מומלץ! תלמיד ישיבת תורת החיים מתאר את חוויית העליה להר הבית מההשכמה ועד היציאה

מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּון תָּכִין וְעולַת ראשׁ חודֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו וּשעִירֵי עִזִּים נַעֲשה בְרָצון. וּבַעֲבודַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשמַח כֻּלָּנוּ. וּבְשִׁירֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ הַנִּשְׁמָעִים בְּעִירֶךָ. הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבְּחֶךָ. אַהֲבַת עולָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבות לַבָּנִים תִּזְכּור:  וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּון עִירְךָ בְּרִנָּה. וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשמְחַת עולָם. וְשָׁם נַעֲשה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם. וְאֶת מוּסַף יום ראשׁ הַחודֶשׁ הַזֶּה. נַעֲשה וְנַקְרִיב לְפָנֶיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצונֶךָ...

תלמידי ישיבת תורת החיים ביד בנימין השכימו קום בראש חודש ניסן, בדקו עצמם מכל חציצה, טיהרו עצמם ועלו לירושלים להתפלל שחרית עם הנץ החמה, לקרוא בתורה את מוספי היום שנקריב על מזבח העולה בהר המוריה, להתפלל תפילת מוסף ולעלות לדרוש את ה' במקום קודשו.

מאת: איתן ברוך ג.

מאיתו יתברך!

‏יום שלישי א' בניסן ה'תשע"ד

עלינו להר! כוספי המקדש תורת החיים – 

כן, עלינו להר. אחרי כל הטלפונים, הארגונים, הרשימות וההכנות – עלינו ובאנו.

הכל התחיל מהמחשבה על כך שמקום קודשנו נתון בידי זרים, ואנו – שותקים.

רק לשם מתן פרופורציה: מה היה קורה לו היו ערבים משתלטים על ישיבה כזו או אחרת בארץ? אילו צעקות היו נשמעות מיד, כל הארץ הייתה סוערת בהפגנות ענק, וגדולי התורה היו זועקים, ובצדק כמובן, בראש כל חוצות.

כשמחשבה זו חלפה בראשנו, נזכרנו בהר הבית. לדאבון ליבנו הבנו שכנראה שהר הבית איננו נתפס למעשה כמקום הקדוש בעולם, כדברי המשנה.

אפשר להתפלל על שיבת ה' לציון שלוש פעמים, אפשר לְבַכות את חורבן המקדש בקינות בתשעה באב, אך כאשר מביטים על המציאות בשטח - אף מילה. הר הבית זה כרת, לא מצווה, אומרים לנו. בשיעור אחרי עלייתנו ההרה, הרב ישראל אריאל הזכיר לנו, שביטול קרבן פסח, הוא הוא הכרוך בעונש כרת...

ואלה היו הרפתקאותינו...

ישיבת תורת החיים: באוטובוס מיד בנימין להר הבית

לאחר פרסום והרשמה בישיבה, הגענו לארבעים איש ב"ה, והזמנו אוטובוס לשעה חמש ועשרה בבוקר. למה כל כך מוקדם? לאור ניסיון העבר, החלטנו לעלות להר מיד כאשר הוא נפתח בבוקר, בשל חששנו שהמשטרה תסגור את ההר, בעקבות התפרעויות מצד הערבים. טוב, זה לא היה כל כך פשוט להוציא ארבעים אנשים למקווה ולאוטובוס לפנות בוקר, במיוחד לאור העובדה שרבים מחברי הקבוצה הינם אבות לילדים קטנים. כמה ימים לפני כן כבר חולקו דפי הנחיות לעולים להר, המסכמים את הלכות הטבילה בצורה נוחה ובהירה.

בהתחלה היה לנו איזה חשש – אולי האנשים לא יקומו? אולי ישכחו? אבל ברוך ה' ראינו איך אט אט המקווה מתמלא באנשים הבאים לטהר עצמם לקראת העליה. עלינו לאוטובוס והתחלנו בנסיעה, תוך תקווה שנגיע בנחת לתפילה סמוך לכותלו של הר הבית.

אחרי תפילת שחרית ומוסף של ראש חודש, צעדנו נרגשים אל עבר שער הכניסה והבידוק לעליה להר. סמוך לשער פגשנו את איש הבית היקר יהודה גליק, שקיבל את פנינו בשמחה, כמקובל בזמן המקדש, אז כאשר באו עולי הרגלים, אנשי ירושלים היו יוצאים לקראתם, ואומרים בשמחה: "אחינו אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום!"

