ישראל הראל – עיתונאי, יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית. לשעבר יו"ר מועצת יש"ע

קיימת גם אפשרות אחרת – פשוט לא להישמע לצווים הללו, שאוסרים תפילה והנפת דגל ושאר סממני ריבונות בהר הבית. לא באלימות, כמובן, אלא במפגן של עוצמות כאלו שאי אפשר יהיה לעמוד בפניהן. אותם נהלים משפילים היו קיימים גם במערת המכפלה והרב משה לוינגר ואנשיו נאבקו בהם. את זה ניתן – אמנם באיחור גדול ובמאבק קשה הרבה יותר – לעשות גם בהר הבית

הר הבית הוא מרכז ההוויה היהודית, מרכז הזהות היהודית שממנו נובעים השורשים הלאומיים והדתיים של העם הזה. ללא הר הבית, כך כתב אורי צבי גרינברג, אין עולם. אצ"ג אולי הגזים מעט, אבל בוודאי שמבחינת קיום היהדות והעם, המדינה, המולדת, זה נכון – אלו לא יהיו קיימים ללא נקודת הזהות הטריטוריאלית שלהם. המקום צריך להיות בריבונות יהודית.

החטא הגדול ביותר שנעשה לאחר מלחמת ששת הימים, הוא העברת השליטה בו לוואקף. זה חטא שלעולם יעמוד. האשמה הזו תוטל על ממשלת ישראל דאז לרבות האגף הדתי בה, על הרבנים הראשיים שכיהנו אז, על רבני הציונות הדתית, על הרב צבי יהודה קוק שלא איפשר לעלות ההרה, ועל כל מי שנתן אז יד ואפילו חיזק את המגמה ההיא. זו אשמה היסטורית ואני אומר זאת במלוא החריפות. הם לא הבינו את ההקשר. הדריכו אותם עניינים משניים שאף אחד איננו יודע לברר, ולא החזון הגדול. גם אנחנו, בבני עקיבא, לא ירדנו לסוף העניין. היחידים שהבינו את חשיבות ההר היו החוגים הלאומיים.

נמניתי על הכוחות הראשונים שהגיעו להר הבית בבוקר שיחרורו. התפזרנו אז להגנה היקפית מפני התקפת נגד, ומיד אחרינו החלו לזרום לשם כל האח"מים: אנשי צבא לשעבר, מדינאים וגם רבנים. מה הם שאלו? 'איפה הכותל?'. אפילו הרב גורן מיהר לכותל כדי לתקוע בשופר. למיטב זכרוני הוא כלל לא תקע בשופר על הר הבית, והוא גם לא כותב זאת בזכרונותיו. בתודעה היה רק הכותל, על הנמיכות שלו. המקום שבוכים בו ולא מקום הגבורה.

אנחנו, הלוחמים, היינו הראשונים להשתחרר אחרי המלחמה. אחרי זמן מה – אינני יכול לזכור במדוייק כמה כי המאורעות היו אז דרמטיים מאוד וצפופים – הגעתי לכותל. ראיתי שם את ד"ר ישראל אלדד ואת המשורר אורי צבי גרינברג ז"ל. ניגשתי לומר שלום לאלדד שאותו היכרתי אישית, והוא ערך לי היכרות עם אורי צבי גרינברג. ואורי צבי, הגי'נג'י הזה, צעק אז 'מה זה הכותל? שמה למעלה ההר, ובלי ההר אין עולם' – אותם דברים שכתב אחר כך בשיר הידוע. זה נחרת בי עד היום. בהתחלה – כל עוד יכולתי להסתובב עליו חופשי – הייתי עולה אל ההר. מרגע שאי אפשר היה לעשות זאת, מהרגע שאנשי וואקף החלו ללוות יהודים בהר כדי לשמור על שפתיהם, הפסקתי. זו השפלה. לא אעלה לשם עד שההר לא יהיה בריבונות ישראלית ראויה.

