקיעו את הדרך להחזרת המקום המקודש והטהור לַיהדות'. ומר בנטוויץ' ביאר: 'המקום המקודש הוא על הר המוריה, הידוע כיום בשם חַרם אלשריף [=הר הבית. א"ס]'".

הראיה המרכזית. שער ה'דאס אידישע פאלק' , 30.4.1920

ועוד הוכחה: "נשיא המועצה המוסלמית העליונה קיבל מכתב מאת הרב הראשי ברומניה, שהננו מפרסמים אותו כאן במלואו: לכבוד הוד רוממותו המוּפתי, ירושלים. אדוני, בשם אֵ־ל הנצח, החתום מטה אברהם (רוזנבך), הרב הראשי החי בצ'רנוביץ, רומניה, מבקש למסור לכבוד רוממותו את הדברים הבאים: המלך דָוִד רכש את הר המוריה בירושלים על סמך חוזה מכירה מאת אורנן היבוסי והקדיש את ההר לָאֵ־ל. בשם אֵ־ל הנצח, הנני מפציר לשכנע את הערבים לעזוב את ההר לַמטרה הנ"ל ולעשותו חופשי, כדי שבני אהרון יוכלו לעבוד את עבודת ה', ולהסביר לערבים שבכך ייעזרו כל העמים, ויוכלו כל יושבי תבל לשמוע את ברכת הכהנים בָּרדיו. כאשר יניחו הערבים את ידם מן ההר הזה ויעשוהו חופשי, בטוב לִבם, יהיו הם ראשוני השומרים והמשמשים בהר הבית, שלא יהא מַעַל בהוראותיו של דָוִד המלך הכלולות בתהִלים. אברהם משיח רוזנבך יום ד', שעה אחת וחצי בלילה, 20.11.1930".

אגב, מכתבו של רוזנבך פורסם סמוך לזמן כתיבתו בעיתון 'אל ג'מעה אל ערביה', ביטאון המועצה המוסלמית העליונה, ובתגובה לכך מיהרו היהודים להתנער ממנו. סוכנות הידיעות היהודית J.T.A פירסמה שנציגה בצ'רנוביץ מוסר שרוזנבך כלל איננו רב ומתהדר בתואר לא לו, ושהוא 'איש רפה דעת אשר אין מתייחסים אליו ברצינות'. כעבור שבוע פורסם נוסח המכתב גם ב'פלשתיין בוליטין', עיתון בבעלות פרטית יהודית. תחת הכותרת 'מכתב מטופש' מסביר העיתון שהתקשורת הערבית מעוררת מהומה סביב מכתב מגוחך, על מנת ללבות פנטיות דתית בקרב המוני הנבערים. לאחר ציטוט מכתבו של רוזנבך ניתנות השורות הללו: "האיש אימץ לעצמו מנהג משונה להציף את ממשלת פלשתיין בתזכירים ובהצעות. הוא איננו בודד במעשה הזה. ישנם מובטלים נוספים המציקים לשרים ולחברי פרלמנט במדינות שונות, ומציעים להם פרוייקטים דמיוניים הקשורים לבעיות יהודיות שונות. אלו הן סטיות של אנשים חסרי אחריות, אשר הקהילה היהודית מתייחסת אליהם בחיוך סלחני".

אותו רוזנבך, גילה עציון, עלה ארצה בשנת 1936 וגר בתל אביב. מעת לעת נהג לנסוע לרחוץ בים המלח, עד שבשנת 1946 טבע שם ומת. הוא נקבר בהר הזיתים.

חזרה לחוברת האיסלמית, שכעת מגיע בה תור ההוכחות המצולמות. ראשון לכל הובא ציור צבעוני של המקומות הקדושים שחולק כמזכרת לתורמים מטעם ישיבת 'תורת חיים' שפעלה בעיר העתיקה [כיום שוכנת במבנה ישיבת עטרת כהנים]. וכך כתבו 'שומרי אל אקצה' על התמונה הזו: "היהודים מפיצים ברחבי העולם ציור צבעוני המכיל את תמונות המקומות הקדושים, שהיהודים עושים מאמצים להשתלט עליהם. מופיע בו הכתר הציוני [הכוונה היא ל'כתר תורה'. א"ס] ועשרת הדִברות מעל כיפת הסלע הנזכרת בַּקוראן הנכבד. מהתבוננות בציור הזה מתברר לַכול ששאיפות היהודים לגבי המקומות הקדושים האִסלָמיים, אין להן מעצור".