עכשיו הגיע זמנו של הבידוק הידוע. חששנו שיעכבו אותנו זמן רב, כפי שקורה לעיתים לעולים היהודים להר. אך התיאום המוקדם, בצירוף הגעתנו מיד עם פתיחת השערים, הוכחו ככדאיים. נכנסו לבידוק. בבידוק לא שאלו אותנו אם טבילתנו הייתה כהלכתה, לא בדקו אם אנו נעולים בנעלי עור, ואף לא חיפשו בכלינו חפצי עבודה זרה. החשש הגדול של המשטרה היה שנכניס דברי קודש, זאת חרף העובדה שהר ה' הינו מקודש אך ורק לעם היהודי, ובו בחר ה', מכל המקומות. עוד חשש היה למשטרה, שמא יכניסו את המדבקות שיהודה גליק חילק לנו למטה, המכריזות: "אני עולה להר הבית במקום יהודה גליק" מדוע? "חשש להפרות סדר", אומרים לנו.

נכנסו אחד אחד ל'בודקה', כל אחד מעביר לשוטר את תעודתו בתורו, ועובר חיפוש מדוקדק פנים ואחור. טוב, חשבנו לעצמנו, נתנחם בעובדה שאישרו לנו להיכנס כקבוצה אחת, ארבעים אנשים, ולא ביתרו את קבוצתנו לשתי קבוצונות קטנות.

אחד עובר את הבידוק, ועוד אחד ועוד אחד... לפתע, אחרי שעברו כבר עשרים מחברי הקבוצה, אומרים לנו: "זהו, מספיק! השאר יכנסו כקבוצה נפרדת!" כמובן שלא היה עם מי לדבר ולהתדיין.

לאחר האזהרות המפורסמות, שלא לבצע שום פעולה העלולה להתפרש כפוגעת ברגשותיהם של הערבים, פנינו לעלות בגשר.

כעת מעיינינו היו נתונים במקום המקודש. המקום עליו באמת נאמר שממנו לא זזה שכינה לעולם: "והשמותי את מקדשיכם" - קדושתן אף כשהן שוממין (מגילה כח.).

תלמידי ישיבת תורת החיים בהר הבית

צעד אחר צעד פסענו לאיטנו במעלה העולה הר האלהים, בהתרגשות רבה, אך לא פחות מכך – ברעדה. אנו עומדים בפתח משאת דורות, דורות של יהודים שלא זכו, ורק חלמו. בזכות חלומם להגיע לכאן, בזכות תפילתם "והביאנו לציון עירך ברינה", זכינו אנו. אך עדיין, ממש לא הכל וורוד. ליבנו שבור לרסיסים, עיני חלקנו כבר רטובות, "איך אפשר, ריבונו של עולם?! מתי כבר נזכה לממש את החלום, את הציווי, ואת ההכרח "ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם"?". בכניסה להר אנו מוזהרים שוב, האזהרה אינה נוסח הכתובת העתיקה שנמצאה על הסורג, המזהירה במיתה את הגויים שיכנסו, אלא באזהרה שלא להתייחס לקריאות המוטחות לעברינו, "כל בעיה שיש לכם – מול השוטרים".

פסיעה ראשונה בהר ה', מרגישים את הקדושה. הלב נרעד, והאוזן נזקפת, הרב איתי אליצור, מדריכנו היקר – מתחיל בהסבר. לא חולפות דקה שתיים, ואנו מתבקשים להמשיך ללכת. אומרים לנו לשמוע את ההדרכה תוך כדי הליכה, אחרי שביקשו מאתנו כמה פעמים, המשכנו ללכת. שמענו הסברים רבים על מיקום המקדש, קודש הקודשים והמזבח, על שיטתו המיוחדת של הרב גורן במדידת ההר, וגם על סברתו של הרב ישראל אריאל בדבר קדושת ההר כולו, עם תוספותיו.

כעת אנו מכונסים כל אחד בעצמו. פוסעים בדממה, הלב מלא תפילה, ורובנו גם ממלמלים פרקי תהילים ותפילות חרישיות, מקפידים שהשוטרים ומחבלי הוואקף לא ישמעו, ושמלמולינו יבלעו בתוך בליל הקולות והצעקות הנשמע תדיר בהר הבית.

פנינו לצד הצפוני של הר הבית, עכשיו אנו רואים את מקום שחיטת קודשי הקודשים, כמו שהמקפידים על אמירת משנת "איזהו מקומן שלזבחים" אומרים בכל יום: "קודשי קודשים שחיטתן בצפון". הרב איתי מסביר ומספר לנו על קידוש החודש, שהיה כאן בהר הבית, ומלמד אותנו על חישוב מולד הלבנה החדשה. אנו שומעים גם היכן לחפש את הלבנה ומתי, על מנת שנוכל במהרה להעיד על חידושה, ולקיים באמת את המצווה לקדש הלבנה, שרק זכר אליה עושים ב"קידוש לבנה" הידוע כיום.

בצד הצפוני גם נפגשנו בחצי השני של הקבוצה המקורית, הצועד בהדרכתו של הרב מיכי יוספי, אך אנו מוזהרים באזהרה התמוהה "לא לדבר עם הקבוצה השנייה, מי שרוצה יכול לומר שלום" באמת תודה רבה.