קיימת גם אפשרות אחרת – פשוט לא להישמע לצווים הללו, שאוסרים תפילה והנפת דגל ושאר סממני ריבונות בהר הבית. לא באלימות, כמובן, אלא במפגן של עוצמות כאלו שאי אפשר יהיה לעמוד בפניהן. אני רוצה להזכיר שאותם נהלים משפילים היו קיימים גם במערת המכפלה והרב משה לוינגר ואנשיו נאבקו בהם יום יום ושעה שעה, ובסופו של דבר יצרו את הסטטוס קוו הקיים במערה כיום. נכון, העיתונות לעגה ואני מוכן להודות שגם לי לא היו נוחות התמונות שראינו בטלוויזיה, אבל זה הצליח. את זה ניתן – אמנם באיחור גדול ובמאבק קשה הרבה יותר – לעשות גם בהר הבית.

לא ייתכן שמוסלמים יחפרו בהר באופן חופשי ויהרסו את שאריות הארכיאולוגיה הקיימת. אינני מבין איך הכבוד הלאומי והממשלה היהודית המכנה עצמה ימנית, והבית היהודי ואנשי הליכוד הלאומיים – מאפשרים זאת. קצרה בינתי מלהבין זאת. ההר צריך להיות פתוח. צריך להסדיר זאת. צריך להגיע להסדר שבמסגרתו ליהודים יהיה בהר לפחות שוויון זכויות, אם לא יותר. ואולם לצורך כך נדרשת קודם כל תזוזה רוחנית של הרבנים. עליהם לאפשר לעלות ההרה באופן חופשי ולא בנתיב עקלתון שמראה על קטנוניות ועל עיוות פנימי, כשאנחנו מגבילים את עצמנו. קודם אסרנו על עצמנו לעלות כלל, וכעת עולים אך בנתיב עקלקל. אנחנו משפילים עצמנו והמוסלמים משפילים אותנו וכל זה כבר נעשה חלק מהוויה. ברגע שיצרנו בקרבנו חסימה פנימית – לא נשתחרר ממנה. לכן, כשם שיש לכרסם אט אט במעמד הוואקף, כך יש לכרסם במעצורים הקיימים בעניין בקרב הרבנים. הציבור צריך לכרסם בפחדים הקיימים אצל הרבנים, ולפתוח את ההר לחלוטין. תנו ללכת בהר באופן חופשי.

ועם כל זה, ולמרות שאני מאמין בדברים שכתבתי כעת והם תמצית זהותי, בכל זאת לא הייתי ממליץ לחתור בימינו להקמת המקדש. הדרישה להקימו תהרוס אותנו מבפנים יותר מאשר הורסות אותנו היום המחלוקות בעניין שלמות הארץ, העימות בין דתיים לחילוניים וכל מה שקורע אותנו מבפנים. אם השאלה הזו תעלה ברצינות, היא תעלה אותנו השמיימה ולא בגלל המוסלמים. אין לנו את הכוח הפנימי וגם החיצוני להגן על תביעה כזו היום. לא נגיע בתוכנו להסכמה מהו המקדש, מה תהיה צורת הפולחן בו ומי יעשה אותו.

נוח לי להאמין שאם בכלל ייבנה המקדש בדורנו, הוא יבוא משמיים. רק בימות המשיח, אם יבואו, נוכל להגיע לקונצנזוס בתוכנו מה בדיוק יהיה המקדש. הרי גם בזמן שעמד כאן מקדש היו בתוכנו מחלוקות נוראות. אנחנו נוהגים לעשות אידיאליזציה לתקופה ההיא, אבל האמת היא שהמחלוקות אז היו נוראות והגיעו למלחמת אחים בתוככי הר הבית. על אחת כמה וכמה כיום הדברים לא יתאפשרו. את בניין המקדש צריך להניח להתערבות א-לוהית.