"שאיפות היהודים אין להן מעצור ". חאג' אמין אל חוסייני

תמונה נוספת שהובאה בחוברת שומרי אל אקצה היתה ציור של אדם בשם משה בן יצחק מזרחי, תושב העיר העתיקה שהעביר לאחר מאורעות תרפ"ט את בית מלאכתו לשכונת נחלת שבעה בעיר החדשה ונפטר בשנת 1940. הציור של מזרחי הוא בעצם איגרת שנה טובה שהפיק לכבוד השנה החדשה תרפ"ו (1925-6). על היקף מבנה כיפת הסלע כתוב הפסוק: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי" (ישעיהו נו, ז).

התמונה הבאה בחוברת האיסלמית היא דגל ילדים תמים של שמחת תורה: "היהודים מפיצים תמונה מנייר עבה, אשר על אחד מצִדֶיהָ צוייר הכותל המערבי, ובו שער שנכנסים ממנו אל חַרם א־שריף בצורת בית כנסת יהודי".

ההוכחה המצולמת החזקה מכל, מבחינת 'שומרי אל אקצה', הובאה מתוך שבועון אמריקני דובר אידיש בשם 'דאס אידישע פאלק' [=העם היהודי] שהיה ביטאון הסתדרות ציוני אמריקה. בגליון המדובר, מ-י"ב באייר תר"פ, 30.4.20, כותרת השער היא "החלום מתגשם", ותחתיו תמונה המתארת נחשול אדם, המונים המונים, הנִקווים בשיירה צפופה אל שערי ירושלים. תיאודור הרצל ניצב מלוא קומתו על גבעה נישאת. ירושלים מתוארת באופן לא מציאותי, אין אפשרות לזהות דבר במדוייק, למעט בניין אחד – כיפת הסלע שבראשה דגל ישראל. הגליון חגג את ההחלטה שהתקבלה ארבעה ימים בלבד קודם לכן בועידת מדינות ההסכמה בסַן רֶמו שבאיטליה, למסור לאנגליה את המנדט על ארץ ישראל בכדי להקים בו בית לאומי ליהודים.

ומי משקר? הציונים

אחרי הבאת דבר הדוקטור (ארלוזורוב) ותגובת המופתי בחוברת משקיע עציון בספרו מאמץ רב בכדי להתחקות אחר הלך המחשבה האיסלמי. להבין מה הכעיס אותם בציורים המדוברים. ברור לו, למשל, שהצייר משה מזרחי לא התכוון להביע בעלות על כיפת הסלע ואף לא חשב שציורו מתגרה במוסלמים בדרך כלשהי. עציון איננו מתיימר להיות אובייקטיבי. הוא כואב את היחס הציוני המתנכר למקום הקדוש בעולם, בפרט בהקשרו האקטואלי. בלשונו הפיוטית כותב עציון בהקשר למזרחי: "על חינם התגוללו עליו המוסלמים, כי אין ביכולתם להבין את התסביך הנפשי והאמוני של היהודים אשר מקדשם נפל בידי נבוכדנצר וטיטוס אך ייבנה, לדעתם, רק בנס משמים. בעוד אשר הצייר וצופיו חפים לחלוטין מ'תוכניות' של ממש לגבי הר הבית – הרי המוסלמים מזהים אצלם כוונה עמוקה, מפולפלת, הנשקפת מהתמונה כפי שלא יכלה להשתקף משום טקסט כתוב, אבל מה נעשה שאנו מכירים טוב מן המוסלמים את 'היהודים שלנו'?".

