"וטהרה ממקור דמיה"

גיליון 145 | כ”ז אדר ב’ תשע”ד | פרשת תזריע- שבת החודש

"וטהרה ממקור דמיה"

האירועים התרחשו בקצב מסחרר. למרות שחלפו ארבעים יום, נראה כאילו אתמול תקפו אותי הצירים ובעלי לקח אותי באמצע הלילה לבית החולים. הלידה של הילד הקטן והרך, בני הבכור; הברית, בחלוף שמונה ימים; הרגע המרגש עד דמעות בו בירך בעלי בשם ומלכות ובתפילתו מלאת ההתרגשות התערבו פעיות הבכי של התינוק; פדיון הבן שנערך בשמחה, עת שנתנו לכהן את שוויו של הילד. כעת, לאחר ארבעים יום, אני ניצבת בשערי המקדש, מול ההיכל האדיר, המדהים. מביאה קרבן, מתקרבת אל הקודש חזרה. סוגרת מהלך פנימי וחיצוני, תקופה, מול הקב”ה.

טומאת יולדת

בתחילת פרשת השבוע אנו פוגשים את היולדת, את חוקי הטומאה והטהרה המיוחדים לה ואת הקרבן אותו היא מביאה למקדש בחלוף ארבעים יום (לבן, ושמונים לבת): ״וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל לאמור: אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים - כימי נידת דוותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה. בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד, וטמאה שבועיים כנידתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת - אל פתח אהל מועד, אל הכהן. והקריבו לפני ה' וכיפר עליה וטהרה ממקור דמיה.

זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה.״ (ויקרא, יב א -ח) מה פשרה של טומאת היולדת? מדוע ישנה טומאה מיוחדת ליולדת?

שפה של טהרה

נשים לב לבחירת המילים של התורה. שפתה של הפרשיה הזו סובבת סביב טהרה והיטהרות, ולא סביב טומאה כפי שהיינו מצפים. התורה כותבת ״דמי טהרה״ ולא ״דמי טומאתה״; ״ימי טהרה״ ולא ״ימי טומאתה״. נקודה נוספת בה אנו רואים את ההתעסקות בטהרה בצורה יוצאת דופן במיוחד היא הקרבן- בדרך כלל קרבנות באים לכפר, אל בקרבן יולדת אנו מוצאים שהקרבן מטהר (דבר שלא מוצאים בשום קרבן אחר מלבד קרבן מצורע). מה פשר ההתעסקות בטהרה ולא בטומאה של היולדת? ומהיכן מגיע הטומאה הזו? מה מביא את היולדת להיטמא?

נתבונן מעט בפרטי הלכות טומאת היולדת שמציגה התורה, או ליתר דיוק, הלכות ההיטהרות שמציגה התורה. ראשית, נשים לב לעובדה מעניינת. היולדת טמאה למשך ארבעים יום לאחר הלידה, בהם היא לא יכולה לבוא אל בית המקדש ולגעת בכל דבר קדוש. לאחר ארבעים יום אנו מגלים לפתע שהיולדת חייבת לבוא אל המקדש ולהקריב שם קרבן, שמטרתו, כפי שראינו, היא לטהר אותה מטומאתה. אם כן, לאחר ארבעים יום פקעה הטומאה מעצמה, ללא שום מעשה שעשתה היולדת. בכל טומאה ישנו מעשה המוביל לטהרה (טבילה במקווה, הזיית מי פרה אדומה וכד׳) מלבד טומאת יולדת. מה פשר ההלכה הזו? מדוע אין צורך במעשה כדי להיטהר? ואם כן, ממה בעצם מטהר הקרבן?

“מקור דמיה”

כדי להבין את הטומאה עלינו לעקוב אחר מקורה, אותה התורה מציינת: "וטהרה ממקור דמיה" . מהו מקור הדמים? על מנת לענות על שאלה זו עלינו לחזור אחורה, אל ספר בראשית, עת קוללה האישה בעקבות חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע: "אל האישה אמר: הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים" (בראשית, ג טז). בחטא עץ הדעת הטיל הנחש זוהמה, טומאה, באישה. החטא, שיש אומרים כי הוא היה חטא גילוי עריות, מביא למצב בו האישה מעצם קיימותה טמאה. אין זו טומאה מיוחדת הנגרמת בעקבות דבר מסויים כי אם טומאה וזוהמה הנמצאות באופן תדיר באישה, עד אשר יכופר החטא. העונש על החטא, כפי שאנו רואים, הוא בצער הלידה. בעומק העניין אין מדובר פה בעונש כי אם בתוצאה טבעית, בפעולה הנגרמת בהכרח מתוך הנפילה על מנת לאפשר עלייה.

כאשר האישה יולדת היא מקיימת בגופה את העונש, ובכך בעצם מגיעה למצב המאפשר תיקון של חטא המאכל מעץ הדעת. התהליך, כפי שראינו, נמשך ארבעים יום. המספר ארבעים מוכר לנו ממקורות נוספים בתורה, בהם הוא מסמל משך זמן ותקופה המביאה לזיכוך והתנקות, למשל - ארבעים יום בהם יורד המבול והעולם מזדכך מחטאי החמס של אותו הדור. דוגמא נוספת היא ארבעים השנה בהם הלכו בני ישראל במדבר, על מנת להתנקות ולהזדכך מחטאי מצריים ולהיות טהורים ונכונים לכניסה לארץ ישראל הקדושה. וכך גם אצל היולדת, המתנקה ומזדככת במשך תהליך של ארבעים יום מטומאת הנחש שבאה לידי ביטוי בעת הלידה, ובכך מאפשרת מצב של הגעה לתיקון. לאחר ארבעים יום ולאחר תום התהליך עולה האישה אל בית המקדש, מפני שבית ה ’ הוא הנוכחות של גן העדן עלי אדמות (כפי שכבר הסברנו בעבר).

חזרה אל גן העדן

לאחר הלידה מגיע המצב של תיקון חטא עץ הדעת, על ידי תהליך של הזדככות והיטהרות אשר בשיאו - התקרבות, קרבה וקרבן לקב”ה בבית המקדש. חזרה אל גן העדן. על פי הסבר זה אנו מבינים מדוע בעת לידת בת טמאה היולדת זמן כפול - שמונים יום. זהו זמן שמטרתו לזכך את הזוהמה של הבת שנולדה, שכן גם היא סובלת מטומאת הנחש. כך גם נוכל להבין מדוע אין התורה מדברת על יציאה מטומאה אלא על היטהרות, שכן התהליך אותו עוברת האישה מן הלידה ועד הביאה אל המקדש הוא תהליך של היטהרות מטומאה השורה בקרב האישה בכל מקרה.

וכך אנו רואים כיצד מתוך טומאה וזוהמה עולה האישה היולדת אל המקדש ואל הקודש, בחזרה אל גן העדן.