תלמידי ישיבת תורת החיים בהר הבית

"אוי!!" אחד מחברי הקבוצה מוצא את עצמו מזדעק. "מה קרה?" שואלים האחרים, באין אומר הוא מפנה את אצבעו לכיוון שער השבטים, אל עבר בית הספר המוסלמי. ילדים נכרים משחקים בכדור-רגל! "איך אפשר?!", ליבותינו בוכים, עינינו זולגות דמעות, נזהרים שלא לבטא במילים את תחושותינו, בייחוד לאור זאת שאחד השוטרים כבר נטפל אל אחד מחברי קבוצתנו בשל כך שטמן את ראשו בין ידיו, תנוחה המזכירה לדבריו תפילה.

לאחר צעקות וקריאות רבות מצד השוטרים, אנו יוצאים דרך שער השלשלת, מצדו המערבי של ההר. מיד כאשר עברנו את השער, קרענו רובנו את חולצותינו, כדינו של הרואה את הר הבית בחורבנו, היו כמה שלא קרעו, מהסיבה הפשוטה שזכו כבר להיות בחודש האחרון בהר הבית.

מתחילים לשיר את הפיוט הנוגה, ההולך ומתחזק "תתן אחרית לעמך, תשיב מקדש לתוכנו" שחובר בבית מדרשו של רש"י, בשנות מסעי הצלב האיומות, הנאמר בסליחות שאחרי תפילת סדר העבודה ביום הכיפורים. שירתנו מתעצמת במילים "תנער זדים מזבולך, תמציא צדקה לעדתך, תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה!" עם סיום הפיוט, אנו מתחילים בריקודים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", אוי, כמה קשה לנו לקבל ולהכיל את זה שמצד אחד ה' כל כך מאיר לנו פנים, מקבץ גלויותינו, אך מצד שני אנו אומללים, השכינה בוכה ומיוסרת, והזדים עושים כרצונם במקום בית ה'.

דקות ארוכות של שירה וריקודים, והנה, חברי החצי השני של הקבוצה שלנו, שעלו אחרינו יוצאים גם ומצטרפים למעגל. השוטרים מחליטים מסיבה לא ברורה שגם כאן, מחוץ להר הבית, יש איסור להמשיך לרקוד, אך אנו ממשיכים בכל זאת. עוד כמה שירים וסיימנו.

יורדים לקחת את חפצינו. הרגשות מעורבים. אנו עולים בחזרה ממקום הנחת חפצינו, בכניסה לבידוק בהר הבית, אל בית הכנסת היכל יצחק, שם שומעים שיעור מאלף מפי הרה"ג הרב ישראל אריאל שליט"א ראש מכון המקדש.

הרב ישראל אריאל שליט"א
בשיעור לתלמידי ישיבת תורת החיים לאחר העליה להר הבית

הרב פותח בשאלה הידועה בדברי הרמב"ם, שבהלכות בית הבחירה כתוב שיש מצוות עשה לבנות בית לה', אך מצד שני בהלכות מלכים הוא אומר שעם ישראל נצטווו בכניסתם לארץ, קודם כל להמליך מלך, ורק אחר כך לבנות את הבית. את התשובה לכך, עונה הרב, ניתן למצוא במורה הנבוכים, שם הרמב"ם מסביר שהסיבה לכך שירושלים לא הוזכרה בתורה היא שמא יריבו השבטים מי יזכה שתהיה בתוך נחלתו, וכן שמא הגויים יעלו כל הגויים  להלחם על ירושלים, ותכבד מלחמת הכיבוש אותה, ולכן צריך מלך, שבעת החלוקה, או בעת המלחמה עליה, יהיה גב איתן המוביל את העם לאחדות ולניצחון.

הרב מספר על כיבוש העיר העתיקה במלחמת השחרור, ומוכיח את כל הציבורים על כך שההר נסמר בידי הערבים מיד לאחר כיבושו. הוא אומר שהבעיה היא לאו דווקא בציבור החילוני, הדתי לאומי או החרדי, אף אחד לא באמת רוצה. לא דורשים את המקדש.

מאתיים מצוות, מלמד אותנו הרב אריאל יש בבית המקדש, ועוד מעל מאה בסנהדרין שבלשכת הגזית. ומי יהין לומר כי הוא מקיים תרי"ג מצוות, בעוד בית ה' חרב?!

הרב מפנה את המשך דבריו אל כולנו. האם אנו עושים מספיק בכדי שבית המקדש ייבנה? האם קו החשיבה שלנו הוא בכיוון הנכון, או שמא אנו כאותם רבנים שהיו בכוונה עורכים את ליל הסדר מחוץ לירושלים, שמא "יאלצו" להקריב קרבן פסח? הרב מסיים בברכה שנזכה לגאולה השלימה במהרה, ואנו נפרדים ממנו בתודה, ובברכת גאולה שלמה.

עלינו לאוטובוס בחזרה לישיבה, ואנו מלאים יותר, שלמים יותר וקדושים יותר. יש לנו הרבה דברים לעכל ולחשוב עליהם. מה שבטוח - יש הרבה עבודה, ועל זה אנחנו לא מצטערים.