"לא הנושא החולני הזה מעסיק את התנועה הציונית"

חיים ארלוזורוב

עציון עוד מוסיף להתייסר תוך כדי ניתוח המקרה ההיסטורי-אקטואלי הזה: "ביקורתי עמוקה וכואבת על אחַי, עסקני הציונות דְאז ומובילי דרכה. אל מנהיגי המוסלמים דְאז, המוּפתי וחבריו, הריני מתייחס בוודאי כאויבים מרים. ואף־על־פי־כן, אולי דווקא משום כך, כשאני בודק את עמדות הצדדים וטענותיהם, אין מפלט מהשאלה: מי שקרן גדול יותר?". 'הכרעת הדין' של עציון ברורה: "את האמת הזאת, המודחקת, את גאולת ישראל הבאה והולכת, מזהים המוסלמים היטב, בחושים מחודדים, כחושי חיה ביער. גם אם הראָיות האקטואליות שהם מקוששים הינן עלובות עד מאוד, כי בדרך כלל לא התכוונו 'יוצרי הראָיות' לשום דבר החורג מהשִגרה הגלותית. גם עתה מסתבר שמבחינים הם שבאמת שואפי מקדש אנו, הרבה לפני שֶיבשיל הדבר בציבור הרחב, הרבה לפני שיהיו מנהיגינו נכונים להודות בכך. בכאב לב, ממש כמדקרות חרב, נאלץ בית הדין לקבוע שהציונים שקרנים הם, שקרנים גדולים יותר מן המוסלמים, שגם הם שקרנים, אך את אֲמִתֵנו שלנו קולטים הם טוב יותר מאִתנו.

"להתנכרותה של מדינת ישראל אל הר הבית – גם בטרם בא לידיה, גם מאז שהגישו לה אותו הצנחנים על מגש דם וזהב – ישנם שורשים רעיוניים ומדיניים עמוקים, מוסמכים וקדומים במונחי ההיסטוריה הציונית", מסכם עציון את העניין, אך מה באשר לימינו? בחלקו האחרון של הספר, המכונה "אם תרצו אין זו עלילה" מציע עציון את דרכו האקטואלית בעניין. מכל מקום, דיוני השבוע שעבר במליאת הכנסת יוכיחו שעל אף 83 השנים שחלפו ועל אף העובדה שמאז כבר הספיקו לשעוט בו מלאי התרגשות חיילי צה"ל בבוקר כ"ח באייר תשכ"ז, ההנהגה השלטת כאן עודנה מבקשת להסיר מסדר היום את נושא הר הבית. 'חבית חומר נפץ' בלשונם של נחמן שי, זהבה גלאון ואיתן כבל, וגם זאת רק כשממש הוכרחו להתייחס לעניין.

ובכל זאת, משהו זז בתודעה הציבורית. עציון בדק ומצא שבסתיו 31' לא נשמעה כל מחאה פנים-יהודית כנגד הנסיון הציוני לעקור את הר הבית מהזיכרון היהודי. כולם מלבד אחד, אורי צבי גרינברג, שבשירו 'באוזני ילד אספר', למשל, שנכתב שנה וחצי לפני מסיבת העיתונאים המדוברת, לועג לראשי הציונות ומאשים אותם שאינם חפצים במשיח. השיר המדובר של אצ"ג צוטט ממש באותו הקשר בשבוע שעבר במליאת הכנסת בידי סגנית השר ציפי חוטובלי, ובכך אולי ראיה לשינוי כיוון הרוח. אל אצ"ג הצטרפו, ממש בשנים האחרונות, יותר ויותר קולות הקוראים להעלות את ההר על ראש שמחתנו ולהפסיק את ההתכחשות הציונית לו. הנהגת המדינה, רובה ככולה, חפצה אולי עדיין לנתק כל קשר ומגע עם הר הבית, רואה בו סוג של קללה, סרח עודף ומיותר, אבל אם זה לא הלך לה בתרפ"ט ובתרצ"ב בהעדר קולות מתנגדים, מותר לנחש שבתשע"ד מדובר כבר בנסיון אבוד מראש.